הדיאלקטיקה של הטבעונות שלי

הכרתי לראשונה טבעוניות מיליטנטיות במחנה הקיץ האלטרנטיבי, כשהייתי בן 18. קראתי לפחות לאחת מהן טבעונאצית (מצטער!) ואם היו אומרות לי אז שיום אחד אני אמצא את עצמי מסכים איתן, לא הייתי מאמין. אבל כבר מעל לשנה שאני רואה בעצמי טבעוני, וכבר כמה שבועות שאני באמת נורא מקפיד (לפני זה הרשתי לעצמי מדי פעם לחרוג) ואפילו מתחיל להיות איכפת לי ממש מגורלם של בעלי חיים שאינם אנושיים. זה מפתיע גם אותי, גם עכשיו, האמת.

בא לי להתפלסף קצת, כי העניין הזה מזכיר לי את המעט שאני יודע על פילוסופיה מרקסיסטית – הדיאלקטיקה המטריאליסטית, ליתר דיוק.

קארל מרקס
קארל מרקס

אני באמת לא מבין בזה כל כך, אבל ממה שאני יודע, המורה הגדול של מַרְקְס, הֶגֶל, העמיד "דיאלקטיקה אידיאליסטית". זו הייתה בעצם פילוסופיה שאומרת שהתודעה ("אידיאה") יוצרת הוויה ("מַטֵרְיַה"), ושעם ההתפתחות התודעתית שלה מתקרבת האנושות באופן בלתי-נמנע לחופש מוחלט.

מרקס לעומת זאת, "הפך את הגל על ראשו" (או העמיד אותו על הרגליים, כמו שמעדיפים מרקסיסטים לומר) בזה שהעמיד "דיאליקטיקה מטריאליסטית" – כלומר טען שהווייה יוצרת תודעה.

חשוב להבין – ואני מודה שבעצמי עוד לא הפנמתי – שדיאליקטיקה היא גישה שלא מבוססת על סיבה ותוצאה. כלומר, זה לא שיש הווייה והתודעה נוצרת כתוצאה ממנה, אלא ההווייה והתודעה הן מערכת אחת, שבה ההווייה (ע"פ מרקס) או התודעה (ע"פ הגל) מובילה.

בכל מקרה, ממה ששמעתי, ממשיכי דרכו של מרקס מהזרם המכונה "אסכולת פרנקפורט" הוסיפו לכל זה את האמירה שיש יחסי גומלין בין שתי הרמות, של הווייה ותודעה, כלומר שהתודעה גם קובעת את ההווייה. כאן אני כבר באמת לא בטוח מה בדיוק זה אומר.

חזרה לענייננו.

כשהכרתי לראשונה טבעוניות מיליטנטיות בזמנו, הפרקטיקה שלי (ההווייה) הייתה שאכלתי המון המון בשר, ואת הביצים והחלב בקושי ספרתי. (את החלב ספרתי יותר כי אני רגיש ללקטוז.) התודעה שלי הייתה עסוקה בלהצדיק את זה, באופן מודע, כי זה הרגיש לי ממש בסדר ואהבתי להתפלסף על למה כל מה שאני מרגיש זה נכון. אז האמנתי באותה תקופה שכל מה שלא פוגע בבני אדם או עוזר להם הוא נייטראלי מוסרית – ככה שאכילת חיות היא רק בעייתית במידה שהיא פוגעת בבני אדם.

אחת מאותן טבעוניות יקרות שהכרתי נהייתה אדם חשוב בחיים שלי למשך תקופה, ושכנעה אותי לנסות צמחונות למשך כמה שבועות. בסופו של דבר נשברתי, אבל התחלתי בתהליך ארוך של הפחתת צריכת הבשר שלי, תהליך שנמשך שנים.

אני חושב שעצם העובדה שנחשפתי לזה שאנשים יכולים להיות טבעונים, ושנמנעתי מבשר למשך כמה זמן ולא קרה שום דבר רע, איפשרה לי להתחיל לחשוב על הנושא אחרת. ההווייה השתנתה והשינוי גרר איתו גם שינוי תפיסתי, תודעתי. התחלתי לראות בצריכת מוצרים מן החי, ובמיוחד בבשר, משהו מיותר שצריך להתעלות עליו – אבל הרגשתי שאני עדיין לא מסוגל.

אחרי כמה שנים כאלה, של הפחתת בשר, עוד מישהי יקרה סיפרה לי על מחקר סין שלפיו התזונה הכי בריאה היא כזו שיש בה מעט חלבונים מהחי. ההשפעה העיקרית של זה הייתה שהתחלתי להתייחס לביצים וחלב כמו שכבר התייחסתי לבשר – השתדלתי להפחית את הצריכה שלי, בצורה לא עקבית וממש לא נוקשה. והמגמה המשיכה בכיוון הזה למשך עוד שנה-שנתיים.

אז, לפני שנה ומשהו, עבדתי תקופה קצרה במקום של אוכל טבעוני, וכמובן שהכרתי שוב טבעונים מיליטנטים, וכמובן שיצא לי לאכול הרבה יותר טבעוני והרבה פחות מן החי. והחווייה הזו, השילוב של תזונה יותר צמחית (אבל טעימה ומגוונת) וההתעסקות המחודשת בשאלת הפרקטיקה שלי, שינתה מאוד את הגישה שלי.

החלטתי, בהשפעת האנשים סביבי, לעבור לטבעונות. בעצם עוד לפני כן התחלתי לקרוא לעצמי "טבעוני שלא מקפיד" כי מבחינה תיאורתית הגעתי למסקנה שוואלה, קשה להודות בזה אבל הטבעוניות הרדיקליות צודקות. אין הצדקה מוסרית לניצול של חיות לצורך תזונה, בטח שלא באופן גורף ותעשייתי, ובעצם בכלל. אבל לא הרגשתי את זה עדיין – זו הייתה מחשבה תיאורתית.

מאותו המקום הגעתי לפרקטיקה כמעט-טבעונית. השתדלתי לאכול רק מזון טבעוני, אבל לא הקפדתי. אם הייתי באירוע עם עוגה שיש בה אולי קצת ביצה, והיה בא לי, הייתי אוכל קצת. אם מישהי הייתה אוכלת סנדביץ' בשרי לידי והוא היה מגרה אותי הייתי מנסה ביס (ואף פעם לא מצטער שאני לא אוכל סנדביץ' שלם כזה – בדרך כלל נגעלתי ממה שטעמתי.)

זה היה המצב למשך שנה בערך. ואז נכנס חבר יקר לחיי שהוא טבעוני אורתודוקסי (המינוח שלו), אבל שלא מטיף בכלל. כמה וכמה פעמים הזמנו אוכל ביחד ואני חטאתי קלות בעוד הוא נצמד היטב לעקרון הפשוט שלא אוכלים דברים שהיה להם פעם אמא או יצאו מהגוף של משהו שהיה לו. גם איתו התפתחו מדי פעם שיחות בנושא. זה לא שינה יותר מדי, עד שזה שינה את ההווייה שלי.

הייתה לי תקופה שאכלתי סושי לעתים קרובות להפתיע (יחסית לזה שאין לי כסף לדברים כאלה.) ובסושי לא הייתי טבעוני, משום מה. מאז ומתמיד אהבתי סושי, והגישה שלי לסושי נשארה כמו שהייתה לפני כל סיפור הטבעונות. ואז פעם אחת הייתי עם אותו החבר בסביבת מקום של סושי מהיר, כשאני הייתי במצב כלכלי מזעזע והוא במצב מזהיר, והיינו רעבים. שאלתי אם הוא מזמין אותי, והוא אמר שבשמחה – כל עוד אנחנו מזמינים רק טבעוני.

Go vegan - יאללה לטבעונות

לרגע נלחצתי. זה היה לי קצת לא נעים. והוא גם מהר נסוג מהתנאי שלו ואמר לי להזמין מה שבא לי. אבל אני בינתיים הספקתי לחשוב, וואלה, זו הזדמנות לראות איך זה סושי טבעוני, אולי זה יקרב אותי יותר לטבעונות של ממש.

ואיכשהו, מאותו הרגע שאכלתי ארוחה לילית ממש טעימה של סושי טבעוני למהדרין, נהיה לי הרבה יותר קל, והרבה יותר חשוב, להקפיד. כאילו הייתי צריך לחוות את זה על בשרי כדי להגיע למקום הזה.

ותוך זמן לא רב של הקפדה, בשילוב עם שיחות עם אותו חבר ועם אנשים אחרים, במיוחד אחרי שטל גלבוע נכנסה לבית האח הגדול (בכלל רציתי לראות בגלל אורטל בן דיין) – אני מוצא את עצמי מתייחס לנושא באופן שלא היה אפשרי לי כשהפרקטיקה שלי לא הייתי טבעונית. אני מוצא את עצמי עכשיו אומר את זה:

שחררו את כולם. עד אחרון הכלובים.

(טקסט שהשפיע על הטקסט הזה: בדרך לשחרור בעלי החיים הטבעונות היא רק כלי אחד, אבל הכרחי \ שירה הרצנו (שיחה מקומית).)

Enhanced by Zemanta

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.