Tag: בעלי חיים

דיאלקטיקה טבעונית 2: מה שנכנס לָפה, לא ייכנס ללב

הפוסט הקודם שלי, על דיאלקטיקה והטבעונות שלי, היה סוג של פספוס. אחרי קצת מחשבה נוספת, אני רוצה לחדד את העניין.

העניין הוא בעצם היחס בין הפרקטיקה התזונתית לבין הגישה לזכויות בעלי חיים –  לאורך המסלול שלי מקרניבוריזם מושבע, לצמחונות זוחלת, לטבעונות זוחלת, לטבעונות מהוססת, לטבעונות מושבעת. וזה גם בעצם העניין שהטקסט של שירה הרצנו, אותו קישרתי בתחתית הטקסט הקודם, עזר לי להבין עבור עצמי.

אז אני אספר את הסיפור שוב, מנקודת מבט קצת אחרת כדי להתפקס על העניין הזה.

אי-אז כשהכרתי לראשונה טבעוניות מיליטנטיות, הפרקטיקה שלי הייתה קרניבורית והתודעה שלי התעסקה במוסר הומניסטי של עליונות אנושית אבסולוטית, שמתייחס לבעלי חיים אחרים כאל חפצים פשוטים, מבחינה מוסרית.

הלוחמות לזכויות בעלי חיים (זב"ח) הטיחו בי כל טיעון אפשרי, מהטיעון הסביבתי, לבריאות, לפירוט מזוויע של מה שתעשיית המזון עושה לבעלי החיים שהיא מנצלת ואיך זה מתבטא באיכות ובתוכן ההפרשות שאנחנו צורכים (מוגלה ואנטיביוטיקה בחלב, למשל.)

את הטיעון הסביבתי יכולתי לאחר כמה זמן לקבל. את הטיעון הבריאותי גם – התחלתי לשים לב יותר להשפעה של בשר על הגוף שלי, וראיתי שזה לא משו. את הטיעון המוסרי לקח לי שנים לקבל רק ברמת העיקרון ומבלי מטען רגשי.

כלומר, מתי שהתחלתי לראות בעצמי טבעוני, כבר קיבלתי בתיאוריה את הטענה של פעילי זב"ח שקביעת גבול מעגל האמפתיה שלנו היא שרירותית. כלומר, הסכמתי עקרונית עם מי שאומרים שזה לא הגיוני בעליל שאנחנו בסדר עם רצח אפרוחים אבל לא עם רצח חתלתולים או תינוקות.

ידעתי שבעצם אל לנו להפלות בין חיות אנושיות לחיות שאינן אנושיות; שבעצם אם נהיה הגיוניים וכנים לחלוטין – ניאלץ להודות שהחיות שאנחנו אוכלים אותן ואת החומרים שאנחנו לוקחים מגופן זכאיות לאותה מידה של חמלה בדיוק כמו בני אדם, ושזה אמור להרתיח אותנו שחיות אינן זוכות לזכויות דומות לזכויות אדם.

אבל לא הייתי מסוגל באמת להפנים, באמת להרגיש, ובאמת להסכים עם מחנה הזב"ח, עד שההווייה איפשרה את זה. כל עוד הפרקטיקה התזונתית שלי כללה אכילה אגבית של תוצרי הניצול והדיכוי של בעלי חיים, גם אם לעתים רחוקות ובמינונים נמוכים, לא הייתי מסוגל באמת להוקיע פרקטיקה שכזו, ולא הייתי מסוגל להכיר במלוא ההשלכות שלה. עכשיו המחשבה מגעילה אותי – ואני מפתיע את עצמי שאני נגעל מזה.

חפירה למתקדמים

זה אולי פחות מעניין, אבל פספסתי בטקסט הקודם גם נקודה פילוסופית חשובה מבחינת דיאלקטיקה מרקסית. בעצם, רידדתי אותה ועשיתי ממנה משהו ערטילאי וכמעט חסר משמעות, כי הזנחתי כלי תיאורתי מרכזי שלה: הסתירות הפנימיות.

הדיאלקטיקה המרקסית, עד כמה שאני מבין, מדברת בעצם על מערכות שבהן יש סתירות פנימיות, ומתוך פתרון הסתירות האלה משתנות המערכות באופן מהיר יחסית וכוללני יחסית. אם נדבר באמת על הדוגמה של הטבעונות שלי והאפתיה שלי לבעלי חיים, אפשר לראות אותי מזכיר אבל מפספס בטקסט הקודם את הנקודות בהן זה קורה – בהן מעמתים אותי עם הסתירות הפנימיות שבי, בין הפרקטיקה לאידיאולוגיה ובין האידיאולוגיה לבין עצמה.

סתירה פנימית באידיאולוגיה

הרי ההגיון שמפריד בין בני אדם לבין חיות אחרות עומד בסתירה מסויימת לאג'נדה ההומניסטית. או שמצדיקים את העליונות האנושית בטיעונים אעלק-אבולוציוניים, של השרדות המין הביולוגי הומו ספיינס כצו עליון שלנו, ואז גולשים מהר מאוד לדרוויניזם חברתי פאשיסטי; או שמצדיקים את העליונות האנושית בטיעונים שמנסים להפריד באופן חד וחלק בין בני אדם לבין יצורים חיים אחרים – בין אם בגלל האינטליגנציה או בגלל כל יכולת אחרת – ואז מגיעים למסקנה שזה אפילו בסדר לאכול אנשים עם רמות יכולת פחותות משמעותית מהנורמה. בשני המקרים אנחנו סותרים בסוף את ההומניזם הליברלי שממנו הגענו.

ויותר מזה, יש סתירה בפועל בין תפישת העליונות האנושית לבין תפישת הניכוס החזירי, התפישה שמאשרת לנו לנצל את כל מה שאינו אנחנו עד תום, להנאתנו ולשימושנו. אכילת בשר, וצריכה חסרת גבולות בכלל, הורסת את כדור הארץ ומסכנת גם את האנושות בסופו של דבר. וברמת הפרט, זה ממש לא בריא וסותם ת'עורקים.

כלומר, עוד ממש בהתחלת התהליך היו כמה סתירות פנימיות בתפישה שלי, והעימות עם תפישות סותרות, ובמיוחד עם פרקטיקות אלטרנטיביות, קרא תיגר על הסדר הקיים בגישה שלי לחיים. הסתירות נפרמו אחת אחת, אבל רק כפי שההווייה איפשרה.

תחילה, הבנתי שצירכת בשר חסרת גבולות תהרוס את העולם שלי (שהוא די נחמד) וברמה האישית תגרום לי למות צעיר ולחיות גרוע. חשוב לשים לב שאת הסתירה הזו הייתי יכול לפתור גם בדרך הפוכה – להגיד שזין, לא איכפת לי להיות פחות בריא ולא איכפת לי מכדור הארץ המחורבן שלכם, אני רוצה את הסטייק שלי וזה מה שחשוב לי.

ובאמת היו לי לפעמים מחשבות בכיוון הזה, אבל בסך הכל זה לא מה שעשיתי בסוף. ראיתי שיש אלטרנטיבה והתחלתי לנוע לכיוונה ולראות שהיא בעצם עדיפה. אבל ההסכמה שלי עם מי שהציגו לי את האלטרנטיבה הזו – שבסה"כ "קניתי" די מהר – הייתה מהוססת, מוגבלת. כל הזמן הייתי צריך להפריד ביני לבין האבסולוטיות הזו שרואה כל יצור חי כזכאי לחמלה.

לא יכולתי לראות שאני אוכל סבל צרוף, מלא בגועל נפש מזעזע. כלומר, יכולתי להודות שלאכול בשר זה לא משהו, אבל לא יכולתי להודות שזה בלתי מקובל על הדעת ומזוויע, ולא יכולתי באמת להתייחס לביצים וחלב באותה צורה.

רק לאחר שהפסקתי בפועל להינות מהניצול והסבל האלה, הייתי מסוגל לפתור את הסתירה עד תום – מרגע ששוב עומתתי איתה בידי חברים ובידי הסביבה בכלל. היה לי קל לאורך הרבה זמן להנהן ולהגיד שוואלה, צודקים הטבעונים האלה. אבל כל עוד הפרקטיקה שלי נותרה מאחור, לא הייתי מסוגל ללכת עם זה רחוק יותר.

מבחינת הגישה הדיאלקטית המטריאליסטית, נראה לי שזו דוגמה לכך שלא כל כך משנה לאיזו תפישה מביאים מישהו, כמו שמשנה איך הפרקטיקה נראית. עם הפרקטיקה הנכונה, התפישה הנכונה תוכל להגיע. עם פרקטיקה ריאקציונרית, התפישה תשאר במגננה ריאקציונרית.

הערת פרוייקט 300: את הטקסט הזה בעצם כתבתי באותו יום כמו את הקודם, כמה שעות אחריו, בלילה, ואתמול והיום רק ערכתי אותו ולא כתבתי בכלל. אז אני קצת מרמה. הסיבות שמורות במערכת.

הדיאלקטיקה של הטבעונות שלי

הכרתי לראשונה טבעוניות מיליטנטיות במחנה הקיץ האלטרנטיבי, כשהייתי בן 18. קראתי לפחות לאחת מהן טבעונאצית (מצטער!) ואם היו אומרות לי אז שיום אחד אני אמצא את עצמי מסכים איתן, לא הייתי מאמין. אבל כבר מעל לשנה שאני רואה בעצמי טבעוני, וכבר כמה שבועות שאני באמת נורא מקפיד (לפני זה הרשתי לעצמי מדי פעם לחרוג) ואפילו מתחיל להיות איכפת לי ממש מגורלם של בעלי חיים שאינם אנושיים. זה מפתיע גם אותי, גם עכשיו, האמת.

בא לי להתפלסף קצת, כי העניין הזה מזכיר לי את המעט שאני יודע על פילוסופיה מרקסיסטית – הדיאלקטיקה המטריאליסטית, ליתר דיוק.

קארל מרקס
קארל מרקס

אני באמת לא מבין בזה כל כך, אבל ממה שאני יודע, המורה הגדול של מַרְקְס, הֶגֶל, העמיד "דיאלקטיקה אידיאליסטית". זו הייתה בעצם פילוסופיה שאומרת שהתודעה ("אידיאה") יוצרת הוויה ("מַטֵרְיַה"), ושעם ההתפתחות התודעתית שלה מתקרבת האנושות באופן בלתי-נמנע לחופש מוחלט.

מרקס לעומת זאת, "הפך את הגל על ראשו" (או העמיד אותו על הרגליים, כמו שמעדיפים מרקסיסטים לומר) בזה שהעמיד "דיאליקטיקה מטריאליסטית" – כלומר טען שהווייה יוצרת תודעה.

חשוב להבין – ואני מודה שבעצמי עוד לא הפנמתי – שדיאליקטיקה היא גישה שלא מבוססת על סיבה ותוצאה. כלומר, זה לא שיש הווייה והתודעה נוצרת כתוצאה ממנה, אלא ההווייה והתודעה הן מערכת אחת, שבה ההווייה (ע"פ מרקס) או התודעה (ע"פ הגל) מובילה.

בכל מקרה, ממה ששמעתי, ממשיכי דרכו של מרקס מהזרם המכונה "אסכולת פרנקפורט" הוסיפו לכל זה את האמירה שיש יחסי גומלין בין שתי הרמות, של הווייה ותודעה, כלומר שהתודעה גם קובעת את ההווייה. כאן אני כבר באמת לא בטוח מה בדיוק זה אומר.

חזרה לענייננו.

כשהכרתי לראשונה טבעוניות מיליטנטיות בזמנו, הפרקטיקה שלי (ההווייה) הייתה שאכלתי המון המון בשר, ואת הביצים והחלב בקושי ספרתי. (את החלב ספרתי יותר כי אני רגיש ללקטוז.) התודעה שלי הייתה עסוקה בלהצדיק את זה, באופן מודע, כי זה הרגיש לי ממש בסדר ואהבתי להתפלסף על למה כל מה שאני מרגיש זה נכון. אז האמנתי באותה תקופה שכל מה שלא פוגע בבני אדם או עוזר להם הוא נייטראלי מוסרית – ככה שאכילת חיות היא רק בעייתית במידה שהיא פוגעת בבני אדם.

אחת מאותן טבעוניות יקרות שהכרתי נהייתה אדם חשוב בחיים שלי למשך תקופה, ושכנעה אותי לנסות צמחונות למשך כמה שבועות. בסופו של דבר נשברתי, אבל התחלתי בתהליך ארוך של הפחתת צריכת הבשר שלי, תהליך שנמשך שנים.

אני חושב שעצם העובדה שנחשפתי לזה שאנשים יכולים להיות טבעונים, ושנמנעתי מבשר למשך כמה זמן ולא קרה שום דבר רע, איפשרה לי להתחיל לחשוב על הנושא אחרת. ההווייה השתנתה והשינוי גרר איתו גם שינוי תפיסתי, תודעתי. התחלתי לראות בצריכת מוצרים מן החי, ובמיוחד בבשר, משהו מיותר שצריך להתעלות עליו – אבל הרגשתי שאני עדיין לא מסוגל.

אחרי כמה שנים כאלה, של הפחתת בשר, עוד מישהי יקרה סיפרה לי על מחקר סין שלפיו התזונה הכי בריאה היא כזו שיש בה מעט חלבונים מהחי. ההשפעה העיקרית של זה הייתה שהתחלתי להתייחס לביצים וחלב כמו שכבר התייחסתי לבשר – השתדלתי להפחית את הצריכה שלי, בצורה לא עקבית וממש לא נוקשה. והמגמה המשיכה בכיוון הזה למשך עוד שנה-שנתיים.

אז, לפני שנה ומשהו, עבדתי תקופה קצרה במקום של אוכל טבעוני, וכמובן שהכרתי שוב טבעונים מיליטנטים, וכמובן שיצא לי לאכול הרבה יותר טבעוני והרבה פחות מן החי. והחווייה הזו, השילוב של תזונה יותר צמחית (אבל טעימה ומגוונת) וההתעסקות המחודשת בשאלת הפרקטיקה שלי, שינתה מאוד את הגישה שלי.

החלטתי, בהשפעת האנשים סביבי, לעבור לטבעונות. בעצם עוד לפני כן התחלתי לקרוא לעצמי "טבעוני שלא מקפיד" כי מבחינה תיאורתית הגעתי למסקנה שוואלה, קשה להודות בזה אבל הטבעוניות הרדיקליות צודקות. אין הצדקה מוסרית לניצול של חיות לצורך תזונה, בטח שלא באופן גורף ותעשייתי, ובעצם בכלל. אבל לא הרגשתי את זה עדיין – זו הייתה מחשבה תיאורתית.

מאותו המקום הגעתי לפרקטיקה כמעט-טבעונית. השתדלתי לאכול רק מזון טבעוני, אבל לא הקפדתי. אם הייתי באירוע עם עוגה שיש בה אולי קצת ביצה, והיה בא לי, הייתי אוכל קצת. אם מישהי הייתה אוכלת סנדביץ' בשרי לידי והוא היה מגרה אותי הייתי מנסה ביס (ואף פעם לא מצטער שאני לא אוכל סנדביץ' שלם כזה – בדרך כלל נגעלתי ממה שטעמתי.)

זה היה המצב למשך שנה בערך. ואז נכנס חבר יקר לחיי שהוא טבעוני אורתודוקסי (המינוח שלו), אבל שלא מטיף בכלל. כמה וכמה פעמים הזמנו אוכל ביחד ואני חטאתי קלות בעוד הוא נצמד היטב לעקרון הפשוט שלא אוכלים דברים שהיה להם פעם אמא או יצאו מהגוף של משהו שהיה לו. גם איתו התפתחו מדי פעם שיחות בנושא. זה לא שינה יותר מדי, עד שזה שינה את ההווייה שלי.

הייתה לי תקופה שאכלתי סושי לעתים קרובות להפתיע (יחסית לזה שאין לי כסף לדברים כאלה.) ובסושי לא הייתי טבעוני, משום מה. מאז ומתמיד אהבתי סושי, והגישה שלי לסושי נשארה כמו שהייתה לפני כל סיפור הטבעונות. ואז פעם אחת הייתי עם אותו החבר בסביבת מקום של סושי מהיר, כשאני הייתי במצב כלכלי מזעזע והוא במצב מזהיר, והיינו רעבים. שאלתי אם הוא מזמין אותי, והוא אמר שבשמחה – כל עוד אנחנו מזמינים רק טבעוני.

Go vegan - יאללה לטבעונות

לרגע נלחצתי. זה היה לי קצת לא נעים. והוא גם מהר נסוג מהתנאי שלו ואמר לי להזמין מה שבא לי. אבל אני בינתיים הספקתי לחשוב, וואלה, זו הזדמנות לראות איך זה סושי טבעוני, אולי זה יקרב אותי יותר לטבעונות של ממש.

ואיכשהו, מאותו הרגע שאכלתי ארוחה לילית ממש טעימה של סושי טבעוני למהדרין, נהיה לי הרבה יותר קל, והרבה יותר חשוב, להקפיד. כאילו הייתי צריך לחוות את זה על בשרי כדי להגיע למקום הזה.

ותוך זמן לא רב של הקפדה, בשילוב עם שיחות עם אותו חבר ועם אנשים אחרים, במיוחד אחרי שטל גלבוע נכנסה לבית האח הגדול (בכלל רציתי לראות בגלל אורטל בן דיין) – אני מוצא את עצמי מתייחס לנושא באופן שלא היה אפשרי לי כשהפרקטיקה שלי לא הייתי טבעונית. אני מוצא את עצמי עכשיו אומר את זה:

שחררו את כולם. עד אחרון הכלובים.

(טקסט שהשפיע על הטקסט הזה: בדרך לשחרור בעלי החיים הטבעונות היא רק כלי אחד, אבל הכרחי \ שירה הרצנו (שיחה מקומית).)

Enhanced by Zemanta