לליברלים הקיצוניים המתכנים "ליברטריאנים" או "אנרכו-קפיטליסטים" יש מנהג לקרוא לכל מי שאינם מסכימים איתו "קולקטיביסטים", כאילו בתור שם גנאי.1 אני דווקא גאה להיות קולקטיביסט. אני דמוקרט ואני קולקטיביסט, בהחלט.
סדר היום של המעמד השלט בעשורים האחרונים משתדל מאוד להדגיש את הפרט – חירות הפרט, הפרטה, מימוש עצמי אינדיבידואלי, וכו'. בחלקם אלו רעיונות לא כאלה רעים, אפילו אולי טובים והכרחיים, אבל בתור מכלול הם מנטרלים כל אפשרות של שינוי שאינו לרוחו של המעמד השלט – וזו בדיוק הסיבה שהוא מתמיד בסדר היום הזה, ומשת"פים כמו אותם ליברלים עושים עבודתם נאמנה בקידום האידיאולוגיה הזו.
האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית האנטי-קולקטיביסטית היא מנטרלת. היא מתגלמת בכל מני צורות, חלקן חתרניות לכאורה – אחד נגד מדינות, אחת נגד מפלגות, אחר נגד ארגונים בכלל, והשיח האקטיביסטי סביב פרקטיקה הופך לדיון תיאורטי שמדבר יותר על הגשמה עצמית והבעה עצמית מאשר על שינוי חברתי מעמיק ומשמעותי.
שינוי חברתי משמעותי דורש פעולה מאורגנת. פעולה קבוצתית. פעולה קולקטיבית.
זה לא אומר שאין מקום לדיון. זה לא אומר שאין מקום לפרט. זה לא אומר למחוק את עצמנו ואת זהותנו ולקפח חיינו למען מטרות שמוכתבות מלמעלה. אבל זה כן אומר להיות מסוגלים לשים את הקבוצה מעל הפרט לפעמים. זה כן אומר להשאיר את השאיפות למימוש עצמי מחוץ לדלת כשנכנסים לפגישה של פעילים.
קולקטיביזם אומר גם שיקום מוסד הקהילה. אין דבר שמשרת את בעלי הממון והשררה יותר מאשר פירור ופירוט הקהילות האורגניות שבהן חיו בני האדם מאז ומתמיד, ועד לא מזמן.
בצורת החיים העירונית המופרטת של היום, כל אחד ואחת מאיתנו עומדת בפני עצמה – מול המעסיקים, מול הרשויות, מול אסונות טבע, ומול אסונות תוצרת אדם מכל הסוגים. לבד איננו יכולים לעמוד על שלנו ולזכות ליחס אנושי – המאזניים מוטים תמיד לטובת הצד החזק, ואנחנו נותרים חסרי־אונים.
קיום קהילתי – עזרה הדדית, סולידריות ושיתוף – הוא הדרך היחידה של מי שלא מחזיקה בממון או בשררה לעמוד מול בריונותם של החזקים בחברה ומול אסונות שמחוץ לשליטתם של יחידים. כן, עלינו ללמוד לראות בעצמו חלק מקולקטיב.2
קולקטיביזם לא אומר כניעה מוחלטת לסמכותו של מנהיג. קהילה לא אומרת אובדן האישיות, הפרטיות, והפרט בכלל. יצא לי לחוות כמה שנים של חיי קהילה דמוקרטיים למופת בביה"ס הדמוקרטי בירושלים, פריווילגיה שמעטים חולקים אבל דבר שריר וקיים שעובד בגלל מבנים קהילתיים דמוקרטיים ולא משום סיבה אחרת.
קהילתיות דמוקרטית משמעותה מימוש הפרט כחלק מקיום הקהילה. משמעותה שכל אחד מתחשב בצרכים של הקהילה ובצרכים של האנשים שסביבו, לפחות באופן מינימלי, והקהילה משגיחה בתורה על הפרט ודואגת באמצעות מנגנונים דמוקרטיים להמשך הקיום שלה כקהילה.
דמוקרטיה לא אומרת שאף אחד לא חייב לאף אחד שום דבר, וקהילה לא אומרת שאף אחד חייב למישהו או למשהו את הכל.
אבל מבלי לפעול ביחד, בקבוצות ובקהילות, ומבלי לשקם את צורת החיים הקהילתית בצורה כזו או אחרת, לא נוכל לעמוד מול האתגרים החברתיים, הסביבתיים והאנושיים העצומים שעומדים בפני הדור שלנו והדורות הבאים.
הערת פרוייקט 300: ביום השני לפרוייקט, שלשום, כתבתי והעליתי משהו שהבנתי אחרי כמה שעות שעדיף היה לשמור במגירה, ואתמול לא כתבתי. היום יצא שכתבתי הרבה יותר מ- 300 מילים, קרוב ל- 600, אז זה מתאזן.
הערות שוליים:
- אצלם זו מילה נרדפת ל"סטייטיסט"/"אטטיסט", כלומר מישהו שדוגל במוסד המדינה – מה שמאפשר להם לשים קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים ופאשיסטים באותה הסירה. [↩]
- אבל עם זה עלולים להסכים גם הלאומנים. ואני הרי דמוקרט, לא? דמוקרט ואף קומוניסט. ללאומנות לא אוכל לתת יד.
אבל הקולקטיביזם של הלאומנים הוא תמיד סמכותני. למה? וואלה, לא יודע. אולי זה קשור לכך שלאום הוא קטגוריה מומצאת וצריך שלמישהו תהיה הסמכות לקבוע את הגבולות של הקולקטיב. אולי זה קשור לכך שלאום הוא כלי שליטה ותו לא, ולכן הלאומנות היחידה שמצליחה ליצור קולקטיבים היא הלאומנות שמשמשת כלי ל"מנהיגים" כאלו ואחרים.
בכל מקרה, אני לא סמכותני ואני לא מדבר על קולקטיבים לאומיים מומצאים. אני מדבר על קולקטיביזם של אינטרסים משותפים, קולקטיבים שמכיר בכך שלכולנו יש אינטרס בטובתו של כל אדם, בין אם הוא חלק מהקהילה שלנו ובין אם לא. [↩]