"אוקיי, אתה בדעם, אבל מה ההבדל ביניכם לבין חד"ש/מרצ/בל"ד?"
יש הרבה הבדלים.
"אבל אתם רוצים את אותו הדבר, לא?"
אולי בטווח הקצר, פחות או יותר, בתחומים מסויימים, אבל זו בכלל לא הנקודה. פוליטיקה היא לא רק עניין של עמדה. מפלגות הן לא מצע שצף לו בואקום לבד ומחכה לקולות שיאשררו אותו. מפלגות הן מוסדות, מוסדות שמחוברים לתנועות.
פוליטיקה היא לא מאבק בין עמדות אלא מאבק בין תנועות. הרי גם אם יהיה לי רעיון מושלם לפתרון כל בעיות החברה (חה חה חה) אין שום סיבה לחשוב שהרעיון הזה יתממש רק בגלל שהוא טוב. כדי לממש רעיון פוליטי, צריך תנועה שתהפוך את הרעיון הזה למשהו ישים-פוליטית.
מה שלמעשה הרבה יותר חושב מהאידיאלים והעקרונות של תנועה פוליטית, זה האופי הפוליטי שלה. כלומר, לא מה התנועה מנסה להשיג, אלא איך.
כשאני פוסל על הסף תמיכה בתנועות ציוניות, קוראים לי טהרן. בולשיט. אני שולל תמיכה בציונות מסיבות פרגמטיות.
מה שמגדיר פוליטיקה ציונית בת זמננו זה שאיפה להסכמה כמה שיותר רחבה בקרב הציבור היהודי-ישראלי, ואולי לתמיכה של כוחות חוץ אוהדים (ארה"ב, גרמניה, יהדות ארה"ב ויהדות התפוצות) – תוך ויתור מראש על תמיכה משמעותית מצד ערבים.
אני לא שולל את הציונות (רק) בתור אידיאליסט, אני שולל את הציונות (בעיקר) בתור פרגמטיסט. אני מכיר בכך שהעתיד שלי ושל כולנו תלוי בשיתוף פעולה בין יהודים ופלסטינים (שתי האוכלוסיות העיקריות במרחב הפוליטי שבשליטת מדינת ישראל) – ומסרב לתת יד להמשך הבדלנות היהודית.
עוד נדבך הוא הנחת היסוד לגבי צורת ההתקדמות ההסטורית הרצויה. אם תנועה פוליטית מכוונת למציאות שבה המצב משתפר אט אט, משנה לשנה, בלי אף נקודות שבר משמעותיות – זה הבדל בסיסי בפוליטיקה שלה לעומת תנועה מהפכנית, שמכוונת בדיוק לנקודת השבר ההיסטורית שבה הכל מתהפך.
פוליטיקה הדרגתית בהכרח תראה שונה באופן מהותי מפוליטיקה מהפכנית. פוליטיקה הדרגתית מחפשת לבנות כוח לאט לאט, לחתור לשיפורים מתונים בטווח הקצר ולהישגים מתונים שבונים אחד על השני. היא מוכנה לקבל את הדברים שלא תוכל לשנות – ולהשלים איתם.
תנועה שכזו בהכרח תשאיר מאחור את כל אלו ששינוי הדרגתי לא יעזור להם. אלו שכל כך רחוקים מהצלחת, שלא חשוב להם איך הצלחת מתחלקת, כי הם לא יקבלו יותר מפירורים בין כה וכה. תנועה מהפכנית מאידך, לא תשלים עם הדרתם של ציבורים שלמים מהשולחן, גם אם משמעות הדבר שיושבי השולחן לא ינהרו אליה בזמן הקרוב.
לכן אין מה לצפות ממני כפעיל בתנועה מהפכנית שאתמוך בתנועות ציוניות, ואין מה לצפות ממני כפעיל בתנועה אנטי-ציונית שאדגול בפוליטיקה הדרגתית ואשאף למספר הולך וגדל של קולות מבחירות לבחירות. פרוגרסיבים יכולים לתמוך בפוליטיקה ציונית והדרגתית ולקוות לטוב – אבל שלא יתפלאו שהאוכלוסיות המוחלשות ביותר שומרות מרחק מהתנועות שלהם. אנו בשוליים הרדיקליים בינתיים, נמשיך לפעול ליצירת בסיס רחב של שיתוף פעולה וסולידריות, כנגד כל הסיכויים, עד לרגע שבו כל הסיכויים מתהפכים.
]]>גם אתם בטח שמעתם את זה. אולי גם אמרתם את זה.
אז הנה דעתי בעניין: אם אמרת את זה, אתה טועה. אם מישהו אמר לך את זה, אזי הוא טועה.
כולנו גזענים, במיוחד אם גדלנו בארץ. כולנו מתייגים אנשים לפי מוצא ומניחים שורה של הנחות, מבוססות פחות או יותר, על בסיס התיוג הזה. זה חלק בלתי־נפרד מהתרבות שלנו. כמה מהר עולה בשיח עם מישהו חדש שאלת מוצאו? כשאתם שומעים שם משפחה שלא עוברַת, אתם לא ישר מנסים לפצח מאיזה עדה השם הזה מגיע?
אז לעניות דעתי כולם גזענים, אבל יש, בגדול, שלושה סוגים של גזענים:
גזענים סוג א' פשוט זורמים עם זה ולא מהססים להחצין את זה.
סוג ב' יודעים שזה לא בסדר, משוכנעים שהם לא כאלה, ומוצאים רציונליזציה לגזענות שבלבם.
סוג ג' יודעים שיש בהם גזענות ועושים מאמצים אמיתיים להשתנות, ובודקים את עצמם לראות שהם לא בטעות מחצינים את הגזענות שלהם.
סוג א' הוא מיעוט בארץ, מצביעי עוצמה לישראל ודוגמתם. סוג ב' הוא רוב המדינה, כל המפלגות שנחשבות "שפויות", כי גזענות מסוג זה היא הנורמה המושרשת בישראל-פלסטין (כן, אני מעז לנחש, בלי באמת לדעת, שזה תקף גם לגבי פלסטינים). סוג ג' מתקיים בעיקר בשוליים, בשמאל "ההזוי" שאינני מתבייש בהשתייכותי אליו.1
אני גזען סוג ג'. אני מודע לכך שאני גזען, וכשאני אומר משהו על קבוצה אתנית/תרבותית/דתית/מגזרית אני חושב טוב טוב: האם יש הצדקה לאמירה הזו? האם מדובר בהכללה מוצדקת שיש לי בסיס טוב להאמין שהיא תקפה?
אינטואיציה היא לא בסיס טוב להכללות. בתרבות הישראלית, אמירות ובדיחות גזעניות הן בכל מקום. אנחנו לומדים מגיל צעיר שאשכנזים הם רכרוכיים, ערבים הם אלימים ושמרנים, חרדים הם בורים ומקובעים, אפריקאים הם אנסים נושאי־מחלות, וכו' וכו'… התקשורת מושפעת גם כן, ומדגישה את מוצאם של פושעים שאינם לבנים.
יש לנו אינטואיציה גזענית, ואני לא מאמין שקל לשנות את זה. וכשאנחנו נותנים לתחושות הבטן המכלילות האלה לצאת לאוויר העולם – כשאנחנו נותנים להן להכתיב את ההתנהגות והדיבור שלנו – אנחנו מנציחים את דפוסי החשיבה הגזעניים שלנו, ולכן אני משתדל לבדוק טוב טוב שאני לא עושה את זה.
לא נולדתי גזען סוג ג'. אימצתי לעצמי את הגישה הזו והיא דורשת ממני מאמצים מאוד לא נעימים. היא גורמת לי לראות את עצמי ואנשים סביבים באור חד וקשה, ולהתחבט על שטויות בחיפוש האינסופי אחר הטעויות שלי. ובכל זאת, אני גאה בתוצאות של המאמצים האלה, וזה מדרבן אותי להמשיך להתאמץ.
מכיוון שזה קשה ולא נעים, לא הייתי עושה את זה אילולא חשבתי שזה חשוב. אני לא שמח על כך שגדלתי בתרבות גזענית, ואני לא רוצה לתרום להמשך הגזענות הזו.2 יש מעט שאני יכול לעשות, אבל לשמור על הפה שלי אני יכול.
יכול להיות שאתם עדיין סקפטים, אז לסיום, הערה אחת. גזענות לא חייבת להיות עניין של שנאה. הנורמה בישראל היא דווקא גזענות חיובית, כל אחד לגבי הלאום שלו, תוך התמקדות במאפיינים מדומיינים ואמיתיים של קבוצות שמוגדרות על רקע תרבותי/גנטי. להגיד שהיהודים חכמים זה אותו הדבר כמו להגיד שהגויים טפשים, פשוט יותר נעים להגיד דברים שנשמעים חיוביים. יותר נעים, אבל לא פחות גזעני.