גם אתם בטח שמעתם את זה. אולי גם אמרתם את זה.
אז הנה דעתי בעניין: אם אמרת את זה, אתה טועה. אם מישהו אמר לך את זה, אזי הוא טועה.
כולנו גזענים, במיוחד אם גדלנו בארץ. כולנו מתייגים אנשים לפי מוצא ומניחים שורה של הנחות, מבוססות פחות או יותר, על בסיס התיוג הזה. זה חלק בלתי־נפרד מהתרבות שלנו. כמה מהר עולה בשיח עם מישהו חדש שאלת מוצאו? כשאתם שומעים שם משפחה שלא עוברַת, אתם לא ישר מנסים לפצח מאיזה עדה השם הזה מגיע?
אז לעניות דעתי כולם גזענים, אבל יש, בגדול, שלושה סוגים של גזענים:
גזענים סוג א' פשוט זורמים עם זה ולא מהססים להחצין את זה.
סוג ב' יודעים שזה לא בסדר, משוכנעים שהם לא כאלה, ומוצאים רציונליזציה לגזענות שבלבם.
סוג ג' יודעים שיש בהם גזענות ועושים מאמצים אמיתיים להשתנות, ובודקים את עצמם לראות שהם לא בטעות מחצינים את הגזענות שלהם.
סוג א' הוא מיעוט בארץ, מצביעי עוצמה לישראל ודוגמתם. סוג ב' הוא רוב המדינה, כל המפלגות שנחשבות "שפויות", כי גזענות מסוג זה היא הנורמה המושרשת בישראל-פלסטין (כן, אני מעז לנחש, בלי באמת לדעת, שזה תקף גם לגבי פלסטינים). סוג ג' מתקיים בעיקר בשוליים, בשמאל "ההזוי" שאינני מתבייש בהשתייכותי אליו.1
אני גזען סוג ג'. אני מודע לכך שאני גזען, וכשאני אומר משהו על קבוצה אתנית/תרבותית/דתית/מגזרית אני חושב טוב טוב: האם יש הצדקה לאמירה הזו? האם מדובר בהכללה מוצדקת שיש לי בסיס טוב להאמין שהיא תקפה?
אינטואיציה היא לא בסיס טוב להכללות. בתרבות הישראלית, אמירות ובדיחות גזעניות הן בכל מקום. אנחנו לומדים מגיל צעיר שאשכנזים הם רכרוכיים, ערבים הם אלימים ושמרנים, חרדים הם בורים ומקובעים, אפריקאים הם אנסים נושאי־מחלות, וכו' וכו'… התקשורת מושפעת גם כן, ומדגישה את מוצאם של פושעים שאינם לבנים.
יש לנו אינטואיציה גזענית, ואני לא מאמין שקל לשנות את זה. וכשאנחנו נותנים לתחושות הבטן המכלילות האלה לצאת לאוויר העולם – כשאנחנו נותנים להן להכתיב את ההתנהגות והדיבור שלנו – אנחנו מנציחים את דפוסי החשיבה הגזעניים שלנו, ולכן אני משתדל לבדוק טוב טוב שאני לא עושה את זה.
לא נולדתי גזען סוג ג'. אימצתי לעצמי את הגישה הזו והיא דורשת ממני מאמצים מאוד לא נעימים. היא גורמת לי לראות את עצמי ואנשים סביבים באור חד וקשה, ולהתחבט על שטויות בחיפוש האינסופי אחר הטעויות שלי. ובכל זאת, אני גאה בתוצאות של המאמצים האלה, וזה מדרבן אותי להמשיך להתאמץ.
מכיוון שזה קשה ולא נעים, לא הייתי עושה את זה אילולא חשבתי שזה חשוב. אני לא שמח על כך שגדלתי בתרבות גזענית, ואני לא רוצה לתרום להמשך הגזענות הזו.2 יש מעט שאני יכול לעשות, אבל לשמור על הפה שלי אני יכול.
יכול להיות שאתם עדיין סקפטים, אז לסיום, הערה אחת. גזענות לא חייבת להיות עניין של שנאה. הנורמה בישראל היא דווקא גזענות חיובית, כל אחד לגבי הלאום שלו, תוך התמקדות במאפיינים מדומיינים ואמיתיים של קבוצות שמוגדרות על רקע תרבותי/גנטי. להגיד שהיהודים חכמים זה אותו הדבר כמו להגיד שהגויים טפשים, פשוט יותר נעים להגיד דברים שנשמעים חיוביים. יותר נעים, אבל לא פחות גזעני.
בכל דמוקרטיה מודרנית יש פאשיסטים. אבל במדינות מערב אירופה, חופש הפעולה שלהם מוגבל. הלגיטימיות שלהם בדיון הציבורי מוטלת בספק ויותר מכך, יש תשתית אנטי-פאשיסטית (אנטיפה – antifa) מבוססת שמתגייסת לבלום כל מצעד שטנה. לבלום באמת: ליצור שרשרת אנושית, שכבות שכבות, מקצה אחד של הרחוב לשני, כך שהפאשיזם פשוטו כמשמעו לא יכול לעבור.
היה לי העונג לגור חמש שנים בלייפציג, עיר מזרח־גרמנית, הגדולה במדינת סכסוניה. סכסוניה היא מדינה עם ריכוז פאשיסטים בין הגבוהים בגרמניה, בעוד לייפציג היא עיר עם ריכוז אנטיפה בין הגבוהים בגרמניה. ולכן, בכל פעם שעמדה לבוא צעדת קרנפים לעירי, ידעתי על כך שבועות מראש כי העיר צופתה בפוסטרים – לא של הקרנפים, אלא של האנטיפה על זרועותיה (חלקן, במקרים מסויימים, בתמיכה מלאה של העירייה), שקראה לכל האזרחים אוהבי־החופש לצאת ולבלום את הצעדה.
כן, היו מקרים שבהם אנטיפה הלכו מכות עם הפאשיסטים. אבל בד"כ מדובר היה פשוט בגוש חוסם של אזרחים שמנעו בגופם מהפאשיזם לעבור, וגלוחי־הראש חזרו הביתה מבואסים והשתכרו בחוסר־אונים כרגיל.
שוב ושוב שמעתי על יחסי הכוחות הלא-הוגנים. מאתיים פאשיסטים מול אלפיים אנטיפה. ארבע־מאות מול חמשת־אלפים. כן, עצוב שיש פאשיסטים, ומטריד שהם מעיזים להביע את ראיית־העולם שלהם בגלוי. אבל יותר מזה, עודד אותי לדעת שהרבה יותר אזרחים יוצאים אל מול הבריונים המפחידים האלה, מצרים את צעדיהם, מונעים מהם להגיע ממקום למקום.
מחר, משעה 17:00, תתקיים עצרת פאשיסטית־גזענית של "עוצמה לישראל" בגן לוינסקי.1 הפוטנציאל לאלימות הוא גבוה. מתארגן גוש אנטיפה שיהיה נוכח במקום – עוד לפני השעה חמש! – ישקיף, יתעד, ובמקרה הצורך יחצוץ בין הגזענים לבין מי שלא מהגזע הנבחר. (לאיוונט בפייסבוק)
אני מפחד, אבל אני מתכוון להיות שם, ואם אתם רוצים מדינה שלא מפחיד להיות בה, אולי כדאי לאזור אומץ ולבוא להיות שם איתנו. לא ייתכן שתתארגן שוב התפרעות גזענית בתל־אביב מבלי שנצהיר בגאון – הפאשיזם לא יעבור.
ש: אם הבנתי נכון, "אנחנו בבית !" משמעו "כבדו אותנו !" למי מכוונת קריאה זו ? לזרים [כלומר תושבים חסרי אזרחות] או לאזרחי צרפת שהם, הוריהם או הורי הוריהם היגרו אליה? בנו או נכדו של מהגר אלג'ירי הוא צרפתי בדיוק כמוני וכמוך, גם אם אין הוא חולק את טעמנו בעיצוב פנים או גסטרונומיה. האם גם הוא יכול לקרוא "אנחנו בבית " ?
ת: יכול להיות, אבל הארץ שבה הוא בבית הייתה קיימת לפני שהגיע אליה ואין היא צריכה להשתנות כדי להתאים את עצמה אליו. סיסמא זו מביעה נאמנות לתרבות, לאורח חיים, לקוד התנהגות שלא ישתנו בהתאם לתביעותיהם של כאלה ואחרים. זוהי הצהרת אהבה לארץ היפה והנפלאה שהיא צרפת. הציביליזציה שלנו הולידה סוג מסויים של חיים ביחד שרבים חשים היום שהוא נמצאת בנסיגה, עובדה הגורמת להם כאב. אין מדובר רק בהפרדת הדת מן המדינה והדרתה מן המרחב הציבורי. הצלחתם של סרטים כמו "הנערים שרים" (Les Choristes), "אמלי" (Amélie) או "ברוכים הבאים לצפון" (Bienvenue chez les Chtis) מעידה של הנוסטלגיה שחווים רבים לצרפת של שמחה ואחווה.
ש: לצרפת לבנה?
ת: אין לכך כל קשר למוצא או לצבע העור. מה שעומד על הפרק הוא אובדן ערכים כמו יושרה, כבוד, אומץ ויושר–ערכים שאינם זוכים עוד להכרה כמועילים לחברה משום שהאליטות נוטות לבוז להם. העם לעומת זאת ממשיך לאמין בהם.
[ההדגשה שלי. את הראיון המלא אפשר לקרוא בקומפרס.]
אז קודם כל, הלוואי עלינו שזה יהיה הימין הקיצוני.
ובכל זאת, כנהוג בקרב נציונליסטים למיניהם, אנחנו רואים בקטע המצוטט שגם הימין הצרפתי הלאומי, שמוכן בעקרון לקבל אליו בני אדם מכל רקע שהוא ובלבד שיתבולל – או לכל הפחות, טוען שכך – מתבסס על איזו ערגה לאיזה עבר בלתי-מוגדר שבו הכל היה טוב ויפה. מתגעגעים לאיזה רעיון מעומעם של איך שהחיים היו פעם, כשכמובן מדובר תמיד בתקופה אותה הם בקושי זוכרים כי הם עוד היו ילדים. ברמה כלשהי הם בעצם מוכנים לעשות הכל כדי שלא להתבגר.
העובדה שכל תרבות בכל תקופה בכל מקום בעולם תמיד הייתה באמצע תהליכים של שינוי ועל אחת כמה וכמה מאז המהפכה התעשייתית כמובן שלא מעניינת אותם.
עוד ציטוט קטן:
הקרב הפוליטי האמיתי מעמת את מגיני האומה, אלה החושבים שרק היא מסוגלת להבטיח את שרידתם ושגשוגם של העמים, עם חסידי הגלובליזציה […]
אני רואה כאן את הקו הנציונליסטי-אוניברסליסטי שהוא כנראה הסטנדרט בימין האירופאי (שזנח את הלאומיות הפרטיקולרית מסיבות היסטוריות מוכרות). הקשר בינו לבין המציאות קלוש למדי. בקצרה, כל עוד מדינות כלשהן ידכאו את אזרחיהן, יהיו אנשים שיחיו מחוץ למדינת הלאום-שלהם; וכל עוד זה המצב, לא יוכלו להתקיים הרבה מדינות-לאום שדואגות רק ל"עם" שלהן, ועושות זאת היטב. כתבתי על זה לא מזמן פוסט קצר, בבלוג הראשי, כלומר באנגלית: State oppression and universalistic nationalism
(אני אשמח לתרגם את הפוסט ההוא ואחרים לעברית, אם רק מישהו יגיד לי שהוא מעוניין או חושב שזה כדאי.)
]]>