Tag: טבעונים

דיאלקטיקה טבעונית 2: מה שנכנס לָפה, לא ייכנס ללב

הפוסט הקודם שלי, על דיאלקטיקה והטבעונות שלי, היה סוג של פספוס. אחרי קצת מחשבה נוספת, אני רוצה לחדד את העניין.

העניין הוא בעצם היחס בין הפרקטיקה התזונתית לבין הגישה לזכויות בעלי חיים –  לאורך המסלול שלי מקרניבוריזם מושבע, לצמחונות זוחלת, לטבעונות זוחלת, לטבעונות מהוססת, לטבעונות מושבעת. וזה גם בעצם העניין שהטקסט של שירה הרצנו, אותו קישרתי בתחתית הטקסט הקודם, עזר לי להבין עבור עצמי.

אז אני אספר את הסיפור שוב, מנקודת מבט קצת אחרת כדי להתפקס על העניין הזה.

אי-אז כשהכרתי לראשונה טבעוניות מיליטנטיות, הפרקטיקה שלי הייתה קרניבורית והתודעה שלי התעסקה במוסר הומניסטי של עליונות אנושית אבסולוטית, שמתייחס לבעלי חיים אחרים כאל חפצים פשוטים, מבחינה מוסרית.

הלוחמות לזכויות בעלי חיים (זב"ח) הטיחו בי כל טיעון אפשרי, מהטיעון הסביבתי, לבריאות, לפירוט מזוויע של מה שתעשיית המזון עושה לבעלי החיים שהיא מנצלת ואיך זה מתבטא באיכות ובתוכן ההפרשות שאנחנו צורכים (מוגלה ואנטיביוטיקה בחלב, למשל.)

את הטיעון הסביבתי יכולתי לאחר כמה זמן לקבל. את הטיעון הבריאותי גם – התחלתי לשים לב יותר להשפעה של בשר על הגוף שלי, וראיתי שזה לא משו. את הטיעון המוסרי לקח לי שנים לקבל רק ברמת העיקרון ומבלי מטען רגשי.

כלומר, מתי שהתחלתי לראות בעצמי טבעוני, כבר קיבלתי בתיאוריה את הטענה של פעילי זב"ח שקביעת גבול מעגל האמפתיה שלנו היא שרירותית. כלומר, הסכמתי עקרונית עם מי שאומרים שזה לא הגיוני בעליל שאנחנו בסדר עם רצח אפרוחים אבל לא עם רצח חתלתולים או תינוקות.

ידעתי שבעצם אל לנו להפלות בין חיות אנושיות לחיות שאינן אנושיות; שבעצם אם נהיה הגיוניים וכנים לחלוטין – ניאלץ להודות שהחיות שאנחנו אוכלים אותן ואת החומרים שאנחנו לוקחים מגופן זכאיות לאותה מידה של חמלה בדיוק כמו בני אדם, ושזה אמור להרתיח אותנו שחיות אינן זוכות לזכויות דומות לזכויות אדם.

אבל לא הייתי מסוגל באמת להפנים, באמת להרגיש, ובאמת להסכים עם מחנה הזב"ח, עד שההווייה איפשרה את זה. כל עוד הפרקטיקה התזונתית שלי כללה אכילה אגבית של תוצרי הניצול והדיכוי של בעלי חיים, גם אם לעתים רחוקות ובמינונים נמוכים, לא הייתי מסוגל באמת להוקיע פרקטיקה שכזו, ולא הייתי מסוגל להכיר במלוא ההשלכות שלה. עכשיו המחשבה מגעילה אותי – ואני מפתיע את עצמי שאני נגעל מזה.

חפירה למתקדמים

זה אולי פחות מעניין, אבל פספסתי בטקסט הקודם גם נקודה פילוסופית חשובה מבחינת דיאלקטיקה מרקסית. בעצם, רידדתי אותה ועשיתי ממנה משהו ערטילאי וכמעט חסר משמעות, כי הזנחתי כלי תיאורתי מרכזי שלה: הסתירות הפנימיות.

הדיאלקטיקה המרקסית, עד כמה שאני מבין, מדברת בעצם על מערכות שבהן יש סתירות פנימיות, ומתוך פתרון הסתירות האלה משתנות המערכות באופן מהיר יחסית וכוללני יחסית. אם נדבר באמת על הדוגמה של הטבעונות שלי והאפתיה שלי לבעלי חיים, אפשר לראות אותי מזכיר אבל מפספס בטקסט הקודם את הנקודות בהן זה קורה – בהן מעמתים אותי עם הסתירות הפנימיות שבי, בין הפרקטיקה לאידיאולוגיה ובין האידיאולוגיה לבין עצמה.

סתירה פנימית באידיאולוגיה

הרי ההגיון שמפריד בין בני אדם לבין חיות אחרות עומד בסתירה מסויימת לאג'נדה ההומניסטית. או שמצדיקים את העליונות האנושית בטיעונים אעלק-אבולוציוניים, של השרדות המין הביולוגי הומו ספיינס כצו עליון שלנו, ואז גולשים מהר מאוד לדרוויניזם חברתי פאשיסטי; או שמצדיקים את העליונות האנושית בטיעונים שמנסים להפריד באופן חד וחלק בין בני אדם לבין יצורים חיים אחרים – בין אם בגלל האינטליגנציה או בגלל כל יכולת אחרת – ואז מגיעים למסקנה שזה אפילו בסדר לאכול אנשים עם רמות יכולת פחותות משמעותית מהנורמה. בשני המקרים אנחנו סותרים בסוף את ההומניזם הליברלי שממנו הגענו.

ויותר מזה, יש סתירה בפועל בין תפישת העליונות האנושית לבין תפישת הניכוס החזירי, התפישה שמאשרת לנו לנצל את כל מה שאינו אנחנו עד תום, להנאתנו ולשימושנו. אכילת בשר, וצריכה חסרת גבולות בכלל, הורסת את כדור הארץ ומסכנת גם את האנושות בסופו של דבר. וברמת הפרט, זה ממש לא בריא וסותם ת'עורקים.

כלומר, עוד ממש בהתחלת התהליך היו כמה סתירות פנימיות בתפישה שלי, והעימות עם תפישות סותרות, ובמיוחד עם פרקטיקות אלטרנטיביות, קרא תיגר על הסדר הקיים בגישה שלי לחיים. הסתירות נפרמו אחת אחת, אבל רק כפי שההווייה איפשרה.

תחילה, הבנתי שצירכת בשר חסרת גבולות תהרוס את העולם שלי (שהוא די נחמד) וברמה האישית תגרום לי למות צעיר ולחיות גרוע. חשוב לשים לב שאת הסתירה הזו הייתי יכול לפתור גם בדרך הפוכה – להגיד שזין, לא איכפת לי להיות פחות בריא ולא איכפת לי מכדור הארץ המחורבן שלכם, אני רוצה את הסטייק שלי וזה מה שחשוב לי.

ובאמת היו לי לפעמים מחשבות בכיוון הזה, אבל בסך הכל זה לא מה שעשיתי בסוף. ראיתי שיש אלטרנטיבה והתחלתי לנוע לכיוונה ולראות שהיא בעצם עדיפה. אבל ההסכמה שלי עם מי שהציגו לי את האלטרנטיבה הזו – שבסה"כ "קניתי" די מהר – הייתה מהוססת, מוגבלת. כל הזמן הייתי צריך להפריד ביני לבין האבסולוטיות הזו שרואה כל יצור חי כזכאי לחמלה.

לא יכולתי לראות שאני אוכל סבל צרוף, מלא בגועל נפש מזעזע. כלומר, יכולתי להודות שלאכול בשר זה לא משהו, אבל לא יכולתי להודות שזה בלתי מקובל על הדעת ומזוויע, ולא יכולתי באמת להתייחס לביצים וחלב באותה צורה.

רק לאחר שהפסקתי בפועל להינות מהניצול והסבל האלה, הייתי מסוגל לפתור את הסתירה עד תום – מרגע ששוב עומתתי איתה בידי חברים ובידי הסביבה בכלל. היה לי קל לאורך הרבה זמן להנהן ולהגיד שוואלה, צודקים הטבעונים האלה. אבל כל עוד הפרקטיקה שלי נותרה מאחור, לא הייתי מסוגל ללכת עם זה רחוק יותר.

מבחינת הגישה הדיאלקטית המטריאליסטית, נראה לי שזו דוגמה לכך שלא כל כך משנה לאיזו תפישה מביאים מישהו, כמו שמשנה איך הפרקטיקה נראית. עם הפרקטיקה הנכונה, התפישה הנכונה תוכל להגיע. עם פרקטיקה ריאקציונרית, התפישה תשאר במגננה ריאקציונרית.

הערת פרוייקט 300: את הטקסט הזה בעצם כתבתי באותו יום כמו את הקודם, כמה שעות אחריו, בלילה, ואתמול והיום רק ערכתי אותו ולא כתבתי בכלל. אז אני קצת מרמה. הסיבות שמורות במערכת.