תגית: פרוייקט 300

עבודה עצמאית – בין פאניקה לבחירה

כבר שבוע בערך שאני בפאניקה. לכן, בגדול, לא עמדתי בהתחייבות שלי לכתוב 300 מילים כל יום. כשאני בפאניקה קשה לי לקחת הפסקה לכתוב. את הפאניקה הזו אני בטוח שכל עצמאית מכירה או לפחות זוכרת. כי מצד אחד להיות עצמאי זה להיות הבוס של עצמך – אבל מצד שני זה להיות תחת אינספור בוסים, ורובם מהסוג הגרוע ביותר, שיש רק שלוש שאלות שבאמת מעניינות אותם – האם זה מוכן, מתי זה יהיה מוכן, וכמה זה עולה.

כשהייתי שכיר הייתי עובד חמישה ימים בשבוע. בימים גרועים יכולתי, לפעמים, לשבת בעבודה ולעשות די מעט עבור המעסיק שלי, אבל עדיין לסיים בשעה כזו או אחרת, ללכת הביתה, ולאכול בידיעה שיש לי כיסוי לאוכל לפחות לעוד חודש, גם אם היה לי יום גרוע. בתור עצמאי, אני מוצא את עצמי עובד שישה ימים בשבוע במקרה הטוב, ושעת הסיום היא בדרך כלל מתי שאני צריך לצאת אם יש תוכניות בערב, או מתי שאני כבר לא מסוגל להתרכז אם אין. ימי עבודה של 12 שעות (עם הרבה הפסקות, כמובן, ומן הסתם אין לי בהן רגע של מנוחה מהפאניקה.)

הפרילנס, ה"עצמאות", היא הצורה האולטמטיבית של הפרטה. ה"חופש" המופקר האולטמטיבי של הקפיטליזם המאוחר. כן, אני יכול "לבחור" אילו עבודות לעשות ומתי, וזו ללא ספק פריוילגיה עצומה (ללא שמץ של ציניות). היא גם מאבדת ממשמעותה מהר מאוד ברגע שעצם האפשרות לסגור את החודש עומדת בספק. גבולות מכל סוג מתגמשים ברגע שעצם הפרנסה עומד בספק. גם כשיש לי כמות עבודה שמרגישה כמו יותר מדי, אני מוצא את עצמי "בוחר" לקבל עוד עבודות מתוך תקווה שאיכשהו אני אשרוד כלכלית עוד חודש.

כן, יש לי זכות לסרב, ואני עושה בה שימוש מדי פעם. זו אותה הזכות שיש לשכיר להיות מובטל, רק שאני נדרש באופן אקטיבי להחליט אם לנצל את הזכות הזו או לוותר עליה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.

בתור "עצמאי", כל עוד לא הייתה לי הצלחה ממש יוצאת דופן שמאפשרת לי להיות שאנן (תמיד מצב זמני לחלוטין) אני בעצם מהווה משאב זמין, עבודה גולמית, נגיש לכל דורש במחירי השוק – שהם פשוט המחירים שבהם תזרים העבודה הממוצע שלי מצליח בד"כ לקיים אותי.

אין ללקוחות שום מחוייבות אליי מעבר לתשלום על התוצר. בניגוד לשכיר, משלמים לי אך ורק על העבודה שלי ולא על הזמן שלי. (כשמשלמים לפי שעה, מובן הרי שמדובר רק בשעות שמוקדשות לעבודה, בניגוד לעבודה שכירה בה הנוכחות במקום העבודה היא בד"כ מה שקובע. השכר השעתי מצויין יחסית לעבודה שכירה, אבל מספר השעות מצומצם ביותר.) ותודות לתחרות המקודשת של השוק ה"חופשי" אני גם יודע היטב שההכנסה שלי מכל לקוחה נמצאת תמיד במרחק של פאשלה אחת גדולה מסיום. תמיד אפשר למצוא תחליף, ולמה להם להסתכן?1

צורת ההעסקה האנטי-חברתית הזו היא לא רק דרך נוחה לבעלי הון להשיג מוצרים ושירותים מבלי לקבל אחריות חברתית כלפי מי שמייצר את הערך הנסחר עבורם. זהו גם כלי חוקי שמשמש חוד-חנית בריסוק העבודה המאורגנת והתנערות מאחריות כלפי מי שבמובהק מועסקים כשכירים. כך עשתה עיריית ת"א במשך שנים עם החברים ממתחם בית ביאליק, שהועסקו במשרה מלאה בתור "פרילנסרים", קיבלו שכר שעתי (חלקי לעתים,) ואפס זכויות סוציאליות. וכיוון שהמעסיק שלהם מעסיק אלפים, וכיוון שהם מוגדרים כפרילנסרים, המאבק שלהם על זכויותיהם הוא קשה מאוד, ומרגע שהתחיל ההנהלה ששה לפטר (סליחה, להפסיק להעסיק) את חלקם, מבלי שתהיה לכך שום השלכה פרט לתמרוץ המאבק.

כאשר כזו צורת העסקה זמינה למעסיקים, התנאים של כל הפועלים במשק נמצאים בסכנה. אבל כמובן שבגלל הפריוילגיות המפוקפקות של "בחירת" העבודות שאני לוקח, המצב שלי נחשב למצויין ואין לי כביכול על מה להתלונן.

אגב: במקרה רצה עכשיו עצומה חשובה למתן תנאים לעצמאים בביטוח לאומי. אנא חתמו, זה לוקח שניות.

הערות שוליים:

  1. למזלי הרב מאוד, הרבה מהלקוחות שלי הם אנשים שאני מכיר, מה שמאפשר נאמנות כלשהי שאין ביחסי ספק-לקוח אנונימיים יותר. []

הסתה לעמידה מנגד

בדיון אתמול על דרכי פעולה לסיוע למאבק מבקשי המקלט, נוכחתי שוב עד כמה העובדות בצד שלנו. כל הזמן עלו פרטים על הכסף שהמדינה מבזבזת ב"מדיניות" הנוכחית, על דרישות החוק הבינלאומי, על השחיתות שעומדת מאחורי ההסתה. התורמים העיקריים של מירי רגב מייבאים עובדים, ומירי רגב מסיתה נגד מבקשי מקלט. אלי ישי כידוע מחובר אישית לקבלני העובדים הזרים הנצלניים. הקמת מתקן "חולות" עלתה למדינה כחצי מיליארד ש"ח, ותפעול המתקן ממשיך לעלות, ולעלות, ולעלות. במקום שאנשים יעבדו ויתקיימו בכבוד, ועל הדרך ישלמו מיסים, מוציאים אותם משוק העבודה ומבזבזים הררי כסף על כך.

הייתי יכול להמשיך. כל כך הרבה עובדות ומספרים. אבל השיח הציבורי רדוד לחלוטין, לא מתייחס בכלל למציאות, כולו רווי בהסתה.

לפעמים נראה שהשיח הציבורי בנושא הזה נתקע מאחור. כבר מזמן הושלמה הגדר האכזרית על גבול מצרים ובלמה פחות או יותר לחלוטין את זרם מבקשי המקלט – אבל עדיין מדברים על הצורך להרתיע מהגרים נוספים מלהגיע לכאן. כבר מזמן השתקעו קהילות מבקשי מקלט בדרום ת"א, שינו לחלוטין את מרקם החיים, ודחקו החוצה חלק מהאוכלוסייה שהייתה כאן לפני כן – אבל עדיין מדברות על הצורך לקלוט מבקשי מקלט באופן מפוזר ושווה יותר על מנת למנוע פגיעה בקהילות מוחלשות.

כפי שהבנתי בעזרת חבריי אתמול, זה לא צירוף מקרים שהשיח בנושא הזה כל כך נפיץ. הוא נוגע בשאלה מרכזית של הקיום הישראלי – למי מותר להיות פה.

היות ויש אינטרסים פוליטים וכלכליים שונים שנוכחות מבקשי המקלט מתנגשת בהם, וכיוון שלנושא יש כזה פוטנציאל נפיץ, כזו יכולת להכניס ציונים למגננה עיוורת על המרחב היהודי הטהור שהם היו רוצים פה – לא לקח יותר מדי זמן להסית את הציבור נגד מבקשי המקלט. וכפי שציינו החברים, וחשוב לציין – זה לא שהצליחו להביא את הציבור לשנאה ואלימות מתפרצת כלפי מבקשי המקלט. יש אירועים אלימים מדי פעם, אבל בסך הכל ישראלים ואפריקאים עוברים כאן אחד ליד השני ממש כל הזמן ואפילו קללה לא נזרקת.

לא, ההסתה לא הצליחה להגיע למימדים של אלימות גזענית יומיומית מצד אזרחים – אבל אני לא חשוב שזו אי פעם הייתה המטרה. הרשויות מפעילות כבר אלימות יומיומית נגד מבקשי המקלט, בשלל דרכים. חברה טובה סיפרה לי שעסקים בבעלות אפריקאים בנווה שאנן חייבים לסגור עד השעה תשע כל ערב, בעוד עסקים באותו הרחוק ממש, אם הם בבעלות ישראלית – וגם אם זו מסעדה אריתראית – יכולים לפעול עד מאוחר. אפרטהייד ברחוב אחד, בלב המדינה.

ההסתה איפשרה את זה. ההסתה הצליחה לאטום את לב הציבור הישראלי למבקשי המקלט, ולהכשיר את הקרקע בשביל המשך ההתעללות הממוסדת. רק צריך שאנשים יעמדו מנגד ולא יפריעו, ובזה אין ספק שהצליחו.

אבל מבקשי המקלט לא שותקים. הכלואים במתקן ה"פתוח" חולות פתחו אתמול בשביתה, בה מסרבים לצאת מהמתקן ומסרבים לחתום נוכחות שלוש פעמים ביום כנדרש מהם.

הערב נקיים משמרת מחאה בסולידריות עם מאבקם, בכיכר הבימה, בשעה 19:00.

עדכון קשור: נתקלתי לא מזמן בחדר המדרגות בשכן שלי שכתבתי על חטיפתו. מסתבר ששיחררו אותו עוד באותו היום. משום מה לא הרגשתי בנוח לנבור ולשאול מה הם רצו.

עדכון לא קשור (פרוייקט 300): פספסתי איזה יום-יומיים בפרוייקט 300 שלי, וכמובן שאני מתבייש מאוד. אתמול לעומת זאת פשוט כתבתי, באופן מפתיע, באנגלית.

הם באו לקחת אותו

ככה, באמצע החיים, הם באו לקחת אותו. הוא היה נחמד והייתה לו עברית טובה ובאו לקחת אותו. יש לו תינוקת קטנה וחמודה ובת זוג צעירה שנראית מפוחדת הרבה מהזמן, ובאו לקחת אותו.

הכרנו – אם אפשר לקרוא לזה היכרות – כשהייתה פריצה למטה אצל השכנים. הוא מהדירה המפוצלת למעלה והם מזאתי שלמטה. כששמעתי את היללות של השכנה שנלקחו חסכונותיה, גם הוא שמע, וירד עם התינוקת. הוא דיבר איתה ותרגם עבורנו כשקראתי למשטרה לבקשתם. ואתמול המשטרה באה ולקחה אותו.

היה צלצול בדלת. אני תמיד נדרך כשזה קורה, כי זה לא קורה הרבה והסביבה החדשה מכניסה אותי לפראנויות. היה צלצול בדלת, חטפתי את המפתחות, הסתכלתי בחור ההצצה של הדלת, וראיתי שוטרים מהסוג הכבד – יס"מ או מג"ב. פתחתי את הדלת מתוך מחשבה שהם אשכרה מחפשים אותי, כאילו אני קשור למשהו.

הם שאלו אם יש אריתראים בבניין. לפני שידעתי מה אני עושה, אמרתי כן. כששאלו באילו דירות בדיוק אמרתי בנימוס מיותר ובלתי מוצדק שאני מעדיף שלא לענות. השוטר המנומס ששאל נראה קצת המום, ממש לקח את פלג הגוף העליון שלו כמה סנטים אחורה, ושאל בפליאה למה. חבר שלו אמר משהו כמו, עזוב, הוא נגד המשטרה זה, לא חשוב. הם אמרו שלום ואני איחלתי להם יום נעים שממש לא מגיע להם, מתוך הרגל ומתוך פחד.

ואז שמעתי אותם דופקים חזק חזק אצל השכנה ליד, אישה מבוגרת ששונאת את השכנים האריתראים והאשימה את השכנים מלמטה בזה שפרצו להם וגנבו להם את כל החסכונות. היא לא הייתה בבית, וידעתי את זה, אבל לא אמרתי להם. בסופו של דבר הם המשיכו הלאה, למעלה, ואז כששמעתי אותם יורדים הסתכלתי שוב בחור ההצצה. וראיתי. ראיתי שהם לוקחים אותו.

הייתי קצת בהלם, וקצת פחדתי, והרבה לא ידעתי מה לעשות. פשוט צפיתי בשקט איך לוקחים אותו, את השכן האיתראי מלמעלה, האיש השקט והנחמד עם התינוקת והבתזוג הצעירה.

אז עשיתי את הדבר היחיד שאני יודע לעשות, וכתבתי סטטוס קצר בפייסבוק, בתפוצה מוגבלת, עם ההאשטאג #ציד_אדם.

מאוחר יותר, אחרי שאחותי קמה, היא לקחה יוזמה והוציאה אותי מחוסר-המעש של ההלם. הלכנו לבדוק אם האישה או התינוק בבית. רצינו לוודא שהיא לפחות יודעת שהוא נעצר, דאגנו שאולי היא סומכת עליו שיאסוף את התינוקת. אף אחת לא הייתה בבית, וגם השכנים האריתראים מהעסקים שמתחת לדירה וליד לא ידעו איך להשיג אותם.

בסופו של דבר, אחרי הרבה דאגה, שמעתי נשים עולות במדרגות, הצצתי שוב בחור של הדלת, וראיתי את האישה ואת התינוקת ועוד אישה. פתחתי את הדלת ואמרתי שאני חושב שלקחו אותו, את חבר שלה. העברית שלהן הייתה חלשה אבל הצלחנו לתקשר מספיק. הן ידעו. הוא התקשר.

אז לפחות היא יודעת. שבאו ולקחו אותו.

דיאלקטיקה טבעונית 2: מה שנכנס לָפה, לא ייכנס ללב

הפוסט הקודם שלי, על דיאלקטיקה והטבעונות שלי, היה סוג של פספוס. אחרי קצת מחשבה נוספת, אני רוצה לחדד את העניין.

העניין הוא בעצם היחס בין הפרקטיקה התזונתית לבין הגישה לזכויות בעלי חיים –  לאורך המסלול שלי מקרניבוריזם מושבע, לצמחונות זוחלת, לטבעונות זוחלת, לטבעונות מהוססת, לטבעונות מושבעת. וזה גם בעצם העניין שהטקסט של שירה הרצנו, אותו קישרתי בתחתית הטקסט הקודם, עזר לי להבין עבור עצמי.

אז אני אספר את הסיפור שוב, מנקודת מבט קצת אחרת כדי להתפקס על העניין הזה.

אי-אז כשהכרתי לראשונה טבעוניות מיליטנטיות, הפרקטיקה שלי הייתה קרניבורית והתודעה שלי התעסקה במוסר הומניסטי של עליונות אנושית אבסולוטית, שמתייחס לבעלי חיים אחרים כאל חפצים פשוטים, מבחינה מוסרית.

הלוחמות לזכויות בעלי חיים (זב"ח) הטיחו בי כל טיעון אפשרי, מהטיעון הסביבתי, לבריאות, לפירוט מזוויע של מה שתעשיית המזון עושה לבעלי החיים שהיא מנצלת ואיך זה מתבטא באיכות ובתוכן ההפרשות שאנחנו צורכים (מוגלה ואנטיביוטיקה בחלב, למשל.)

את הטיעון הסביבתי יכולתי לאחר כמה זמן לקבל. את הטיעון הבריאותי גם – התחלתי לשים לב יותר להשפעה של בשר על הגוף שלי, וראיתי שזה לא משו. את הטיעון המוסרי לקח לי שנים לקבל רק ברמת העיקרון ומבלי מטען רגשי.

כלומר, מתי שהתחלתי לראות בעצמי טבעוני, כבר קיבלתי בתיאוריה את הטענה של פעילי זב"ח שקביעת גבול מעגל האמפתיה שלנו היא שרירותית. כלומר, הסכמתי עקרונית עם מי שאומרים שזה לא הגיוני בעליל שאנחנו בסדר עם רצח אפרוחים אבל לא עם רצח חתלתולים או תינוקות.

ידעתי שבעצם אל לנו להפלות בין חיות אנושיות לחיות שאינן אנושיות; שבעצם אם נהיה הגיוניים וכנים לחלוטין – ניאלץ להודות שהחיות שאנחנו אוכלים אותן ואת החומרים שאנחנו לוקחים מגופן זכאיות לאותה מידה של חמלה בדיוק כמו בני אדם, ושזה אמור להרתיח אותנו שחיות אינן זוכות לזכויות דומות לזכויות אדם.

אבל לא הייתי מסוגל באמת להפנים, באמת להרגיש, ובאמת להסכים עם מחנה הזב"ח, עד שההווייה איפשרה את זה. כל עוד הפרקטיקה התזונתית שלי כללה אכילה אגבית של תוצרי הניצול והדיכוי של בעלי חיים, גם אם לעתים רחוקות ובמינונים נמוכים, לא הייתי מסוגל באמת להוקיע פרקטיקה שכזו, ולא הייתי מסוגל להכיר במלוא ההשלכות שלה. עכשיו המחשבה מגעילה אותי – ואני מפתיע את עצמי שאני נגעל מזה.

חפירה למתקדמים

זה אולי פחות מעניין, אבל פספסתי בטקסט הקודם גם נקודה פילוסופית חשובה מבחינת דיאלקטיקה מרקסית. בעצם, רידדתי אותה ועשיתי ממנה משהו ערטילאי וכמעט חסר משמעות, כי הזנחתי כלי תיאורתי מרכזי שלה: הסתירות הפנימיות.

הדיאלקטיקה המרקסית, עד כמה שאני מבין, מדברת בעצם על מערכות שבהן יש סתירות פנימיות, ומתוך פתרון הסתירות האלה משתנות המערכות באופן מהיר יחסית וכוללני יחסית. אם נדבר באמת על הדוגמה של הטבעונות שלי והאפתיה שלי לבעלי חיים, אפשר לראות אותי מזכיר אבל מפספס בטקסט הקודם את הנקודות בהן זה קורה – בהן מעמתים אותי עם הסתירות הפנימיות שבי, בין הפרקטיקה לאידיאולוגיה ובין האידיאולוגיה לבין עצמה.

סתירה פנימית באידיאולוגיה

הרי ההגיון שמפריד בין בני אדם לבין חיות אחרות עומד בסתירה מסויימת לאג'נדה ההומניסטית. או שמצדיקים את העליונות האנושית בטיעונים אעלק-אבולוציוניים, של השרדות המין הביולוגי הומו ספיינס כצו עליון שלנו, ואז גולשים מהר מאוד לדרוויניזם חברתי פאשיסטי; או שמצדיקים את העליונות האנושית בטיעונים שמנסים להפריד באופן חד וחלק בין בני אדם לבין יצורים חיים אחרים – בין אם בגלל האינטליגנציה או בגלל כל יכולת אחרת – ואז מגיעים למסקנה שזה אפילו בסדר לאכול אנשים עם רמות יכולת פחותות משמעותית מהנורמה. בשני המקרים אנחנו סותרים בסוף את ההומניזם הליברלי שממנו הגענו.

ויותר מזה, יש סתירה בפועל בין תפישת העליונות האנושית לבין תפישת הניכוס החזירי, התפישה שמאשרת לנו לנצל את כל מה שאינו אנחנו עד תום, להנאתנו ולשימושנו. אכילת בשר, וצריכה חסרת גבולות בכלל, הורסת את כדור הארץ ומסכנת גם את האנושות בסופו של דבר. וברמת הפרט, זה ממש לא בריא וסותם ת'עורקים.

כלומר, עוד ממש בהתחלת התהליך היו כמה סתירות פנימיות בתפישה שלי, והעימות עם תפישות סותרות, ובמיוחד עם פרקטיקות אלטרנטיביות, קרא תיגר על הסדר הקיים בגישה שלי לחיים. הסתירות נפרמו אחת אחת, אבל רק כפי שההווייה איפשרה.

תחילה, הבנתי שצירכת בשר חסרת גבולות תהרוס את העולם שלי (שהוא די נחמד) וברמה האישית תגרום לי למות צעיר ולחיות גרוע. חשוב לשים לב שאת הסתירה הזו הייתי יכול לפתור גם בדרך הפוכה – להגיד שזין, לא איכפת לי להיות פחות בריא ולא איכפת לי מכדור הארץ המחורבן שלכם, אני רוצה את הסטייק שלי וזה מה שחשוב לי.

ובאמת היו לי לפעמים מחשבות בכיוון הזה, אבל בסך הכל זה לא מה שעשיתי בסוף. ראיתי שיש אלטרנטיבה והתחלתי לנוע לכיוונה ולראות שהיא בעצם עדיפה. אבל ההסכמה שלי עם מי שהציגו לי את האלטרנטיבה הזו – שבסה"כ "קניתי" די מהר – הייתה מהוססת, מוגבלת. כל הזמן הייתי צריך להפריד ביני לבין האבסולוטיות הזו שרואה כל יצור חי כזכאי לחמלה.

לא יכולתי לראות שאני אוכל סבל צרוף, מלא בגועל נפש מזעזע. כלומר, יכולתי להודות שלאכול בשר זה לא משהו, אבל לא יכולתי להודות שזה בלתי מקובל על הדעת ומזוויע, ולא יכולתי באמת להתייחס לביצים וחלב באותה צורה.

רק לאחר שהפסקתי בפועל להינות מהניצול והסבל האלה, הייתי מסוגל לפתור את הסתירה עד תום – מרגע ששוב עומתתי איתה בידי חברים ובידי הסביבה בכלל. היה לי קל לאורך הרבה זמן להנהן ולהגיד שוואלה, צודקים הטבעונים האלה. אבל כל עוד הפרקטיקה שלי נותרה מאחור, לא הייתי מסוגל ללכת עם זה רחוק יותר.

מבחינת הגישה הדיאלקטית המטריאליסטית, נראה לי שזו דוגמה לכך שלא כל כך משנה לאיזו תפישה מביאים מישהו, כמו שמשנה איך הפרקטיקה נראית. עם הפרקטיקה הנכונה, התפישה הנכונה תוכל להגיע. עם פרקטיקה ריאקציונרית, התפישה תשאר במגננה ריאקציונרית.

הערת פרוייקט 300: את הטקסט הזה בעצם כתבתי באותו יום כמו את הקודם, כמה שעות אחריו, בלילה, ואתמול והיום רק ערכתי אותו ולא כתבתי בכלל. אז אני קצת מרמה. הסיבות שמורות במערכת.

הדיאלקטיקה של הטבעונות שלי

הכרתי לראשונה טבעוניות מיליטנטיות במחנה הקיץ האלטרנטיבי, כשהייתי בן 18. קראתי לפחות לאחת מהן טבעונאצית (מצטער!) ואם היו אומרות לי אז שיום אחד אני אמצא את עצמי מסכים איתן, לא הייתי מאמין. אבל כבר מעל לשנה שאני רואה בעצמי טבעוני, וכבר כמה שבועות שאני באמת נורא מקפיד (לפני זה הרשתי לעצמי מדי פעם לחרוג) ואפילו מתחיל להיות איכפת לי ממש מגורלם של בעלי חיים שאינם אנושיים. זה מפתיע גם אותי, גם עכשיו, האמת.

בא לי להתפלסף קצת, כי העניין הזה מזכיר לי את המעט שאני יודע על פילוסופיה מרקסיסטית – הדיאלקטיקה המטריאליסטית, ליתר דיוק.

קארל מרקס
קארל מרקס

אני באמת לא מבין בזה כל כך, אבל ממה שאני יודע, המורה הגדול של מַרְקְס, הֶגֶל, העמיד "דיאלקטיקה אידיאליסטית". זו הייתה בעצם פילוסופיה שאומרת שהתודעה ("אידיאה") יוצרת הוויה ("מַטֵרְיַה"), ושעם ההתפתחות התודעתית שלה מתקרבת האנושות באופן בלתי-נמנע לחופש מוחלט.

מרקס לעומת זאת, "הפך את הגל על ראשו" (או העמיד אותו על הרגליים, כמו שמעדיפים מרקסיסטים לומר) בזה שהעמיד "דיאליקטיקה מטריאליסטית" – כלומר טען שהווייה יוצרת תודעה.

חשוב להבין – ואני מודה שבעצמי עוד לא הפנמתי – שדיאליקטיקה היא גישה שלא מבוססת על סיבה ותוצאה. כלומר, זה לא שיש הווייה והתודעה נוצרת כתוצאה ממנה, אלא ההווייה והתודעה הן מערכת אחת, שבה ההווייה (ע"פ מרקס) או התודעה (ע"פ הגל) מובילה.

בכל מקרה, ממה ששמעתי, ממשיכי דרכו של מרקס מהזרם המכונה "אסכולת פרנקפורט" הוסיפו לכל זה את האמירה שיש יחסי גומלין בין שתי הרמות, של הווייה ותודעה, כלומר שהתודעה גם קובעת את ההווייה. כאן אני כבר באמת לא בטוח מה בדיוק זה אומר.

חזרה לענייננו.

כשהכרתי לראשונה טבעוניות מיליטנטיות בזמנו, הפרקטיקה שלי (ההווייה) הייתה שאכלתי המון המון בשר, ואת הביצים והחלב בקושי ספרתי. (את החלב ספרתי יותר כי אני רגיש ללקטוז.) התודעה שלי הייתה עסוקה בלהצדיק את זה, באופן מודע, כי זה הרגיש לי ממש בסדר ואהבתי להתפלסף על למה כל מה שאני מרגיש זה נכון. אז האמנתי באותה תקופה שכל מה שלא פוגע בבני אדם או עוזר להם הוא נייטראלי מוסרית – ככה שאכילת חיות היא רק בעייתית במידה שהיא פוגעת בבני אדם.

אחת מאותן טבעוניות יקרות שהכרתי נהייתה אדם חשוב בחיים שלי למשך תקופה, ושכנעה אותי לנסות צמחונות למשך כמה שבועות. בסופו של דבר נשברתי, אבל התחלתי בתהליך ארוך של הפחתת צריכת הבשר שלי, תהליך שנמשך שנים.

אני חושב שעצם העובדה שנחשפתי לזה שאנשים יכולים להיות טבעונים, ושנמנעתי מבשר למשך כמה זמן ולא קרה שום דבר רע, איפשרה לי להתחיל לחשוב על הנושא אחרת. ההווייה השתנתה והשינוי גרר איתו גם שינוי תפיסתי, תודעתי. התחלתי לראות בצריכת מוצרים מן החי, ובמיוחד בבשר, משהו מיותר שצריך להתעלות עליו – אבל הרגשתי שאני עדיין לא מסוגל.

אחרי כמה שנים כאלה, של הפחתת בשר, עוד מישהי יקרה סיפרה לי על מחקר סין שלפיו התזונה הכי בריאה היא כזו שיש בה מעט חלבונים מהחי. ההשפעה העיקרית של זה הייתה שהתחלתי להתייחס לביצים וחלב כמו שכבר התייחסתי לבשר – השתדלתי להפחית את הצריכה שלי, בצורה לא עקבית וממש לא נוקשה. והמגמה המשיכה בכיוון הזה למשך עוד שנה-שנתיים.

אז, לפני שנה ומשהו, עבדתי תקופה קצרה במקום של אוכל טבעוני, וכמובן שהכרתי שוב טבעונים מיליטנטים, וכמובן שיצא לי לאכול הרבה יותר טבעוני והרבה פחות מן החי. והחווייה הזו, השילוב של תזונה יותר צמחית (אבל טעימה ומגוונת) וההתעסקות המחודשת בשאלת הפרקטיקה שלי, שינתה מאוד את הגישה שלי.

החלטתי, בהשפעת האנשים סביבי, לעבור לטבעונות. בעצם עוד לפני כן התחלתי לקרוא לעצמי "טבעוני שלא מקפיד" כי מבחינה תיאורתית הגעתי למסקנה שוואלה, קשה להודות בזה אבל הטבעוניות הרדיקליות צודקות. אין הצדקה מוסרית לניצול של חיות לצורך תזונה, בטח שלא באופן גורף ותעשייתי, ובעצם בכלל. אבל לא הרגשתי את זה עדיין – זו הייתה מחשבה תיאורתית.

מאותו המקום הגעתי לפרקטיקה כמעט-טבעונית. השתדלתי לאכול רק מזון טבעוני, אבל לא הקפדתי. אם הייתי באירוע עם עוגה שיש בה אולי קצת ביצה, והיה בא לי, הייתי אוכל קצת. אם מישהי הייתה אוכלת סנדביץ' בשרי לידי והוא היה מגרה אותי הייתי מנסה ביס (ואף פעם לא מצטער שאני לא אוכל סנדביץ' שלם כזה – בדרך כלל נגעלתי ממה שטעמתי.)

זה היה המצב למשך שנה בערך. ואז נכנס חבר יקר לחיי שהוא טבעוני אורתודוקסי (המינוח שלו), אבל שלא מטיף בכלל. כמה וכמה פעמים הזמנו אוכל ביחד ואני חטאתי קלות בעוד הוא נצמד היטב לעקרון הפשוט שלא אוכלים דברים שהיה להם פעם אמא או יצאו מהגוף של משהו שהיה לו. גם איתו התפתחו מדי פעם שיחות בנושא. זה לא שינה יותר מדי, עד שזה שינה את ההווייה שלי.

הייתה לי תקופה שאכלתי סושי לעתים קרובות להפתיע (יחסית לזה שאין לי כסף לדברים כאלה.) ובסושי לא הייתי טבעוני, משום מה. מאז ומתמיד אהבתי סושי, והגישה שלי לסושי נשארה כמו שהייתה לפני כל סיפור הטבעונות. ואז פעם אחת הייתי עם אותו החבר בסביבת מקום של סושי מהיר, כשאני הייתי במצב כלכלי מזעזע והוא במצב מזהיר, והיינו רעבים. שאלתי אם הוא מזמין אותי, והוא אמר שבשמחה – כל עוד אנחנו מזמינים רק טבעוני.

Go vegan - יאללה לטבעונות

לרגע נלחצתי. זה היה לי קצת לא נעים. והוא גם מהר נסוג מהתנאי שלו ואמר לי להזמין מה שבא לי. אבל אני בינתיים הספקתי לחשוב, וואלה, זו הזדמנות לראות איך זה סושי טבעוני, אולי זה יקרב אותי יותר לטבעונות של ממש.

ואיכשהו, מאותו הרגע שאכלתי ארוחה לילית ממש טעימה של סושי טבעוני למהדרין, נהיה לי הרבה יותר קל, והרבה יותר חשוב, להקפיד. כאילו הייתי צריך לחוות את זה על בשרי כדי להגיע למקום הזה.

ותוך זמן לא רב של הקפדה, בשילוב עם שיחות עם אותו חבר ועם אנשים אחרים, במיוחד אחרי שטל גלבוע נכנסה לבית האח הגדול (בכלל רציתי לראות בגלל אורטל בן דיין) – אני מוצא את עצמי מתייחס לנושא באופן שלא היה אפשרי לי כשהפרקטיקה שלי לא הייתי טבעונית. אני מוצא את עצמי עכשיו אומר את זה:

שחררו את כולם. עד אחרון הכלובים.

(טקסט שהשפיע על הטקסט הזה: בדרך לשחרור בעלי החיים הטבעונות היא רק כלי אחד, אבל הכרחי \ שירה הרצנו (שיחה מקומית).)

Enhanced by Zemanta

לא טוב היאבק האדם לבדו

לליברלים הקיצוניים המתכנים "ליברטריאנים" או "אנרכו-קפיטליסטים" יש מנהג לקרוא לכל מי שאינם מסכימים איתו "קולקטיביסטים", כאילו בתור שם גנאי.1 אני דווקא גאה להיות קולקטיביסט. אני דמוקרט ואני קולקטיביסט, בהחלט.

סדר היום של המעמד השלט בעשורים האחרונים משתדל מאוד להדגיש את הפרט – חירות הפרט, הפרטה, מימוש עצמי אינדיבידואלי, וכו'. בחלקם אלו רעיונות לא כאלה רעים, אפילו אולי טובים והכרחיים, אבל בתור מכלול הם מנטרלים כל אפשרות של שינוי שאינו לרוחו של המעמד השלט – וזו בדיוק הסיבה שהוא מתמיד בסדר היום הזה, ומשת"פים כמו אותם ליברלים עושים עבודתם נאמנה בקידום האידיאולוגיה הזו.

האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית האנטי-קולקטיביסטית היא מנטרלת. היא מתגלמת בכל מני צורות, חלקן חתרניות לכאורה – אחד נגד מדינות, אחת נגד מפלגות, אחר נגד ארגונים בכלל, והשיח האקטיביסטי סביב פרקטיקה הופך לדיון תיאורטי שמדבר יותר על הגשמה עצמית והבעה עצמית מאשר על שינוי חברתי מעמיק ומשמעותי.

שינוי חברתי משמעותי דורש פעולה מאורגנת. פעולה קבוצתית. פעולה קולקטיבית.

זה לא אומר שאין מקום לדיון. זה לא אומר שאין מקום לפרט. זה לא אומר למחוק את עצמנו ואת זהותנו ולקפח חיינו למען מטרות שמוכתבות מלמעלה. אבל זה כן אומר להיות מסוגלים לשים את הקבוצה מעל הפרט לפעמים. זה כן אומר להשאיר את השאיפות למימוש עצמי מחוץ לדלת כשנכנסים לפגישה של פעילים.

קולקטיביזם אומר גם שיקום מוסד הקהילה. אין דבר שמשרת את בעלי הממון והשררה יותר מאשר פירור ופירוט הקהילות האורגניות שבהן חיו בני האדם מאז ומתמיד, ועד לא מזמן.

בצורת החיים העירונית המופרטת של היום, כל אחד ואחת מאיתנו עומדת בפני עצמה – מול המעסיקים, מול הרשויות, מול אסונות טבע, ומול אסונות תוצרת אדם מכל הסוגים. לבד איננו יכולים לעמוד על שלנו ולזכות ליחס אנושי – המאזניים מוטים תמיד לטובת הצד החזק, ואנחנו נותרים חסרי־אונים.

קיום קהילתי – עזרה הדדית, סולידריות ושיתוף – הוא הדרך היחידה של מי שלא מחזיקה בממון או בשררה לעמוד מול בריונותם של החזקים בחברה ומול אסונות שמחוץ לשליטתם של יחידים. כן, עלינו ללמוד לראות בעצמו חלק מקולקטיב.2

קולקטיביזם לא אומר כניעה מוחלטת לסמכותו של מנהיג. קהילה לא אומרת אובדן האישיות, הפרטיות, והפרט בכלל. יצא לי לחוות כמה שנים של חיי קהילה דמוקרטיים למופת בביה"ס הדמוקרטי בירושלים, פריווילגיה שמעטים חולקים אבל דבר שריר וקיים שעובד בגלל מבנים קהילתיים דמוקרטיים ולא משום סיבה אחרת.

קהילתיות דמוקרטית משמעותה מימוש הפרט כחלק מקיום הקהילה. משמעותה שכל אחד מתחשב בצרכים של הקהילה ובצרכים של האנשים שסביבו, לפחות באופן מינימלי, והקהילה משגיחה בתורה על הפרט ודואגת באמצעות מנגנונים דמוקרטיים להמשך הקיום שלה כקהילה.

דמוקרטיה לא אומרת שאף אחד לא חייב לאף אחד שום דבר, וקהילה לא אומרת שאף אחד חייב למישהו או למשהו את הכל.

אבל מבלי לפעול ביחד, בקבוצות ובקהילות, ומבלי לשקם את צורת החיים הקהילתית בצורה כזו או אחרת, לא נוכל לעמוד מול האתגרים החברתיים, הסביבתיים והאנושיים העצומים שעומדים בפני הדור שלנו והדורות הבאים.

הערת פרוייקט 300: ביום השני לפרוייקט, שלשום, כתבתי והעליתי משהו שהבנתי אחרי כמה שעות שעדיף היה לשמור במגירה, ואתמול לא כתבתי. היום יצא שכתבתי הרבה יותר מ- 300 מילים, קרוב ל- 600, אז זה מתאזן.

הערות שוליים:

  1. אצלם זו מילה נרדפת ל"סטייטיסט"/"אטטיסט", כלומר מישהו שדוגל במוסד המדינה – מה שמאפשר להם לשים קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים ופאשיסטים באותה הסירה. []
  2. אבל עם זה עלולים להסכים גם הלאומנים. ואני הרי דמוקרט, לא? דמוקרט ואף קומוניסט. ללאומנות לא אוכל לתת יד.
    אבל הקולקטיביזם של הלאומנים הוא תמיד סמכותני. למה? וואלה, לא יודע. אולי זה קשור לכך שלאום הוא קטגוריה מומצאת וצריך שלמישהו תהיה הסמכות לקבוע את הגבולות של הקולקטיב. אולי זה קשור לכך שלאום הוא כלי שליטה ותו לא, ולכן הלאומנות היחידה שמצליחה ליצור קולקטיבים היא הלאומנות שמשמשת כלי ל"מנהיגים" כאלו ואחרים.
    בכל מקרה, אני לא סמכותני ואני לא מדבר על קולקטיבים לאומיים מומצאים. אני מדבר על קולקטיביזם של אינטרסים משותפים, קולקטיבים שמכיר בכך שלכולנו יש אינטרס בטובתו של כל אדם, בין אם הוא חלק מהקהילה שלנו ובין אם לא. []

לשנות מבחוץ

redbloc
הגוש האדום של דעם

כמה פעמים כבר שמעתי את זה.

"אתה באמת חושב שזה יקרה?"

"אבל אתה יודע שרוב האנשים לא חושבים כמוך, נכון?"

"זה נשמע לי קיצוני."

המתונים תמיד נרתעים מרדיקליזם. תמיד מחפשים סיבות למה לא. וזה מתיש, להגן כל הזמן על נקודת מבט לא־פופולרית בעליל. כל־כך מתיש, ולפעמים כל־כך חסר תועלת למראה, שמפתה להשתלב בתוך זרם מתון ו"לשנות מבפנים".

הו, "לשנות מבפנים," כמה שאנחנו מתעבים את צירוף המילים הזה.

אני מוצא את עצמי בקונפליקט עם "שמאל" ציוני כל הזמן. אפשר לחשוב שאין כמעט מחנה שמעצבן אותי כמו הציונים שמתיימרים להומניות, אוניברסליות ושמאלנות. אבל האמת היא שעם כל התסכול שלי מהשמאל הציוני, יש לי כנראה יותר פתח לדיאלוג איתם מאשר עם שאר הציונים ועם המחנה האנטי-דמוקרטי הגזעני הימיני.

אפשר לראות את זה מנקודת מבט של הצגת שאלות והתמודדות איתן.

השאלות של השמאל הציוני – מלבד השאלה המכוננת והבסיסית של "איך ניתן להמשיך לקיים את החזון הציוני של מדינה יהודית בפלסטין ההיסטורית" אותה הוא חולק עם שאר הציונות – הן בכל זאת שאלות די דומות לשאלות של השמאל הרדיקלי. לא נעים להודות, אבל רדיקלים כמו מתונים באמת מחפשים לענות על שאלה משותפת, "איך ניתן לקיים חברה שלוקחת בחשבון את הצרכים של בני האדם." התשובות הן, כמובן, שונות מהותית, ובשמאל הציוני ניתן למצוא התייחסות לכלכלת שוק לצד השאיפה לשיוויון והוגנות -בעוד השמאל הרדיקלי כמובן מסרב לקנות את הבטחות־השווא של הקפיטליזם להשיג רווחה לכל באמצעות חוסר־שיוויון וניצול.

אני חושד שתודות למשותף, ולמרות ההבדלים, יש לשמאל הרדיקלי השפעה הרבה יותר רחבה ומשמעותית ממה שנראה לעין. אנחנו מציבים שאלות נוקבות שקשה למתונים להתעלם מהן לחלוטין, גם אם התשובות שלהם מבטלות, אפילו מזלזלות, ומציגות חוסר הבנה, רתיעה, וחוסר רצון להתמודד באמת עם השאלות הקשות לגבי החברה שלנו וההיסטוריה שלה.

המשחק הדמוקרטי הוא בסך הכל משחק מכור, אבל כל עוד הוא מתקיים, כל עוד מפלגות רודפות אחרי תמיכה ומימון בנסיון לקנות לגיטימציה ציבורית, ייאלצו המפלגות המתונות שמתיימרות לייצג את עקרונות השמאל – שחרור, שיוויון, רווחה, צדק חברתי, כבוד, וכו' – להתייחס לשאלות שמציב השמאל הרדיקלי. השהות שלנו בשוליים הרדיקליים היא שוחקת, ואנחנו מאבדים אנשים לשחיקה הזו כל הזמן; לא בטוח שמי שיבוא אלינו מהמתונים יספיק כדי שאשכרה נצמח כתנועה. אבל המפלגות שלהם ייאלצו לנסות לפחות לספק התחלה של מענה והתייחסות לשאלות שלנו, שזו כבר חתיכת השפעה על השיח השלטוני.

התפקיד שלנו הוא לשנות, אבל לא צריך ללכת "לבפנים" כדי לשנות. גם מבחוץ אפשר.

זה פוסט ראשון בפרוייקט 300 – כל יום בחודש הקרוב אעלה פוסט של 300 מילים או יותר. בהשראת יוסי גורביץ.