כשהימין מפרק השמאל צריך לחבר: הערה על מדינת הרווחה

שירותים חברתיים קולקטיביים ומיסוי פרוגרסיבי הם שני חלקים בלתי-נפרדים ממדינת הרווחה המודרנית. לכן כמובן שהמתקפה הניאו-ליברלית שנועדה לפרק אותה מקפידה להתייחס אליהם בנפרד ובמבודד.
שירותים חברתיים קולקטיביים עושים שימוש בעקרון היתרון לגודל כדי לפזר עלויות של דברים מועילים-חברתית כמו חינוך ורפואה, כך שמי ששובר רגל לא חייב גם לפשוט את הרגל, ואנשים צעירים מכל שכבות האוכלוסיה זוכים לפחות לחינוך כלשהו, גם אם להורים שלהם אין משאבים או עניין לדאוג להם לכך. מיסוי פרוגרסיבי משלים את התמונה בכך שהוא שואב יותר משאבים מאלו שיש להם, ופחות מאלו שאין להם. משפחה בעוני שצריכה כל גרוש בשביל מזון, מלבוש, ומחסה תשלם הרבה פחות מאשר מליארדר שיכול לשרוד בקלות החסרה של עשרות אחוזים מהכנסתו.
ללא מיסוי פרוגרסיבי, נטל המסים שנדרש כדי לממן שירותים חברתיים קולקטיביים יכול להפוך בקלות למעמסה בלתי אפשרית עבור החלשים ביותר בחברה.

רגע של היסטוריה

בהפשטה קלה אפשר להגיד שמדינת הרווחה התעצבה על שני עמודי התווך האלו באמצע המאה העשרים כפשרה בין השמאל שדרש את סיום הקפיטליזם ומעבר לסוציאליזם, לבין השמרנים ששאפו לשמר את מבנה החברה כפי שהיה ובמיוחד לאפשר לאצילים ובעלי הון לשמור את מעמדם המיוחס. הגורם המגשר בין שני הקצוות האלו היה הסוציאל-דמוקרטיה, שהציעה לשמאל מעבר הדרגתי יותר אל עבר סוציאליזם – ללא מהפכה – תוך חיזוק מעמדם של העובדים; והציעה לימין דרך לשמר את הקפיטליזם.
הניאוליברליזם, שוב בהפשטה קלה, היה תגובת הנגד של בעלי ההון למדינת הרווחה בחצי השני של המאה העשרים. מדינת הרווחה אמנם שימרה את הקפיטליזם, אבל שינתה את מאזן הכוחות בין העובדים לבין בעלי ההון באופן שלא היה נוח לאחרונים. בתגובה, הם הציעו פרוגרמה של פירוק מדינת הרווחה דרך שלוש מגמות מדיניות: קיצוץ במסים (במיוחד לאחוזונים העליונים), קיצוץ בשירותים הציבוריים והפרטת שירותים ונכסים של המדינה לידיים פרטיות. לפחות שתי הראשונות, כאמור, הן בלתי נפרדות – אי אפשר לקצץ משמעותית במיסוי פרוגרסיבי מבלי לקצץ גם בשירותים הקולקטיביים.

מתקפה בשתי חזיתות

אבל כאשר ניאוליברלים (וליבטרנים, שהם מין ניאוליברלים רדיקליים) תוקפים את מדינת הרווחה, נראה שהם מקפידים לנתק בין עמודי התווך השונים שלה: את השירותים הציבוריים מבקרים לא מעט על כך ש"מכריחים אותך, האדם הפשוט, לממן חינוך ובריאות וכו' לכל מני עצלנים, לא משנה מאיזו עדה" – כאילו שהכסף חייב להגיע קודם כל מהאדם העובד ולא מבעלי המניות המדושנים שמעסיקים את המנהלים של אותו האדם העובד. ואת המיסוי הפרוגרסיבי תוקפים במנותק מהמטרה לשמה הוא נאסף – טוענים שהוא מסואב ולא הוגן ולא שיוויוני ומציעים "מיסוי שטוח" כאילו מדובר בבעיה בגיאומטריה ולא באיזון חלוקת משאבים בלתי-שיוויונית בעליל.

התשובה למתקפה הימנית הזו צריכה לקחת בחשבון את הנסיון לפרק את מדינת הרווחה לגורמים, ולהדגיש תמיד את הקשר ההדוק בין חלקיה. כשהליברלים מתאוננים על כך ש"אתה מממן ילדים של מישהו אחר" התשובה צריכה להיות "לא, יצחק תשובה ושרי אריסון מממנים אותם וגם את הילדים במשפחתי". כשהם מדברים על מדיניות מיסוי התשובה צריכה להיות שאריסון ותשובה יכולים לוותר על עוד כמה אפסים בסוף המאזן כדי שלילדים חסרי מזל יהיה מזון, מלבוש, מרפא, מחסה ומורה.

הערת צד: "רגע לא נהיית אנרכיסט בעצם? מה פתאום מדינת רווחה?" ובכן כן, והנה טקסט שנותן מענה לא רע לשאלה הזו, באתר קה"ל המומלץ מאוד

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.