כשהייתי שכיר הייתי עובד חמישה ימים בשבוע. בימים גרועים יכולתי, לפעמים, לשבת בעבודה ולעשות די מעט עבור המעסיק שלי, אבל עדיין לסיים בשעה כזו או אחרת, ללכת הביתה, ולאכול בידיעה שיש לי כיסוי לאוכל לפחות לעוד חודש, גם אם היה לי יום גרוע. בתור עצמאי, אני מוצא את עצמי עובד שישה ימים בשבוע במקרה הטוב, ושעת הסיום היא בדרך כלל מתי שאני צריך לצאת אם יש תוכניות בערב, או מתי שאני כבר לא מסוגל להתרכז אם אין. ימי עבודה של 12 שעות (עם הרבה הפסקות, כמובן, ומן הסתם אין לי בהן רגע של מנוחה מהפאניקה.)
הפרילנס, ה"עצמאות", היא הצורה האולטמטיבית של הפרטה. ה"חופש" המופקר האולטמטיבי של הקפיטליזם המאוחר. כן, אני יכול "לבחור" אילו עבודות לעשות ומתי, וזו ללא ספק פריוילגיה עצומה (ללא שמץ של ציניות). היא גם מאבדת ממשמעותה מהר מאוד ברגע שעצם האפשרות לסגור את החודש עומדת בספק. גבולות מכל סוג מתגמשים ברגע שעצם הפרנסה עומד בספק. גם כשיש לי כמות עבודה שמרגישה כמו יותר מדי, אני מוצא את עצמי "בוחר" לקבל עוד עבודות מתוך תקווה שאיכשהו אני אשרוד כלכלית עוד חודש.
כן, יש לי זכות לסרב, ואני עושה בה שימוש מדי פעם. זו אותה הזכות שיש לשכיר להיות מובטל, רק שאני נדרש באופן אקטיבי להחליט אם לנצל את הזכות הזו או לוותר עליה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.
בתור "עצמאי", כל עוד לא הייתה לי הצלחה ממש יוצאת דופן שמאפשרת לי להיות שאנן (תמיד מצב זמני לחלוטין) אני בעצם מהווה משאב זמין, עבודה גולמית, נגיש לכל דורש במחירי השוק – שהם פשוט המחירים שבהם תזרים העבודה הממוצע שלי מצליח בד"כ לקיים אותי.
אין ללקוחות שום מחוייבות אליי מעבר לתשלום על התוצר. בניגוד לשכיר, משלמים לי אך ורק על העבודה שלי ולא על הזמן שלי. (כשמשלמים לפי שעה, מובן הרי שמדובר רק בשעות שמוקדשות לעבודה, בניגוד לעבודה שכירה בה הנוכחות במקום העבודה היא בד"כ מה שקובע. השכר השעתי מצויין יחסית לעבודה שכירה, אבל מספר השעות מצומצם ביותר.) ותודות לתחרות המקודשת של השוק ה"חופשי" אני גם יודע היטב שההכנסה שלי מכל לקוחה נמצאת תמיד במרחק של פאשלה אחת גדולה מסיום. תמיד אפשר למצוא תחליף, ולמה להם להסתכן?1
צורת ההעסקה האנטי-חברתית הזו היא לא רק דרך נוחה לבעלי הון להשיג מוצרים ושירותים מבלי לקבל אחריות חברתית כלפי מי שמייצר את הערך הנסחר עבורם. זהו גם כלי חוקי שמשמש חוד-חנית בריסוק העבודה המאורגנת והתנערות מאחריות כלפי מי שבמובהק מועסקים כשכירים. כך עשתה עיריית ת"א במשך שנים עם החברים ממתחם בית ביאליק, שהועסקו במשרה מלאה בתור "פרילנסרים", קיבלו שכר שעתי (חלקי לעתים,) ואפס זכויות סוציאליות. וכיוון שהמעסיק שלהם מעסיק אלפים, וכיוון שהם מוגדרים כפרילנסרים, המאבק שלהם על זכויותיהם הוא קשה מאוד, ומרגע שהתחיל ההנהלה ששה לפטר (סליחה, להפסיק להעסיק) את חלקם, מבלי שתהיה לכך שום השלכה פרט לתמרוץ המאבק.
כאשר כזו צורת העסקה זמינה למעסיקים, התנאים של כל הפועלים במשק נמצאים בסכנה. אבל כמובן שבגלל הפריוילגיות המפוקפקות של "בחירת" העבודות שאני לוקח, המצב שלי נחשב למצויין ואין לי כביכול על מה להתלונן.
אגב: במקרה רצה עכשיו עצומה חשובה למתן תנאים לעצמאים בביטוח לאומי. אנא חתמו, זה לוקח שניות.
סדר היום של המעמד השלט בעשורים האחרונים משתדל מאוד להדגיש את הפרט – חירות הפרט, הפרטה, מימוש עצמי אינדיבידואלי, וכו'. בחלקם אלו רעיונות לא כאלה רעים, אפילו אולי טובים והכרחיים, אבל בתור מכלול הם מנטרלים כל אפשרות של שינוי שאינו לרוחו של המעמד השלט – וזו בדיוק הסיבה שהוא מתמיד בסדר היום הזה, ומשת"פים כמו אותם ליברלים עושים עבודתם נאמנה בקידום האידיאולוגיה הזו.
האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית האנטי-קולקטיביסטית היא מנטרלת. היא מתגלמת בכל מני צורות, חלקן חתרניות לכאורה – אחד נגד מדינות, אחת נגד מפלגות, אחר נגד ארגונים בכלל, והשיח האקטיביסטי סביב פרקטיקה הופך לדיון תיאורטי שמדבר יותר על הגשמה עצמית והבעה עצמית מאשר על שינוי חברתי מעמיק ומשמעותי.
שינוי חברתי משמעותי דורש פעולה מאורגנת. פעולה קבוצתית. פעולה קולקטיבית.
זה לא אומר שאין מקום לדיון. זה לא אומר שאין מקום לפרט. זה לא אומר למחוק את עצמנו ואת זהותנו ולקפח חיינו למען מטרות שמוכתבות מלמעלה. אבל זה כן אומר להיות מסוגלים לשים את הקבוצה מעל הפרט לפעמים. זה כן אומר להשאיר את השאיפות למימוש עצמי מחוץ לדלת כשנכנסים לפגישה של פעילים.
קולקטיביזם אומר גם שיקום מוסד הקהילה. אין דבר שמשרת את בעלי הממון והשררה יותר מאשר פירור ופירוט הקהילות האורגניות שבהן חיו בני האדם מאז ומתמיד, ועד לא מזמן.
בצורת החיים העירונית המופרטת של היום, כל אחד ואחת מאיתנו עומדת בפני עצמה – מול המעסיקים, מול הרשויות, מול אסונות טבע, ומול אסונות תוצרת אדם מכל הסוגים. לבד איננו יכולים לעמוד על שלנו ולזכות ליחס אנושי – המאזניים מוטים תמיד לטובת הצד החזק, ואנחנו נותרים חסרי־אונים.
קיום קהילתי – עזרה הדדית, סולידריות ושיתוף – הוא הדרך היחידה של מי שלא מחזיקה בממון או בשררה לעמוד מול בריונותם של החזקים בחברה ומול אסונות שמחוץ לשליטתם של יחידים. כן, עלינו ללמוד לראות בעצמו חלק מקולקטיב.2
קולקטיביזם לא אומר כניעה מוחלטת לסמכותו של מנהיג. קהילה לא אומרת אובדן האישיות, הפרטיות, והפרט בכלל. יצא לי לחוות כמה שנים של חיי קהילה דמוקרטיים למופת בביה"ס הדמוקרטי בירושלים, פריווילגיה שמעטים חולקים אבל דבר שריר וקיים שעובד בגלל מבנים קהילתיים דמוקרטיים ולא משום סיבה אחרת.
קהילתיות דמוקרטית משמעותה מימוש הפרט כחלק מקיום הקהילה. משמעותה שכל אחד מתחשב בצרכים של הקהילה ובצרכים של האנשים שסביבו, לפחות באופן מינימלי, והקהילה משגיחה בתורה על הפרט ודואגת באמצעות מנגנונים דמוקרטיים להמשך הקיום שלה כקהילה.
דמוקרטיה לא אומרת שאף אחד לא חייב לאף אחד שום דבר, וקהילה לא אומרת שאף אחד חייב למישהו או למשהו את הכל.
אבל מבלי לפעול ביחד, בקבוצות ובקהילות, ומבלי לשקם את צורת החיים הקהילתית בצורה כזו או אחרת, לא נוכל לעמוד מול האתגרים החברתיים, הסביבתיים והאנושיים העצומים שעומדים בפני הדור שלנו והדורות הבאים.
הערת פרוייקט 300: ביום השני לפרוייקט, שלשום, כתבתי והעליתי משהו שהבנתי אחרי כמה שעות שעדיף היה לשמור במגירה, ואתמול לא כתבתי. היום יצא שכתבתי הרבה יותר מ- 300 מילים, קרוב ל- 600, אז זה מתאזן.
"מה שאני לא מבין," אני מספר, "זה אנשים שקוראים למהפכה. נגיד 'דעם' האלה. נראים ממש אחלה, אבל כשנכנסתי לאתר שלהם ראיתי שהם מגדירים את עצמם כמפלגה מהפכנית. כל המהפכות בהיסטוריה הביאו רק צער וכאב, למה לעזאזל אנשים עדיין מדברים בשפה הזו בכלל? ראיתי את המילה הזו, עשיתי להם אנלייק, סלאמאת."
22 בינואר 2013, ירושלים. יום הבחירות הכלליות. קם מוקדם בשביל ללכת להצביע. לשים ק' בקלפי, האות של דעם, מפלגת פועלים, מפלגה סוציאליסטית, מרכסיסטית ומהפכנית. מבין שרק לתת למפלגה הזו את הקול שלי זה לא מספיק. שזה הכוח הפוליטי היחיד שאני רואה שנותן תקווה כלשהי. מחליט ללכת לבית דעם ולראות איך אפשר לעזור.
יוני 2013, תל־אביב. צעדת "צדק חברתי", הגוש האדום של דעם. אני בחולצה אדומה של דעם, פנים אדומות מרוב צעקות.
"והתשובה להפרטה?! מ-ה-פ-כ-ה!!"
עברה רק חצי שנה, בערך, בין האנלייק ההוא לצעדה ההיא. מה לעזאזל נסגר איתי?
בתקופת הבחירות הכלליות, לא הרבה זמן אחרי השיחה עם בת־דודתי, שיטחתי את אותו הטיעון בפני חבר מתנועת "סולידריות" בה הייתי פעיל, חבר שהוא גם חבר דעם. "מדובר במהפכה תודעתית," הוא הסביר. מהפכה תודעתית משמעותה שאנחנו, ה- 99%, מעמד הפועלים, מבינים מתישהו באופן קולקטיבי שהדברים לא יכולים להמשיך עוד, ולוקחים את השליטה בחיינו בחזרה מה- 1%, הטייקונים, הבורגנים.
הצורך במהפכה הוא צורך בוער ומיידי של חלקים עצומים בעולם. אבל הוא לא צורך בוער או מיידי של מי שהסדר הנוכחי מאפשר להם נוחות וחופש יחסיים – רק השכבות השבעות בעולם המפותח. אותה קבוצה מצומצמת שמיוצגת באופן כה דומיננטי בתרבות ובשיח הציבורי. אותה השכבה שנשחקת באחרונה, ברחבי העולם, ונדחקת לעבר העוני.
צדקה וסיוע בינלאומי לא יוכלו להחליף מהפכה. כאשר יש רעב במדינות אפריקה ועודפים חקלאיים במדינות אירופה, לא ניתן תחת הסדר הנוכחי לפתור את הבעיה במתן מזון אירופי עודף לרעבים באפריקה; הדבר ירסק כלכלית את החקלאות במדינות העניות, כיוון שלא ניתן להתחרות מול אוכל חינמי. התוצאה תהיה מחסורים נוספים.1
אי־השיוויון שמרעיב את אפריקה חקוק בדנ"א של השיטה הכלכלית הנוכחית, שיטה שבה יש מנצחים ומפסידים ולא ניתן לעשות יותר עבור הנפסדים מאשר לתת מזור זמני למכאובם – ולשמר אותם על־מנת שיוכלו להמשיך לייצר ולייצא עבור העולם המפותח ולשרוד עוד קצת, עד לבצורת הבאה.
האסונות הטבעיים והמלאכותיים שפוקדים חדשות לבקרים חלקים שונים בעולם, ומביאים אלינו תמונות מזעזעות של סבל, הרס, ואובדן, תמונות של אלו שהסדר הקיים לא מגן עליהם, תמונות של אלו שהסדר הקיים מנצל לנוחותנו ומפקיר למותם.
גם בעולם השבע יש אינספור מפסידים – שכבות אוכלוסיה שלמות שלא זוכות לפרוסה מהעוגה, וקבוצות מוחלשות שלמות שנדחקות לתוך שכבות אלו, בין אם כיוון שהן שונות מהמיינסטרים או כיוון שההגמוניה מנהיגה נגדן הסתה ואפליה גזענית על־מנת לשמר את מעמדה ושלטונה.
על פניו נראה שהשכבה השבעה לא זקוקה בדחיפות למהפכה, והשכבה השבעה רגילה לכך שהיא זו שקובעת את סדרי־היום. את המוחלשים והרעבים לא סופרים. להם אין קול. הם עסוקים במאבק ההישרדות היומיומי. המהפכה שלהם, בין אם מקומית או עולמית, תגרור בהכרח קשיים חדשים עבור האנשים השבעים.
אבל מהפכה היא צורך דחוף גם שלנו, השבעים. אנו אומנם נהנים יותר מהרעבים כרגע, אבל יותר ויותר מאיתנו מתחילים להבין שלא לעולם חוסן.
הקפיטליזם העולמי מחסל יותר ויותר מהתנאים הפיזיים המאפשרים חיים אנושיים נוחים על כדור הארץ. כל מדינה נאחזת בתעשיות המזהמות שלה, כלואה בתוך מרוץ החימוש הכלכלי של הסדר הקיים, וכך כולנו צועדים יחד, תחת עננת עשן, לעבר שואה סביבתית שתכלה את רובנו תוך דורות מעטים.
ובין כה וכה, המשבר הכלכלי של השנים האחרונות מלמד אותנו שלא ניתן לסמוך על הרווחה והנוחות שהסדר הקיים מאפשר לפרקים. כל נוחות ויציבות היא זמנית, וכאשר אלו מתערערות, גם אנו ב"מעמד הביניים" אינינו חסינים. רק המעטים העשירים ביותר, שממוצבים בכדי להרוויח גם מאסונות, ממשיכים להתעשר, גם על חשבוננו. תמיד גם על חשבוננו.
הבחירה שעומדת בפנינו היא פשוטה, אך לא קלה. אפשרות אחת היא להיאחז בסדר הקיים, מתוך ידיעה שההשלכות שלו עבור מיליוני אנשים הן מזעזעות, ולנסות לשפר ולשמר אותו כדי שישמר את הנוחות שלנו ואולי גם יתן לעוד קמצוץ מאנשי העולם גישה לנוחות שכזו. אפשרות שנייה היא לדחות את הסדר הקיים ולפעול מתוך ידיעה שסופו המבורך קרב.
איך שלא נבחר, הצורך של רוב האנשי העולם במהפכה, בשינוי סדרי עולם, הוא צורך אמיתי, חיוני, דחוף ומיידי. הנוחות שלנו איננה.
קריאה נוספת:
* "Climate change and the need for a revolutionary party" אצל PSLWeb – ההשראה למאמר הזה. לא לגמרי מסכים עם כל מה שכתוב שם.
* "מחשבות על מהפכה" אצל "גודווין צדק" (o139.org)