"מה שאני לא מבין," אני מספר, "זה אנשים שקוראים למהפכה. נגיד 'דעם' האלה. נראים ממש אחלה, אבל כשנכנסתי לאתר שלהם ראיתי שהם מגדירים את עצמם כמפלגה מהפכנית. כל המהפכות בהיסטוריה הביאו רק צער וכאב, למה לעזאזל אנשים עדיין מדברים בשפה הזו בכלל? ראיתי את המילה הזו, עשיתי להם אנלייק, סלאמאת."
22 בינואר 2013, ירושלים. יום הבחירות הכלליות. קם מוקדם בשביל ללכת להצביע. לשים ק' בקלפי, האות של דעם, מפלגת פועלים, מפלגה סוציאליסטית, מרכסיסטית ומהפכנית. מבין שרק לתת למפלגה הזו את הקול שלי זה לא מספיק. שזה הכוח הפוליטי היחיד שאני רואה שנותן תקווה כלשהי. מחליט ללכת לבית דעם ולראות איך אפשר לעזור.
יוני 2013, תל־אביב. צעדת "צדק חברתי", הגוש האדום של דעם. אני בחולצה אדומה של דעם, פנים אדומות מרוב צעקות.
"והתשובה להפרטה?! מ-ה-פ-כ-ה!!"
עברה רק חצי שנה, בערך, בין האנלייק ההוא לצעדה ההיא. מה לעזאזל נסגר איתי?
בתקופת הבחירות הכלליות, לא הרבה זמן אחרי השיחה עם בת־דודתי, שיטחתי את אותו הטיעון בפני חבר מתנועת "סולידריות" בה הייתי פעיל, חבר שהוא גם חבר דעם. "מדובר במהפכה תודעתית," הוא הסביר. מהפכה תודעתית משמעותה שאנחנו, ה- 99%, מעמד הפועלים, מבינים מתישהו באופן קולקטיבי שהדברים לא יכולים להמשיך עוד, ולוקחים את השליטה בחיינו בחזרה מה- 1%, הטייקונים, הבורגנים.
הצורך במהפכה הוא צורך בוער ומיידי של חלקים עצומים בעולם. אבל הוא לא צורך בוער או מיידי של מי שהסדר הנוכחי מאפשר להם נוחות וחופש יחסיים – רק השכבות השבעות בעולם המפותח. אותה קבוצה מצומצמת שמיוצגת באופן כה דומיננטי בתרבות ובשיח הציבורי. אותה השכבה שנשחקת באחרונה, ברחבי העולם, ונדחקת לעבר העוני.
צדקה וסיוע בינלאומי לא יוכלו להחליף מהפכה. כאשר יש רעב במדינות אפריקה ועודפים חקלאיים במדינות אירופה, לא ניתן תחת הסדר הנוכחי לפתור את הבעיה במתן מזון אירופי עודף לרעבים באפריקה; הדבר ירסק כלכלית את החקלאות במדינות העניות, כיוון שלא ניתן להתחרות מול אוכל חינמי. התוצאה תהיה מחסורים נוספים.1
אי־השיוויון שמרעיב את אפריקה חקוק בדנ"א של השיטה הכלכלית הנוכחית, שיטה שבה יש מנצחים ומפסידים ולא ניתן לעשות יותר עבור הנפסדים מאשר לתת מזור זמני למכאובם – ולשמר אותם על־מנת שיוכלו להמשיך לייצר ולייצא עבור העולם המפותח ולשרוד עוד קצת, עד לבצורת הבאה.
האסונות הטבעיים והמלאכותיים שפוקדים חדשות לבקרים חלקים שונים בעולם, ומביאים אלינו תמונות מזעזעות של סבל, הרס, ואובדן, תמונות של אלו שהסדר הקיים לא מגן עליהם, תמונות של אלו שהסדר הקיים מנצל לנוחותנו ומפקיר למותם.
גם בעולם השבע יש אינספור מפסידים – שכבות אוכלוסיה שלמות שלא זוכות לפרוסה מהעוגה, וקבוצות מוחלשות שלמות שנדחקות לתוך שכבות אלו, בין אם כיוון שהן שונות מהמיינסטרים או כיוון שההגמוניה מנהיגה נגדן הסתה ואפליה גזענית על־מנת לשמר את מעמדה ושלטונה.
על פניו נראה שהשכבה השבעה לא זקוקה בדחיפות למהפכה, והשכבה השבעה רגילה לכך שהיא זו שקובעת את סדרי־היום. את המוחלשים והרעבים לא סופרים. להם אין קול. הם עסוקים במאבק ההישרדות היומיומי. המהפכה שלהם, בין אם מקומית או עולמית, תגרור בהכרח קשיים חדשים עבור האנשים השבעים.
אבל מהפכה היא צורך דחוף גם שלנו, השבעים. אנו אומנם נהנים יותר מהרעבים כרגע, אבל יותר ויותר מאיתנו מתחילים להבין שלא לעולם חוסן.
הקפיטליזם העולמי מחסל יותר ויותר מהתנאים הפיזיים המאפשרים חיים אנושיים נוחים על כדור הארץ. כל מדינה נאחזת בתעשיות המזהמות שלה, כלואה בתוך מרוץ החימוש הכלכלי של הסדר הקיים, וכך כולנו צועדים יחד, תחת עננת עשן, לעבר שואה סביבתית שתכלה את רובנו תוך דורות מעטים.
ובין כה וכה, המשבר הכלכלי של השנים האחרונות מלמד אותנו שלא ניתן לסמוך על הרווחה והנוחות שהסדר הקיים מאפשר לפרקים. כל נוחות ויציבות היא זמנית, וכאשר אלו מתערערות, גם אנו ב"מעמד הביניים" אינינו חסינים. רק המעטים העשירים ביותר, שממוצבים בכדי להרוויח גם מאסונות, ממשיכים להתעשר, גם על חשבוננו. תמיד גם על חשבוננו.
הבחירה שעומדת בפנינו היא פשוטה, אך לא קלה. אפשרות אחת היא להיאחז בסדר הקיים, מתוך ידיעה שההשלכות שלו עבור מיליוני אנשים הן מזעזעות, ולנסות לשפר ולשמר אותו כדי שישמר את הנוחות שלנו ואולי גם יתן לעוד קמצוץ מאנשי העולם גישה לנוחות שכזו. אפשרות שנייה היא לדחות את הסדר הקיים ולפעול מתוך ידיעה שסופו המבורך קרב.
איך שלא נבחר, הצורך של רוב האנשי העולם במהפכה, בשינוי סדרי עולם, הוא צורך אמיתי, חיוני, דחוף ומיידי. הנוחות שלנו איננה.
קריאה נוספת:
* "Climate change and the need for a revolutionary party" אצל PSLWeb – ההשראה למאמר הזה. לא לגמרי מסכים עם כל מה שכתוב שם.
* "מחשבות על מהפכה" אצל "גודווין צדק" (o139.org)
הייתי היום באסיפה הכללית של ארגון העובדים מען. דיברו נציגים מהתארגנויות עובדים שונות, חלקם פלסטינים (עם תעודות זהות ובלי), חלקן יהודיות. נזכרתי בשאלה שנשאלת בזעם בכל פעם שדעם צועדת עם סיסמאות במחאה החברתית – מה קשור כיבוש עכשיו?!
התשובה היא פשוטה בסך הכל, והיא קשורה לא רק לכיבוש אלא גם לגזענות ולעובדים זרים. אבל קודם כל חשוב להבהיר נקודה כללית יותר לגבי כלכלה קפיטליסטית (כלכלת שוק). בכלכלה קפיטליסטית, עבודה היא סחורה לכל דבר – לכן מדברים על "שוק העבודה". העבודה שנסחרת היא לא מקום העבודה, אלא להיפך – כוח העבודה של העובדים.
בשוק כמו בשוק, התחרות קובעת את הערך של הסחורה. אם סוחר אחד לוקח 5 ש"ח על קילו פלפלים, וסוחר אחר לוקח 4 ש"ח על סחורה דומה, הסוחר הראשון לא ימכור הרבה. בדומה, אם אני רוצה משכורת של 5 אלף ש"ח עבור עבודה מסויימת, אבל יש מישהו שמוכן לעשות את העבודה באיכות דומה עבור 4 אלף, כנראה שלא יסכימו לתת לי את השכר שרציתי.
ברמת החברה, יש כלל חשוב: אם יש בשוק קבוצה של עובדים שניתן לשכור בעלות נמוכה למעביד – שכר ברוטו, יחד עם זכויות ומה שמסביב – השכר בשוק ירד והתנאים ירדו. ככל שיש יותר עובדים מוחלשים שכאלה, ככה ירד השכר יותר. ככל שיש פחות עובדים מוחלשים, השכר יעלה.
במאה ה- 19, באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים המוחלשים היו בעיקר הנשים והילדים, שעבדו שעות בלתי-אנושיות, בשכר מחפיר, מגיל צעיר.1 כך התאפשר מצב שבו משפחה שלמה, שבה כל נפש עובדת כל היום, עדיין מרוויחה בסך הכל ממש בקושי מספיק כדי לשרוד בתנאי סלאמס עוד יום ולעבוד עוד יום. וכאשר בעל מפעל רצה להוריד את שכר העובדים שלו, והעובדים היו מאיימים להתפטר, כל שבעל המפעל היה צריך לעשות זה להזכיר לעובדיו שהוא יכול להחליף את כולם בנשים ולחסוך לעצמו הרבה כסף – ואז הפועלים היו נאלצים להמשיך לעבוד קשה מאוד אך להרוויח עוד פחות.
לא מדובר בקונספירציה, אלא במצב חברתי שמתאפשר תודות לדעות קדומות ומדיניות ממשלתית. כאשר המצב הזה מתאפשר, המרוויחים היחידים ממנו הם בעלי ההון, ובמידה פחותה מעסיקים בעסקים קטנים. באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים הפחות מוחלשים היו הגברים. כיוון שקבוצות אחרות קיבלו שכר מופחת, גם השכר שלהם היה זעום.
עכשיו כבר פשוט להסביר: לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל אין הגנה בפועל על זכויות העובדים שלהם. הם מנוצלים ברמה שנדירה מאוד בקרב אזרחי ישראל. כיוון שמדינת ישראל, למרות שחוקי העבודה שלה חלים על עסקים ישראלים גם בשטחים, בלי קשר ללאום העובדים, לא אוכפת את אותם החוקים בצורה שיוויונית, יש לנו קבוצה אחת של פועלים מוחלשים שמורידים את השכר עבור כולם. והמצב עוד יותר מורכב. בין השאר, כי הייצור הזול בשטחים מוריד את מחירי הסחורות בשוק, מה שמכריח את כל המעבידים לצמצם בהוצאות שכר, גם אלו שלא נמצאים בשטחים.
והפלסטינים בשטחים הם לא הקבוצה היחידה של פועלים מוחלשים. יש כאן רבדים על גבי רבדים. מבקשי המקלט מאפריקה הם עוד קבוצה שכזו, ומהגרי עבודה מרחבי העולם השלישי נמצאים במצב דומה מאוד. גם הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית ("ערביי ישראל") מועסקים פחות ובתנאים ירודים בהרבה מאלו של ישראלים יהודים. אפילו בין קבוצות שונות בציבור היהודי יש פערי שכר, ועד היום עדיין יש פער בשכר בין גברים לנשים.
כל הדברים האלה קשורים. אם אנחנו רוצים שיהיה אפשר להתקיים פה בכבוד, אין ברירה מציאותית חוץ מאשר מאבק על שיוויון מוחלט לכל הקבוצות בארץ בכל הנוגע לתנאי עבודה. ההיסטוריה של מאבקים מסוג זה מראה ששיוויון שכזה דורש כוח אלקטורלי, כלומר זכות הצבעה. זו המציאות. ככל שהעובדים מוחלשים, בעלי ההון מחוזקים וחופשיים להמשיך לשלוט בחיינו ולחיות על חשבוננו.
השלטון הצבאי בשטחים, המדיניות כלפי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, האפליה הגזענית נגד ערבים, נגד מזרחים, נגד רוסים – הכל אותה מהפכה.
אני לא מבקש שתסכימו איתי. בכלל לא. אני בסך הכל רוצה שתבינו למה אני מבלבל לכם את המוח עם כיבוש ואפרטהייד ופליטים, ותפסיקו להגיד לי שזה לא קשור. לדעתי זה קשור ועוד איך. אני לא אהיה במאבק חברתי שלא נותן לי לדבר על זה. מאבק שכזה הוא קרב אבוד מראש, מבחינתי. איש באמונתו יחיה – תצעקו אתם את האמת שלכם, ואני את האמת שלי, וההיסטוריה כבר תגיד מי צדק. העיקר שאנחנו נאבקים ביחד ולא רבים אחד עם השני מה מותר ואסור להגיד.
שלשום הלכתי להפגנה של "הלא נחמדים" ו"המעברה" ברמת אביב, מול הבית של לפיד. הלכתי לשם בחולצה אדומה של דעם. חברים אחרים מדעם הלכו ככה להפגנה הקודמת שם ואמרו שלאף אחד לא הייתה בעיה עם זה.
גם לי אף אחד לא העיר על החולצה שלי במהלך ההפגנה. נשארתי ממש עד הסוף, כשהיינו רק קומץ קטן שחוסם צומת שקטה ברמת אביב. בשלב זה הייתי היחיד בחולצה אדומה, ולאף אחד מהמהפכנים הזועמים והמרשימים שהיו איתי לא נראה שזה הפריע.
אבל במונית השירות חזרה לדרום תל־אביב, מהפכן אנרכיסט שמאלי שהיה איתנו לאורך ההפגנה ניסה להסביר לי למה זו הייתה טעות לבוא עם החולצה הזו. "זה מרתיע חלק מהאנשים, שאתה בא עם חולצה שמאלנית שכתוב עליה בערבית," הוא אמר. "ובכלל, מפלגות זה מפלג ומפריד ומבדל."
לא על זה אני רוצה לכתוב כרגע, אבל חשוב לתת את הדעת על הדרת הערבים שמשתמעת מהבקשה הזו – אם חולצה שכתוב עליה בערבית לא רצויה, הרי שגם ערבים לא רצויים – מה שגם גזעני בקטע רע, וגם בכלל לא חכם: 20% מהאוכלוסיה הם ערבים וכדאי שנפנים שאנחנו צריכים גם אותם במחאה.
הטענות הכלליות יותר לגבי זיהוי מפלגתי לא חדשות לי, ואני לא חושב שהן שגויות לחלוטין; לא לכל פעולת מחאה אני אבוא עם חולצת דעם. אבל אני רואה בנסיונות האלה לטשטש זהויות פוליטיות והבדלים בתוך המחאה טעות מרה, המשך של הטעות המרה של מחאת 2011 החביבה והכיפית וה"א-פוליטית".
זו טעות למסמס את המסרים והמחלוקות במקום לכרות בריתות אף על פי ולמרות המחלוקות.
זו טעות כיוון שיש כאן הרבה זהויות שונות – וכולם יודעים שהן כאן. העמדת הפנים שכולנו מסכימים על הכל היא מגוחכת, ולא מחזיקה מעמד לאורך זמן. זה גם לא באמת נותן לנו את מה שאנחנו צריכים, אלא אם מה שאנחנו צריכים זה להרגיש שיש איתנו הרבה אנשים.
אלא שכדי באמת לשנות כאן משהו, אנחנו צריכים בעיקר שני דברים: מהפכנים נלהבים ובריתות בין קבוצות שונות, גם כשתהום פעורה ביניהן.
מי שמחפש תירוץ שלא להיות חלק מהמהפיכה ימצא אותה. אני אתייחס לדוגמה הנתונה, אבל זו רק דוגמה: מי שרק מחכה לראות שם בערבית או לשמוע סיסמה בערבית כדי לברוח חזרה לחיק הלאום, שספק מחבק, ספק חונק, לא הולך להיות חלק מהמהפיכה הזו.
זה צריך להיות ברור לנו. הממשל הישראלי – כמו כל הממשלות הערביות המושחתות באיזורנו, אגב – משתמש כבר דורות בסכסוך בין היהודים והערבים כדי להסיח את דעתנו מהדיכוי והשחיתות.
אז נגיד שתנועת המחאה באמת תדאג שלא להפחיד אף אחד עם מסרים שמאלניים או חס וחלילה מילים בערבית. ונגיד שבאמת התנועה תגדל ותגיע, תודות למסמוס הזה, למאסה ענקית של אנשים. ואז מה? במוקדם או במאוחר, יהיה איזה עימות מזויין כזה או אחר, אולי ביוזמה ישראלית ואולי לא, וביבי-בנט-לפיד יקראו לכולם להפסיק להפגין ולהתגייס להגנה על המולדת. כל האנשים שהצלחנו למשוך למחאה באמצעות המסמוס יהיו הראשונים שיברחו. אלו לא האנשים שיסרבו לצו 8 כדי להמשיך במחאה.
ואני לא מכליל פה על ימנים או על תושבי שכונות או על מזרחים. בכלל לא. להיפך. אני אומר שיש, בכל הקבוצות החברתיות בארץ, אנשים שמוכנים להיות מהפכנים, ויש אנשים שמחפשים סיבות שלא להיות מהפכנים. האנשים שמוכנים להיות מהפכנים הם מי שאנחנו צריכים בתנועת המחאה הזו, ולא משנה אם יש לי מחלוקת ערכית עמוקה עם חלקם בענייני דת וענייני לאום.
מה שמביא אותי לנקודה השנייה שציינתי – אנחנו צריכים בריתות פוליטיות ברורות בין קבוצות שביניהן פעורה תהום, אף על פי ולמרות המחלוקות.
תנועת המחאה הזו צריכה להצליח להכיל כמה שיותר אנשים שהשיטה דופקת, והרבה מאוד מהאנשים האלה – רובם – הם "מיעוטים", כגון מזרחים, חרדים, ערבים, רוסים, ואתיופים. כשתנועה צריכה להכיל אנשים רבים מכל הרקעים האלה, היא חייבת להכיל מחלוקות קשות בנושאי דת ונושאי לאום. לכן היא חייבת להפסיק להעמיד פנים שאין הבדלים, ולהגיד בלי להתבייש – אם אתם נגד השיטה, אתם איתנו.
שוב – מי שמחפש סיבה שלא להיות שם לא יהיה שם, ואם כן יהיה שם לא יישאר עד לסוף.
הדרך למחאה/מהפיכה מכילה, עממית ואמיתית היא לתת לכולם להיות מי שהם – בלי בושה, בלי לפחד שלא להסכים, בלי לפחד מהשונה. לא ישתנה פה שום דבר אם ניתן לשוני הזה להפריד בינינו, והרי כולנו יודעים שהשוני הזה שם.
מי שמחליט שמהפכה עם סיסמאות בערבית היא לא המהפכה שלו, בוחר להדיר את עצמו. כנראה שהוא עדיין מחפש סיבות למה לא. מי שמבקש מאחרים שלא להניף דגלים מסויימים, לעומת זאת, מדיר אותם, ומוטב היה שישתוק. ייתכן שיש ביניהם מהפכנים אמיתיים.
בוא נביא כל אחד את המחאה שלו, וניתן לכל אחד להביא את המחאה שלו, גם אם אנחנו לא מסכימים איתה. בואו ניתן לכולם לבוא בתור מי שהם, בלי לדרוש מהם להסתיר שום דבר. בואו נבוא עם כל השוני, ונלמד לכבד ולהכיל את המחלוקות. בואו נדבר בבריתות, ולא במסמוסים.
]]>בכל דמוקרטיה מודרנית יש פאשיסטים. אבל במדינות מערב אירופה, חופש הפעולה שלהם מוגבל. הלגיטימיות שלהם בדיון הציבורי מוטלת בספק ויותר מכך, יש תשתית אנטי-פאשיסטית (אנטיפה – antifa) מבוססת שמתגייסת לבלום כל מצעד שטנה. לבלום באמת: ליצור שרשרת אנושית, שכבות שכבות, מקצה אחד של הרחוב לשני, כך שהפאשיזם פשוטו כמשמעו לא יכול לעבור.
היה לי העונג לגור חמש שנים בלייפציג, עיר מזרח־גרמנית, הגדולה במדינת סכסוניה. סכסוניה היא מדינה עם ריכוז פאשיסטים בין הגבוהים בגרמניה, בעוד לייפציג היא עיר עם ריכוז אנטיפה בין הגבוהים בגרמניה. ולכן, בכל פעם שעמדה לבוא צעדת קרנפים לעירי, ידעתי על כך שבועות מראש כי העיר צופתה בפוסטרים – לא של הקרנפים, אלא של האנטיפה על זרועותיה (חלקן, במקרים מסויימים, בתמיכה מלאה של העירייה), שקראה לכל האזרחים אוהבי־החופש לצאת ולבלום את הצעדה.
כן, היו מקרים שבהם אנטיפה הלכו מכות עם הפאשיסטים. אבל בד"כ מדובר היה פשוט בגוש חוסם של אזרחים שמנעו בגופם מהפאשיזם לעבור, וגלוחי־הראש חזרו הביתה מבואסים והשתכרו בחוסר־אונים כרגיל.
שוב ושוב שמעתי על יחסי הכוחות הלא-הוגנים. מאתיים פאשיסטים מול אלפיים אנטיפה. ארבע־מאות מול חמשת־אלפים. כן, עצוב שיש פאשיסטים, ומטריד שהם מעיזים להביע את ראיית־העולם שלהם בגלוי. אבל יותר מזה, עודד אותי לדעת שהרבה יותר אזרחים יוצאים אל מול הבריונים המפחידים האלה, מצרים את צעדיהם, מונעים מהם להגיע ממקום למקום.
מחר, משעה 17:00, תתקיים עצרת פאשיסטית־גזענית של "עוצמה לישראל" בגן לוינסקי.1 הפוטנציאל לאלימות הוא גבוה. מתארגן גוש אנטיפה שיהיה נוכח במקום – עוד לפני השעה חמש! – ישקיף, יתעד, ובמקרה הצורך יחצוץ בין הגזענים לבין מי שלא מהגזע הנבחר. (לאיוונט בפייסבוק)
אני מפחד, אבל אני מתכוון להיות שם, ואם אתם רוצים מדינה שלא מפחיד להיות בה, אולי כדאי לאזור אומץ ולבוא להיות שם איתנו. לא ייתכן שתתארגן שוב התפרעות גזענית בתל־אביב מבלי שנצהיר בגאון – הפאשיזם לא יעבור.