אני גם לא זוכר באיזו שפה היא אמרה לי את זה, אבל סביר להניח שזו הייתה אנגלית, שפת האם שלי. אמא ואני תמיד דיברנו באנגלית. היא עלתה לארץ מארה"ב כילדה, עם משפחתה, ולפני שנולדתי היו תקופות שהיא גרה שוב בארה"ב. היא השתלבה היטב בארץ, אבל מעולם לא הרגישה ישראלית לחלוטין. כשנולדתי היא התחילה ספונטנית לדבר איתי באנגלית, ואבא שלי זרם עם זה ודיבר איתי באנגלית גם הוא, עד שהלכתי לגן והייתי חייב כבר ללמוד עברית.
לכל אורך ילדותי בירושלים, תמיד שמעתי ממשפחתי תלונות על ישראל והישראלים. הם כאלה גסי רוח, לא מנומסים. הכל כל־כך מבולגן פה, שום דבר לא מתפקד כמו שהיה מתפקד במדינה מתוקנת. אולי מתישהו נעבור לחו"ל, לפחות לתקופה.
עוד שיחה שנחרטה בזכרוני, כנראה מגיל 12 בערך, כלומר באינתיפאדה השנייה. ישבנו באוטו, אולי כל המשפחה, אולי שוב רק אמא, אחותי ואני. עומדים ברמזור ברח' עזה. מדברים על איך שהמשפחה של סבתא מצד אבא, יהודים גרמנים, היו כמו צפרדע בסיר: המים מתחממים לאט לאט, בקושי שמים לב, ואם לא בורחים לפני שנהיה חם מדי – מתים. דיברנו על כך שגם אצלנו בארץ המים מתחממים, ואנחנו, צפרדעים שחושדות שצריך לברוח מתישהו, לא נדע בוודאות מתי – עד שמאוחר מדי.
שנים מעטות לאחר מכן, כשהייתי בן 14, כבר נהיה ברור שאני עומד להיות גדול, ושעדיין יש צבא. מתחיל לחשוב על דרכים להמנע מגיוס. משום מה, בשלב זה ברור לי שלא אתגייס, השאלה היא רק איך. אולי אעבור בגיל 15 לגור עם קרובים בארה"ב כדי שלא יגייסו אותי? מגיע גיל 15 ואין לי רצון לעזוב, בטח לא זמן קצר אחרי שהקמנו את ביה"ס הדמוקרטי שלנו בירושלים. מתחיל לחשוב על דרכים לשכנע את הצבא שלא לגייס אותי.
באותה תקופה הוצאנו אזרחות גרמנית, התחלתי ללמוד גרמנית וביקרתי לראשונה בגרמניה. הרגשתי שם ממש בבית. במקביל, החלטתי שאני רוצה ללמוד פילוסופיה, וגיליתי שבגרמניה יש לימודים חינם לאזרחים. מתגבשת התוכנית – אעשה בגרות, ומתי שאוכל אעבור לגרמניה לרגל לימודים.
טוב, לא רק לרגל לימודים – גם בשביל סוף סוף לעוף מהמקום הארור והמבולגן הזה, לטוס למקום של "בני־תרבות". להשאיר מאחור את הסכסוך, ואת האלימות, ואת הישראלים הגסים האלה.
עוד שנה עוברת, מגיע צו ראשון. מתייעץ עם כל מי שאני יכול. מתחיל לחשוב שאולי כן להתגייס. אבל כשמגיעים ברוֹשוּרים של כל מני מסלולים איכותיים, אני מתחיל להבין – שירות מעניין הוא שירות ארוך. גם שירות משעמם הוא שירות ארוך. מת כבר לעוף מפה, לגרמניה הירוקה, הנאורה, השקטה, המנומסת, עם הלימודים חינם ובלי כל הבלאגן. שאני אתָּקע כאן שלוש שנים? זין.
חוץ מזה, בכלל הייתי מבועת מהרעיון של שירות צבאי. לא רוצה שיצעקו עליי וישפילו אותי. לא רוצה לישון בחדר מלא בזרים. לא רוצה את כל האלימות וההיררכיה הזו. זה לא בשבילי. אני שונה מכולם. אני יליד ירושלים, אבל אני לא באמת ישראלי. אני אמריקאי. לא, בעצם, אני אזרח העולם. בעצם, לא יודע מה אני. ישראלי אני בטח שלא. אני מנומס. אני דובר אנגלית. אני לא רוצה צבא.
צו ראשון, קב"ן, עוד קב"ן, ועדה רפואית, צו שחרור. שירות לאומי? טוב, בסדר. עוד לא מוכן לעזוב את המשפחה והארץ, צריך קצת זמן הסתגלות. ואם כבר שירות לאומי, אז ננסה משהו אידיאולוגי. מנסה בכמה מקומות, אבל זה לא הולך. ברגע האחרון, מקבל שיבוץ רגיל, כמו כולם – בית חולים איכילוב. לפחות יש דירת שירות. לא ממש בתל־אביב אהובתי, אבל בחולון, ממש ליד.
בסוף לא יצא תפקיד משרדי, אלא תפקיד רגיל של בית חולים. באתי ברגע האחרון וקיבלתי בסופו של דבר את אחד התקנים הקשים ביותר בבית־החולים – מחלקת קבלה והתאוששות של חדר הניתוח, בתפקיד שהייתה אמורה למלא מזכירה רפואית מוסמכת. בהתחלה התלהבתי ונהניתי, אבל אל הסוף כבר הגעתי בזחילה. זה היה שירות מספק, אבל קשה מאוד.
במקביל, התפתחתי אידיאולוגית. כשהתחיל השירות הלאומי, כבר קצת הצטערתי בדיעבד שלא סירבתי שירות צבאי, ש"סתם" הוצאתי סעיף נפשי ("חוסר מוטיבציה לשרת", אגב). כשאני מסיים את השירות, אני כבר מתחיל להתלבט שוב אם אני באמת רוצה לעזוב.
המסקנה שחורצת את גורלי? אם אשאר, המצב המדיני יכלה אותי בדרך כזו או אחרת. או שאקדיש את חיי לפעילות פוליטית ולא יישאר שום דבר אחר – כך חשבתי – או שפשוט איהרג כחלק ממעגל האיבה. השנה היא 2007 ונראה (לי) שלא משתנה שום דבר במצב, שאין טעם להיאבק, שנותר לי רק להצביע ברגליים, ופשוט לברוח כבר, לפני שהמים יגיעו לרתיחה.
אז עזבתי. ללייפציג. (למה דווקא לייפציג? זה כבר סיפור לפעם אחרת.)
חודשים ראשונים בניכר. מרגיש כמו תייר, אבל מבין לאט לאט שאני לא. מתחיל להטמע יותר ויותר. מסגל לעצמי מבטא מקומי בגרמנית.
בשנה הראשונה, שהקציתי לעצמי כשנת הסתגלות לפני הלימודים, אני נעזר הרבה בחבריי מתנועת החינוך הדמוקרטי. כשמתחילים הלימודים אני עובר לחברים חדשים, חלקם מהלימודים וחלקם מהחינוך הדמוקרטי.
באותה שנה ראשונה ביקרתי בארץ שלוש פעמים. בביקור הראשון, לא סבלתי את המקום או את האנשים. בביקור השני, הרגשתי אפאתי לגביהם. מהביקור השלישי והלאה, התחלתי לאהוב מאוד את הביקורים בארץ, ממש ליהנות מכל רגע. כי אחרי שנה, כבר התחלתי להבין למה גרמנים כל־כך מתים על ישראל. חם פה, והאנשים חמים. בגרמניה קר, והאנשים קרים. הגרמנים הם קרים לטוב ולרע, והישראלים הם חמים לטוב ולרע. הגרמנים שומרים על מרחק מנומס, אבל קשה להכנס איתם לשיחה אמיתית, ליצור חיבור אמיתי. הישראלים וולגאריים ועלולים להתפרץ עליך באופן בלתי־צפוי, אבל הם גם עלולים להיפתח אליך במהירות מפתיעה.
באותו ביקור מהנה מתרחש גם אירוע מכונן בהתפתחות הפוליטית שלי ושל משפחתי. מבצע "עופרת יצוקה" מתחיל לקראת סוף הביקור הזה. בשלושת ימיו הראשונים של המבצע, לפני שנגמר "בנק המטרות" המפורסם, אני עוד בארץ, ותומך בתקיפה. מרגע שאני חוזר ללייפציג, אני מתחיל לשמוע (דרך הרשת, לא דרך הגרמנים) על מאות ההרוגים, ביניהם ילדים רבים.
עד אז שמרתי מרחק מהפוליטיקה הישראלית, מתוך תחושת הייאוש שליוותה אותי בנושא הזה. ההרג ההמוני ברצועת עזה עורר אצלי תחושת אחריות ואשמה, וצורך עז להתנער ממעשיה של המדינה הזו, שעושה את כל זה כביכול בשמי ובשם משפחתי. וממש באותו זמן, חשתי חרדה ועצב רב על חברי ילדות שנשלחים לתוך הרצועה כלוחמים.
מאוחר יותר באותה השנה מתחיל מאבק שייח' ג'ראח, אליו מצטרפת אמא שלי, שמתחילה לעבור רדיקליזציה וסוחפת אחריה את אחותי ואותי. אני מתחיל להתעמק עוד ועוד בנעשה בין הירדן לים, ואף לכתוב בנושא בבלוג, אותו אני פותח עם טקסט קצר על "עופרת יצוקה". בשלב זה אני כותב רק באנגלית, ולא מעוניין בכלל לעסוק בכתיבה בעברית. יותר נוח לי באנגלית, ואני לא רואה טעם בפנייה לישראלים.
עדיין תירצתי לעצמי את ההיעדרות שלי. הרגשתי מיוחד, חשבתי שיש לי הרבה מה לתרום לאנושות, ולא התאים לי לכלות את כל זה בסכסוך טריטוריאלי-שבטי באיזו פינה הזויה של העולם. רציתי להיות חלק מהעולם ה"נורמלי", ליהנות ממנו ולתרום לו.
אבל ההיעדרות שלי דרדרה מאוד את היחסים ביני לבין אחותי, חברתי הקרובה ביותר באותן שנים. היא התגייסה לצבא באותה תקופה שבה אני עזבתי את הארץ, מתוך תחושת שייכות למקום. באחד הרגעים הקשים בחיי, כשאני נפרד מהמשפחה בנתב"ג בדרכי לאשכנז, היא הטיחה בי בבכי: "איך אתה יכול לעזוב אותי?!" – והותירה אותי בלי מילים.
בכל ביקור שלה אצלי או שלי בארץ היינו רבים. מתישהו כבר הבנּוּ למה אנחנו רבים, למה היא כועסת עליי. התחלנו לדבר, ביני לבינה ואז גם עם כל המשפחה, על הסיבות לכך שנמנעתי מגיוס, על הסיבות לכך שעזבתי.
שיחה באיזה צימר בחופשה משפחתית בארץ, באחד הביקורים שלי. ההורים הרגישו שההתנערות שלי מאחריות לחברה הישראלית היא כישלון מאסיבי בחינוך שהם נתנו לי. בשלב זה עוד דחיתי את הקונצפט של "אחריות לחברה" ברמה אידיאולוגית, אבל מתחילים הסדקים, ומתחילים להגמר התירוצים.
בשנת 2010 עברתי לגור ביחד עם חברתי הגרמנִייה. נדמה היה שנטמעתי לחלוטין – קשר רציני עם גרמנייה, מעגל חברים גרמני, מראה גרמני ודיבור גרמני. אבל במקביל, נהיה לי קשה יותר ויותר עם הנפקדות שלי. התחלתי לראות תהליכים משמעותיים בישראל-פלסטין, ולהצר על כך שאני לא יכול לקחת בהם חלק. התחלתי לחוש אחריות קולקטיבית למצב פה, מהפערים החברתיים ועד לכיבוש, אבל עדיין הייתי כבול ללימודים בלייפציג, ולקשר עם הבתזוג.
בד בבד, מתערערת התפישה שלי, שהחזקתי בה עוד לפני שעזבתי את הארץ, שאני לא באמת ישראלי. הפסקתי להגיד לאנשים "גדלתי בישראל", התחלתי לראשונה להגיד: "אני ישראלי." הקשר שלי עם המדינה נשאר קר כשהיה, אבל מביקור לביקור התגבשה אצלי ההבנה שלאן שלא אלך, אשאר בשר מבשרה של החֶברה הישראלית. כמה שלא אטמע בגרמניה, לעולם לא אכיר אותה ואת החֶברה הגרמנית כמו שאני מכיר את החברה שבה התהוויתי.
זמן לא רב אחרי שעברתי לגור עם זוגתי-דאז, בא חבר ישראלי לבקר. הוא התעקש שאשמע את האלבום של הדג נחש, החדש בזמנו, "6". מתוך כל הסלידה שהייתה לי לישראל ולישראליות, לא באמת הכרתי את הלהקה המהוללת, ולא ידעתי שהם עושים מוזיקה ביקורתית. עכשיו, כשאומרים לי שאני אוהַב אותם, אני מקשיב באמת, מופתע, ומתחבר.
לאורך זמן, המוזיקה של הדג נחש מחזקת ומבהירה אצלי את ההבנה שהיחסים האמביוולנטיים שלי עם המולדת הם מנת חלקם של ישראלים רבים. שבעצם, דווקא בגלל הזהות המורכבת שלי, אני ישראלי "טיפוסי" – סוג-של. אני מהמזרח התיכון, אבל גם אירופאי, וגם אמריקאי. הקשר שלי לסביבה שממנה הגעתי הוא ביקורתי, אבל הוא עדיין קשר.
מצויד בתחושת שייכות חדשה, הביקורים בארץ נהיים מענגים עוד יותר, וההימצאות בגרמניה נהיית פחות ופחות נוחה.
האובססיה שלי לפוליטיקה הישראלית הלכה והעמיקה. הגעגועים למקום ולמשפחה התגברו. התסכול מכך שאני לא פה, שאני לא חלק ממה שהולך פה, הלך וגבר, והגיע לשיא בשנת 2011. במהלך המהפכה המצרית, חצי שנה לפני שדפני ליף נטעה את האוהל הראשון על שדרות רוטשילד, החלטתי שאני חייב כבר ללמוד ערבית, והתחלתי להתעמק יותר בפוליטיקה האיזורית. ואז, כשרוטשילד מתחילה להראות קצת כמו תחריר, כל רגע בניכר כואב לי. אני מתחיל לנסות לכתוב בעברית, כדי להיות חלק מהשיח המקומי.
כל הגורמים והתהליכים השונים האלה התחברו והחלטתי שאחרי שאסיים את התואר אני צריך לעשות ביקור ארוך בארץ, שלושה חודשים לפחות. כדי ללמוד ערבית פלסטינית מדוברת, כדי לבלות עוד זמן איכות עם המשפחה, וכדי לבדוק אם אולי אני מסוגל לחזור לגור בארץ המשוגעת והלא־מנומסת הזו.
הזוגיות בלייפציג עוברת משברים, אבל עדיין יציבה למראה. אני והבתזוג זוממים ביקור ארוך בארץ, ביחד. הלימודים של שנינו מתארכים, התוכנית מתגלגלת לכיוונים שונים ומשונים, אבל מה שברור – אחרי שאני מסיים את התואר אני טס לארץ לכמה חודשים. לראות יותר את המשפחה. לראות יותר את הארץ. להשתתף במתרחש. לראות אם יש לי פה עתיד.
לקראת הנסיעה התחלתי להבין. יש לי, ותמיד יהיו לי, שתי נקודות קיצון לבחור ביניהן. האחת היא שאני אחייה בארץ בתור פעיל פוליטי מסור, אשקיע את זמני ואת חיי במאבקים הפוליטיים של המקום הזה, המאבקים שהם שלי. השנייה היא שאגזור על עצמי חיים בניכר, חיים בניכור, חיים של טמינת הראש בחול ונסיון להתעלם מהנעשה במקום הזה שממנו הגעתי.
אבל ברור שהבחירה הזו היא לא בחירה אמיתית, כי המשפחה והחברים לא עומדים לעזוב, ואני לא מסוגל להתעלם מגורלם. איכפת לי יותר מדי, ונהיה עבורי קשה מנשוא להיות מודע למה שקורה פה בלי שאוכל להיות פה ולעשות משהו בנדון.
ואז, כמעט בהפתעה, הגיע הזמן. קשה לעזוב את לייפציג. זו עיר נהדרת, וביליתי בה תקופה של חמש שנים, עם הרבה עליות וירידות ופרקים שונים, טובים יותר ופחות. כל חיי החברה שלי היו מרוכזים שם, ובמיוחד במערכת היחסים ההיא, שנטתה כבר בשקט לקרוס. אבל ב־24 באוקטובר 2012, אחרי שמכרנו הרבה מהדברים שלנו ואת רוב הרכוש שנשאר לי שמתי באכסון אצל חבר, עליתי על טיסה לילית לנתב"ג.
תוך פחות משבועיים נגמרה הזוגיות שלנו, ואני התחלתי לחפש ולמצוא את עצמי מחדש.
מאז לא באמת היבטתי לאחור.
תודה רבה רבה לכל מי שקרא/ה את הטקסט הזה על גלגוליו השונים ותרם/ה לעריכתו. תודות מיוחדות לקלה, דנה, הילה, אבא, אמא, דור, ומתן, על התרומה הרבה!
]]>גם אתם בטח שמעתם את זה. אולי גם אמרתם את זה.
אז הנה דעתי בעניין: אם אמרת את זה, אתה טועה. אם מישהו אמר לך את זה, אזי הוא טועה.
כולנו גזענים, במיוחד אם גדלנו בארץ. כולנו מתייגים אנשים לפי מוצא ומניחים שורה של הנחות, מבוססות פחות או יותר, על בסיס התיוג הזה. זה חלק בלתי־נפרד מהתרבות שלנו. כמה מהר עולה בשיח עם מישהו חדש שאלת מוצאו? כשאתם שומעים שם משפחה שלא עוברַת, אתם לא ישר מנסים לפצח מאיזה עדה השם הזה מגיע?
אז לעניות דעתי כולם גזענים, אבל יש, בגדול, שלושה סוגים של גזענים:
גזענים סוג א' פשוט זורמים עם זה ולא מהססים להחצין את זה.
סוג ב' יודעים שזה לא בסדר, משוכנעים שהם לא כאלה, ומוצאים רציונליזציה לגזענות שבלבם.
סוג ג' יודעים שיש בהם גזענות ועושים מאמצים אמיתיים להשתנות, ובודקים את עצמם לראות שהם לא בטעות מחצינים את הגזענות שלהם.
סוג א' הוא מיעוט בארץ, מצביעי עוצמה לישראל ודוגמתם. סוג ב' הוא רוב המדינה, כל המפלגות שנחשבות "שפויות", כי גזענות מסוג זה היא הנורמה המושרשת בישראל-פלסטין (כן, אני מעז לנחש, בלי באמת לדעת, שזה תקף גם לגבי פלסטינים). סוג ג' מתקיים בעיקר בשוליים, בשמאל "ההזוי" שאינני מתבייש בהשתייכותי אליו.1
אני גזען סוג ג'. אני מודע לכך שאני גזען, וכשאני אומר משהו על קבוצה אתנית/תרבותית/דתית/מגזרית אני חושב טוב טוב: האם יש הצדקה לאמירה הזו? האם מדובר בהכללה מוצדקת שיש לי בסיס טוב להאמין שהיא תקפה?
אינטואיציה היא לא בסיס טוב להכללות. בתרבות הישראלית, אמירות ובדיחות גזעניות הן בכל מקום. אנחנו לומדים מגיל צעיר שאשכנזים הם רכרוכיים, ערבים הם אלימים ושמרנים, חרדים הם בורים ומקובעים, אפריקאים הם אנסים נושאי־מחלות, וכו' וכו'… התקשורת מושפעת גם כן, ומדגישה את מוצאם של פושעים שאינם לבנים.
יש לנו אינטואיציה גזענית, ואני לא מאמין שקל לשנות את זה. וכשאנחנו נותנים לתחושות הבטן המכלילות האלה לצאת לאוויר העולם – כשאנחנו נותנים להן להכתיב את ההתנהגות והדיבור שלנו – אנחנו מנציחים את דפוסי החשיבה הגזעניים שלנו, ולכן אני משתדל לבדוק טוב טוב שאני לא עושה את זה.
לא נולדתי גזען סוג ג'. אימצתי לעצמי את הגישה הזו והיא דורשת ממני מאמצים מאוד לא נעימים. היא גורמת לי לראות את עצמי ואנשים סביבים באור חד וקשה, ולהתחבט על שטויות בחיפוש האינסופי אחר הטעויות שלי. ובכל זאת, אני גאה בתוצאות של המאמצים האלה, וזה מדרבן אותי להמשיך להתאמץ.
מכיוון שזה קשה ולא נעים, לא הייתי עושה את זה אילולא חשבתי שזה חשוב. אני לא שמח על כך שגדלתי בתרבות גזענית, ואני לא רוצה לתרום להמשך הגזענות הזו.2 יש מעט שאני יכול לעשות, אבל לשמור על הפה שלי אני יכול.
יכול להיות שאתם עדיין סקפטים, אז לסיום, הערה אחת. גזענות לא חייבת להיות עניין של שנאה. הנורמה בישראל היא דווקא גזענות חיובית, כל אחד לגבי הלאום שלו, תוך התמקדות במאפיינים מדומיינים ואמיתיים של קבוצות שמוגדרות על רקע תרבותי/גנטי. להגיד שהיהודים חכמים זה אותו הדבר כמו להגיד שהגויים טפשים, פשוט יותר נעים להגיד דברים שנשמעים חיוביים. יותר נעים, אבל לא פחות גזעני.
ש: אם הבנתי נכון, "אנחנו בבית !" משמעו "כבדו אותנו !" למי מכוונת קריאה זו ? לזרים [כלומר תושבים חסרי אזרחות] או לאזרחי צרפת שהם, הוריהם או הורי הוריהם היגרו אליה? בנו או נכדו של מהגר אלג'ירי הוא צרפתי בדיוק כמוני וכמוך, גם אם אין הוא חולק את טעמנו בעיצוב פנים או גסטרונומיה. האם גם הוא יכול לקרוא "אנחנו בבית " ?
ת: יכול להיות, אבל הארץ שבה הוא בבית הייתה קיימת לפני שהגיע אליה ואין היא צריכה להשתנות כדי להתאים את עצמה אליו. סיסמא זו מביעה נאמנות לתרבות, לאורח חיים, לקוד התנהגות שלא ישתנו בהתאם לתביעותיהם של כאלה ואחרים. זוהי הצהרת אהבה לארץ היפה והנפלאה שהיא צרפת. הציביליזציה שלנו הולידה סוג מסויים של חיים ביחד שרבים חשים היום שהוא נמצאת בנסיגה, עובדה הגורמת להם כאב. אין מדובר רק בהפרדת הדת מן המדינה והדרתה מן המרחב הציבורי. הצלחתם של סרטים כמו "הנערים שרים" (Les Choristes), "אמלי" (Amélie) או "ברוכים הבאים לצפון" (Bienvenue chez les Chtis) מעידה של הנוסטלגיה שחווים רבים לצרפת של שמחה ואחווה.
ש: לצרפת לבנה?
ת: אין לכך כל קשר למוצא או לצבע העור. מה שעומד על הפרק הוא אובדן ערכים כמו יושרה, כבוד, אומץ ויושר–ערכים שאינם זוכים עוד להכרה כמועילים לחברה משום שהאליטות נוטות לבוז להם. העם לעומת זאת ממשיך לאמין בהם.
[ההדגשה שלי. את הראיון המלא אפשר לקרוא בקומפרס.]
אז קודם כל, הלוואי עלינו שזה יהיה הימין הקיצוני.
ובכל זאת, כנהוג בקרב נציונליסטים למיניהם, אנחנו רואים בקטע המצוטט שגם הימין הצרפתי הלאומי, שמוכן בעקרון לקבל אליו בני אדם מכל רקע שהוא ובלבד שיתבולל – או לכל הפחות, טוען שכך – מתבסס על איזו ערגה לאיזה עבר בלתי-מוגדר שבו הכל היה טוב ויפה. מתגעגעים לאיזה רעיון מעומעם של איך שהחיים היו פעם, כשכמובן מדובר תמיד בתקופה אותה הם בקושי זוכרים כי הם עוד היו ילדים. ברמה כלשהי הם בעצם מוכנים לעשות הכל כדי שלא להתבגר.
העובדה שכל תרבות בכל תקופה בכל מקום בעולם תמיד הייתה באמצע תהליכים של שינוי ועל אחת כמה וכמה מאז המהפכה התעשייתית כמובן שלא מעניינת אותם.
עוד ציטוט קטן:
הקרב הפוליטי האמיתי מעמת את מגיני האומה, אלה החושבים שרק היא מסוגלת להבטיח את שרידתם ושגשוגם של העמים, עם חסידי הגלובליזציה […]
אני רואה כאן את הקו הנציונליסטי-אוניברסליסטי שהוא כנראה הסטנדרט בימין האירופאי (שזנח את הלאומיות הפרטיקולרית מסיבות היסטוריות מוכרות). הקשר בינו לבין המציאות קלוש למדי. בקצרה, כל עוד מדינות כלשהן ידכאו את אזרחיהן, יהיו אנשים שיחיו מחוץ למדינת הלאום-שלהם; וכל עוד זה המצב, לא יוכלו להתקיים הרבה מדינות-לאום שדואגות רק ל"עם" שלהן, ועושות זאת היטב. כתבתי על זה לא מזמן פוסט קצר, בבלוג הראשי, כלומר באנגלית: State oppression and universalistic nationalism
(אני אשמח לתרגם את הפוסט ההוא ואחרים לעברית, אם רק מישהו יגיד לי שהוא מעוניין או חושב שזה כדאי.)
]]>