הייתי היום באסיפה הכללית של ארגון העובדים מען. דיברו נציגים מהתארגנויות עובדים שונות, חלקם פלסטינים (עם תעודות זהות ובלי), חלקן יהודיות. נזכרתי בשאלה שנשאלת בזעם בכל פעם שדעם צועדת עם סיסמאות במחאה החברתית – מה קשור כיבוש עכשיו?!
התשובה היא פשוטה בסך הכל, והיא קשורה לא רק לכיבוש אלא גם לגזענות ולעובדים זרים. אבל קודם כל חשוב להבהיר נקודה כללית יותר לגבי כלכלה קפיטליסטית (כלכלת שוק). בכלכלה קפיטליסטית, עבודה היא סחורה לכל דבר – לכן מדברים על "שוק העבודה". העבודה שנסחרת היא לא מקום העבודה, אלא להיפך – כוח העבודה של העובדים.
בשוק כמו בשוק, התחרות קובעת את הערך של הסחורה. אם סוחר אחד לוקח 5 ש"ח על קילו פלפלים, וסוחר אחר לוקח 4 ש"ח על סחורה דומה, הסוחר הראשון לא ימכור הרבה. בדומה, אם אני רוצה משכורת של 5 אלף ש"ח עבור עבודה מסויימת, אבל יש מישהו שמוכן לעשות את העבודה באיכות דומה עבור 4 אלף, כנראה שלא יסכימו לתת לי את השכר שרציתי.
ברמת החברה, יש כלל חשוב: אם יש בשוק קבוצה של עובדים שניתן לשכור בעלות נמוכה למעביד – שכר ברוטו, יחד עם זכויות ומה שמסביב – השכר בשוק ירד והתנאים ירדו. ככל שיש יותר עובדים מוחלשים שכאלה, ככה ירד השכר יותר. ככל שיש פחות עובדים מוחלשים, השכר יעלה.
במאה ה- 19, באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים המוחלשים היו בעיקר הנשים והילדים, שעבדו שעות בלתי-אנושיות, בשכר מחפיר, מגיל צעיר.1 כך התאפשר מצב שבו משפחה שלמה, שבה כל נפש עובדת כל היום, עדיין מרוויחה בסך הכל ממש בקושי מספיק כדי לשרוד בתנאי סלאמס עוד יום ולעבוד עוד יום. וכאשר בעל מפעל רצה להוריד את שכר העובדים שלו, והעובדים היו מאיימים להתפטר, כל שבעל המפעל היה צריך לעשות זה להזכיר לעובדיו שהוא יכול להחליף את כולם בנשים ולחסוך לעצמו הרבה כסף – ואז הפועלים היו נאלצים להמשיך לעבוד קשה מאוד אך להרוויח עוד פחות.
לא מדובר בקונספירציה, אלא במצב חברתי שמתאפשר תודות לדעות קדומות ומדיניות ממשלתית. כאשר המצב הזה מתאפשר, המרוויחים היחידים ממנו הם בעלי ההון, ובמידה פחותה מעסיקים בעסקים קטנים. באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים הפחות מוחלשים היו הגברים. כיוון שקבוצות אחרות קיבלו שכר מופחת, גם השכר שלהם היה זעום.
עכשיו כבר פשוט להסביר: לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל אין הגנה בפועל על זכויות העובדים שלהם. הם מנוצלים ברמה שנדירה מאוד בקרב אזרחי ישראל. כיוון שמדינת ישראל, למרות שחוקי העבודה שלה חלים על עסקים ישראלים גם בשטחים, בלי קשר ללאום העובדים, לא אוכפת את אותם החוקים בצורה שיוויונית, יש לנו קבוצה אחת של פועלים מוחלשים שמורידים את השכר עבור כולם. והמצב עוד יותר מורכב. בין השאר, כי הייצור הזול בשטחים מוריד את מחירי הסחורות בשוק, מה שמכריח את כל המעבידים לצמצם בהוצאות שכר, גם אלו שלא נמצאים בשטחים.
והפלסטינים בשטחים הם לא הקבוצה היחידה של פועלים מוחלשים. יש כאן רבדים על גבי רבדים. מבקשי המקלט מאפריקה הם עוד קבוצה שכזו, ומהגרי עבודה מרחבי העולם השלישי נמצאים במצב דומה מאוד. גם הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית ("ערביי ישראל") מועסקים פחות ובתנאים ירודים בהרבה מאלו של ישראלים יהודים. אפילו בין קבוצות שונות בציבור היהודי יש פערי שכר, ועד היום עדיין יש פער בשכר בין גברים לנשים.
כל הדברים האלה קשורים. אם אנחנו רוצים שיהיה אפשר להתקיים פה בכבוד, אין ברירה מציאותית חוץ מאשר מאבק על שיוויון מוחלט לכל הקבוצות בארץ בכל הנוגע לתנאי עבודה. ההיסטוריה של מאבקים מסוג זה מראה ששיוויון שכזה דורש כוח אלקטורלי, כלומר זכות הצבעה. זו המציאות. ככל שהעובדים מוחלשים, בעלי ההון מחוזקים וחופשיים להמשיך לשלוט בחיינו ולחיות על חשבוננו.
השלטון הצבאי בשטחים, המדיניות כלפי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, האפליה הגזענית נגד ערבים, נגד מזרחים, נגד רוסים – הכל אותה מהפכה.
אני לא מבקש שתסכימו איתי. בכלל לא. אני בסך הכל רוצה שתבינו למה אני מבלבל לכם את המוח עם כיבוש ואפרטהייד ופליטים, ותפסיקו להגיד לי שזה לא קשור. לדעתי זה קשור ועוד איך. אני לא אהיה במאבק חברתי שלא נותן לי לדבר על זה. מאבק שכזה הוא קרב אבוד מראש, מבחינתי. איש באמונתו יחיה – תצעקו אתם את האמת שלכם, ואני את האמת שלי, וההיסטוריה כבר תגיד מי צדק. העיקר שאנחנו נאבקים ביחד ולא רבים אחד עם השני מה מותר ואסור להגיד.
]]>ימיני מוסיף עוד נדבך להסתה הקבועה שלו כשהוא טוען – בלי שום הוכחה – שהפליטים מאריתריאה תורמים לטרור. איך? ובכן, חלק מהם עשוי לשלם מס לממשלת אריתיראה, ואחרים מעבירים כספים לקרוביהם באריתריאה שאחר כך נאלצים לשלם מס, וממשלת אריתריאה מעבירה חלק ממנו לאל שבאב, קבוצה איסלמיסטית בסומאליה שמקורבת לאל קאעדה.
מבלי להכנס לסיפור המסובך להדהים של מה שקורה בקרן אפריקה – בקצרה, ממשלת אריתריאה מסוכסכת קשות עם ממשלת אתיופיה; אתיופיה פלשה לסומאליה; אריתריאה מסייעת למורדים האיסלמיסטים שנאבקים בכוחות האתיופיים – מה שימיני עושה כאן הוא האשמת הפליטים האריתראים בטרור משום שהם עשויים לשלם מסים לממשלת הבית שלהם. ממשלה, אגב, שימיני מודה שישראל היא בין הבודדות שמנהלות איתה יחסים מלאים, מסיבותיה שלה.
כלומר, תשלום מסים לממשלה ידידותית לישראל הופך אצל ימיני לסיוע לטרור. למותר לציין שממשלת אריתריאה עושה עוד כל מיני דברים עם המסים שהיא מקבלת, חוץ מסיוע לאל שבאב – למשל, לשלם עבור נשק ישראלי שעל פי דיווחים נמכר לה במהלך מלחמתה עם אתיופיה; למשל, קצת שחיתות תמורת הכסף שקיבלה מישראל עבור שני הבסיסים שישראל (על פי מקורות זרים) מפעילה במדינה.
[…] שימוש דמגוגי הפוך בטענה של ימיני הוא שכולנו צריכים להעריץ את הפליטים האריתראים, משום שחלקם משלמים מסים לממשלת אריתריאה, מסים שמשמשים אותה לרכוש ציוד ישראלי ובכך למנוע אבטלה בתעשיית הנשק שלנו.
[קישורים והדגשה במקור]
לשם הדוגמא, בואו נדמיין לעצמנו שני בחורים אפריקאים דמיוניים: אַמְסָלוּ מסודאן, וקִידַנֶה מאריתראה.
במערכת כלכלית שבה אתה עובד עבור תשלום, כשאתה "לוקח" מקום עבודה אתה בעצם לא לוקח כלום. אכן, אתה לוקח הביתה משכורת, אבל כנראה שהמעסיק שלך מרוויח מהעבודה שלך יותר ממה שהוא נותן לך. אילו הוא נתן לך יותר ממה שהעבודה שלך נותנת לו, הוא כנראה לא היה מעסיק אותך. (או שהוא עתיד לפשוט רגל ובכך לחסל גם את המשרה שלך.)
אז זה קודם כל: עובדים, ובמיוחד עובדים בשכר נמוך, לא לוקחים מהחברה, אלא נותנים לה.
דמיין שאתה ישראלי בעל עסק, ולא מהסוג שסופג הפסדים ועומד לפשוט רגל. נגיד שאתה צריך להעסיק מישהו כדי למלא משרה, וחישבת שאם תשלם למישהו 4,500 ש"ח בחודש או פחות, תצא בסוף ברווח כלשהו. בא אמסלו, ובא ישראלי בשם יוסי, ושניהם יכולים כנראה לעשות את העבודה ברמה סבירה. יוסי יסכים לעשות את העבודה ב- 4,500 ש"ח ברוטו, ואמסלו יסכים אפילו ב- 4,000. אז אתה שוכר את אמסלו, והנה אתה ישראלי שחוסך עוד 500 ש"ח תודות לעבודה של אפריקאי – וזה בנוסף לרווח שהיית עושה אילו היית שוכר את יוסי, שגם עם המשכורת שלו לא היית יוצא בהפסד.
עכשיו, מה בעצם קורה עם המשכורת הזו שאתה נותן לאמסלו? לפחות את הסכום הזה אפריקאי לקח מישראלי, נכון?
לא, לא נכון.
שקלים, אפילו הרבה מהם, אי אפשר לאכול. בשביל לאכול צריך לתת את השקלים האלה למישהו אחר, ובתמורה לקבל אוכל.
שוב, אותו ההיגיון: נגיד שהעסק שלך הוא סופרמרקט, ואתה קונה בסיטונאות קילו עגבניות, נגיד ב- 10 שקלים. אתה מחשב שכדי לא לצאת בהפסד בסוף החודש אתה צריך למכור את אותו קילו עגבניות ב- 14 ש"ח. אז בא קידנה האריתראי ונותן לך 14 ש"ח בשביל לקחת הביתה קילו עגבניות. אתה נשאר עם רווח של 4 ש"ח.
עכשיו נניח שאמסלו חי בחסכנות ובסוף כל חודש הולך לחלפן כספים בשם דוד, קונה לירות סודניות, ושולח אותן בדואר למשפחתו. הופה, סוף סוף תפסנו אותו לוקח משהו! כן ולא. כן, הוא הוציא בסופו של דבר חלקיק מהערך שהוא הוסיף לכלכלה הישראלית ושלח אותו לסודן. אבל אפילו כשהוא עושה את זה, הכלכלה הישראלית יוצאת נשכרת עוד פעם – גם דוד צריך לאכול משהו, ובשביל זה יש לו עמלות (או סתם שער חליפין מנופח). מה שהוא מרוויח מההחלפה אולי יגיע אליך כשגם הוא ירגיש צורך עז לזלול עגבניות.
אותו ההיגיון גם לגבי מה שאתה, בתור המעסיק של אמסלו, מרוויח מהעבודה שלו – גם את כל הכסף הזה אתה תפזר סביבך בכלכלה הישראלית, אפילו אם בדרך תספיק להנות מזה.
בסופו של דבר, עם כמה שהשכיר האפריקאי שלך לקח משרה ולקח משכורת, הרבה מאוד אנשים יצאו נשכרים מזה.
אבל רגע, מה עם יוסי, שבגלל אמסלו אין לו עבודה אצלך בסופרמרקט?
נכון, הוא יצטרך למצוא עבודה אחרת. אבל תודות לאמסלו וקידנה, הסיכויים של יוסי גם כן קצת טובים יותר. אתה בתור בעל הסופרמרקט, ודוד חלפן הכספים, וכל שאר בעלי העסק שנהנים מההוצאות של האפריקאים, כל העסקים שלכם עושים רווחים קצת יותר טובים, וזה אומר שיש סיכוי קצת יותר גדול שתוכלו להרחיב את העסק ולשכור עוד מישהו – ואולי זה יהיה יוסי.
עכשיו, נגיד שקידנה האריתראי לא משיג עבודה, ולכן זקוק לסיוע כלכלי-חברתי כלשהו מהרשויות. חבר שלח לי מסמך בעל חזות רצינית משנת 2009 (PDF) שבו נטען: "כל מהגר זר הנכנס לישראל דוחק הצדה עוד יוצא אתיופיה או בדווי בישראל הזקוקים גם הם נואשות לסיוע".
הנה, סוף סוף תפסנו אפריקאי שלוקח משהו מאזרחי ישראל, נכון? קצת נכון, אבל גם לא ממש נכון.
כמו שראינו, אם איכשהו הסיוע הזה אומר שקידנה יקבל כסף, הכסף הזה בסופו של דבר ברובו יגיע לישראלים. כלומר, הסיוע הכספי שנותנים לאפריקאי בישראל יחזק את הכלכלה הישראלית.
אבל גם אם הסיוע לא שם כסף ביד של קידנה, אם מדובר בסוג כלשהו של סיוע שיעזור לו להתמקם טוב יותר בחברה, נגיד שהעירייה נותנת לו הכשרה מקצועית חינם, גם אז מדובר בהשקעה בכלכלה הישראלית. עכשיו, אין שום ספק שבדווים, אתיופים, ערבים אזרחי ישראל, והרבה מאוד קבוצות אחרות בחברה הישראלית זקוקות נואשות לסיוע שכזה. אבל בין אם מדובר ביהודי או לא יהודי, אפריקאי או לא אפריקאי, מדובר בהשקעה, שאנחנו כחברה עוזרים למישהו עכשיו, ובהמשך הדרך הוא יהיה יותר משכיל ו/או מיומן, ויהיה מסוגל לעבוד בעבודה שתורמת יותר לכלכלה של כולנו.
עד כמה שאני יודע, כרגע הרשויות לא משקיעות כלום בסיוע לסודנים ואריתראים. לדעתי הן גם רחוקות מלהשקיע מספיק בסיוע לכל הקבוצות המוחלשות האחרות בחברה הישראלית – ויש המון כאלה. שכונות דרום ת"א זקוקות לסיוע כבר המון זמן, והן דוגמא מצוינת להזנחה הממלכתית הזו.
אבל בואו נחשוב רגע. בערך חמישית מאוכלוסיית ישראל חיה בעוני, לפחות. יש כנראה בערך 7.8 מיליון אנשים במדינה, כלומר לפחות 1.5 מיליון עניים. (שזה נתון מזוויע למדי). אז אומרים שיש 60 אלף אפריקאים שנמצאים בארץ באופן לא חוקי.2 אוקיי. אם המדינה תרצה מתישהו ברצינות לעזור לחלשים, יש לה הרבה מאוד חלשים לעזור לה, ועוד 60 אלף, בינינו, לא הולכים לשנות הרבה.
אז יאללה. צריך להפסיק להטפל לאפריקאים, להרשות להם לצאת לעבוד ולעזור לכלכלה שלנו לצמוח, ובמקביל לדרוש מהממשלה ומכל המפלגות להתחיל לטפל בבעיית העוני האיומה, כל אחת בדרכה. יש הרבה דברים שאפשר לעשות, והרשויות ממשיכות שלא לעשות כמעט כלום. האפריקאים הם מספר זעום לעומת ממדי הבעיה, ואין סיבה טובה להתמקד רק בהם.