כשהייתי שכיר הייתי עובד חמישה ימים בשבוע. בימים גרועים יכולתי, לפעמים, לשבת בעבודה ולעשות די מעט עבור המעסיק שלי, אבל עדיין לסיים בשעה כזו או אחרת, ללכת הביתה, ולאכול בידיעה שיש לי כיסוי לאוכל לפחות לעוד חודש, גם אם היה לי יום גרוע. בתור עצמאי, אני מוצא את עצמי עובד שישה ימים בשבוע במקרה הטוב, ושעת הסיום היא בדרך כלל מתי שאני צריך לצאת אם יש תוכניות בערב, או מתי שאני כבר לא מסוגל להתרכז אם אין. ימי עבודה של 12 שעות (עם הרבה הפסקות, כמובן, ומן הסתם אין לי בהן רגע של מנוחה מהפאניקה.)
הפרילנס, ה"עצמאות", היא הצורה האולטמטיבית של הפרטה. ה"חופש" המופקר האולטמטיבי של הקפיטליזם המאוחר. כן, אני יכול "לבחור" אילו עבודות לעשות ומתי, וזו ללא ספק פריוילגיה עצומה (ללא שמץ של ציניות). היא גם מאבדת ממשמעותה מהר מאוד ברגע שעצם האפשרות לסגור את החודש עומדת בספק. גבולות מכל סוג מתגמשים ברגע שעצם הפרנסה עומד בספק. גם כשיש לי כמות עבודה שמרגישה כמו יותר מדי, אני מוצא את עצמי "בוחר" לקבל עוד עבודות מתוך תקווה שאיכשהו אני אשרוד כלכלית עוד חודש.
כן, יש לי זכות לסרב, ואני עושה בה שימוש מדי פעם. זו אותה הזכות שיש לשכיר להיות מובטל, רק שאני נדרש באופן אקטיבי להחליט אם לנצל את הזכות הזו או לוותר עליה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.
בתור "עצמאי", כל עוד לא הייתה לי הצלחה ממש יוצאת דופן שמאפשרת לי להיות שאנן (תמיד מצב זמני לחלוטין) אני בעצם מהווה משאב זמין, עבודה גולמית, נגיש לכל דורש במחירי השוק – שהם פשוט המחירים שבהם תזרים העבודה הממוצע שלי מצליח בד"כ לקיים אותי.
אין ללקוחות שום מחוייבות אליי מעבר לתשלום על התוצר. בניגוד לשכיר, משלמים לי אך ורק על העבודה שלי ולא על הזמן שלי. (כשמשלמים לפי שעה, מובן הרי שמדובר רק בשעות שמוקדשות לעבודה, בניגוד לעבודה שכירה בה הנוכחות במקום העבודה היא בד"כ מה שקובע. השכר השעתי מצויין יחסית לעבודה שכירה, אבל מספר השעות מצומצם ביותר.) ותודות לתחרות המקודשת של השוק ה"חופשי" אני גם יודע היטב שההכנסה שלי מכל לקוחה נמצאת תמיד במרחק של פאשלה אחת גדולה מסיום. תמיד אפשר למצוא תחליף, ולמה להם להסתכן?1
צורת ההעסקה האנטי-חברתית הזו היא לא רק דרך נוחה לבעלי הון להשיג מוצרים ושירותים מבלי לקבל אחריות חברתית כלפי מי שמייצר את הערך הנסחר עבורם. זהו גם כלי חוקי שמשמש חוד-חנית בריסוק העבודה המאורגנת והתנערות מאחריות כלפי מי שבמובהק מועסקים כשכירים. כך עשתה עיריית ת"א במשך שנים עם החברים ממתחם בית ביאליק, שהועסקו במשרה מלאה בתור "פרילנסרים", קיבלו שכר שעתי (חלקי לעתים,) ואפס זכויות סוציאליות. וכיוון שהמעסיק שלהם מעסיק אלפים, וכיוון שהם מוגדרים כפרילנסרים, המאבק שלהם על זכויותיהם הוא קשה מאוד, ומרגע שהתחיל ההנהלה ששה לפטר (סליחה, להפסיק להעסיק) את חלקם, מבלי שתהיה לכך שום השלכה פרט לתמרוץ המאבק.
כאשר כזו צורת העסקה זמינה למעסיקים, התנאים של כל הפועלים במשק נמצאים בסכנה. אבל כמובן שבגלל הפריוילגיות המפוקפקות של "בחירת" העבודות שאני לוקח, המצב שלי נחשב למצויין ואין לי כביכול על מה להתלונן.
אגב: במקרה רצה עכשיו עצומה חשובה למתן תנאים לעצמאים בביטוח לאומי. אנא חתמו, זה לוקח שניות.
הייתי היום באסיפה הכללית של ארגון העובדים מען. דיברו נציגים מהתארגנויות עובדים שונות, חלקם פלסטינים (עם תעודות זהות ובלי), חלקן יהודיות. נזכרתי בשאלה שנשאלת בזעם בכל פעם שדעם צועדת עם סיסמאות במחאה החברתית – מה קשור כיבוש עכשיו?!
התשובה היא פשוטה בסך הכל, והיא קשורה לא רק לכיבוש אלא גם לגזענות ולעובדים זרים. אבל קודם כל חשוב להבהיר נקודה כללית יותר לגבי כלכלה קפיטליסטית (כלכלת שוק). בכלכלה קפיטליסטית, עבודה היא סחורה לכל דבר – לכן מדברים על "שוק העבודה". העבודה שנסחרת היא לא מקום העבודה, אלא להיפך – כוח העבודה של העובדים.
בשוק כמו בשוק, התחרות קובעת את הערך של הסחורה. אם סוחר אחד לוקח 5 ש"ח על קילו פלפלים, וסוחר אחר לוקח 4 ש"ח על סחורה דומה, הסוחר הראשון לא ימכור הרבה. בדומה, אם אני רוצה משכורת של 5 אלף ש"ח עבור עבודה מסויימת, אבל יש מישהו שמוכן לעשות את העבודה באיכות דומה עבור 4 אלף, כנראה שלא יסכימו לתת לי את השכר שרציתי.
ברמת החברה, יש כלל חשוב: אם יש בשוק קבוצה של עובדים שניתן לשכור בעלות נמוכה למעביד – שכר ברוטו, יחד עם זכויות ומה שמסביב – השכר בשוק ירד והתנאים ירדו. ככל שיש יותר עובדים מוחלשים שכאלה, ככה ירד השכר יותר. ככל שיש פחות עובדים מוחלשים, השכר יעלה.
במאה ה- 19, באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים המוחלשים היו בעיקר הנשים והילדים, שעבדו שעות בלתי-אנושיות, בשכר מחפיר, מגיל צעיר.1 כך התאפשר מצב שבו משפחה שלמה, שבה כל נפש עובדת כל היום, עדיין מרוויחה בסך הכל ממש בקושי מספיק כדי לשרוד בתנאי סלאמס עוד יום ולעבוד עוד יום. וכאשר בעל מפעל רצה להוריד את שכר העובדים שלו, והעובדים היו מאיימים להתפטר, כל שבעל המפעל היה צריך לעשות זה להזכיר לעובדיו שהוא יכול להחליף את כולם בנשים ולחסוך לעצמו הרבה כסף – ואז הפועלים היו נאלצים להמשיך לעבוד קשה מאוד אך להרוויח עוד פחות.
לא מדובר בקונספירציה, אלא במצב חברתי שמתאפשר תודות לדעות קדומות ומדיניות ממשלתית. כאשר המצב הזה מתאפשר, המרוויחים היחידים ממנו הם בעלי ההון, ובמידה פחותה מעסיקים בעסקים קטנים. באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים הפחות מוחלשים היו הגברים. כיוון שקבוצות אחרות קיבלו שכר מופחת, גם השכר שלהם היה זעום.
עכשיו כבר פשוט להסביר: לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל אין הגנה בפועל על זכויות העובדים שלהם. הם מנוצלים ברמה שנדירה מאוד בקרב אזרחי ישראל. כיוון שמדינת ישראל, למרות שחוקי העבודה שלה חלים על עסקים ישראלים גם בשטחים, בלי קשר ללאום העובדים, לא אוכפת את אותם החוקים בצורה שיוויונית, יש לנו קבוצה אחת של פועלים מוחלשים שמורידים את השכר עבור כולם. והמצב עוד יותר מורכב. בין השאר, כי הייצור הזול בשטחים מוריד את מחירי הסחורות בשוק, מה שמכריח את כל המעבידים לצמצם בהוצאות שכר, גם אלו שלא נמצאים בשטחים.
והפלסטינים בשטחים הם לא הקבוצה היחידה של פועלים מוחלשים. יש כאן רבדים על גבי רבדים. מבקשי המקלט מאפריקה הם עוד קבוצה שכזו, ומהגרי עבודה מרחבי העולם השלישי נמצאים במצב דומה מאוד. גם הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית ("ערביי ישראל") מועסקים פחות ובתנאים ירודים בהרבה מאלו של ישראלים יהודים. אפילו בין קבוצות שונות בציבור היהודי יש פערי שכר, ועד היום עדיין יש פער בשכר בין גברים לנשים.
כל הדברים האלה קשורים. אם אנחנו רוצים שיהיה אפשר להתקיים פה בכבוד, אין ברירה מציאותית חוץ מאשר מאבק על שיוויון מוחלט לכל הקבוצות בארץ בכל הנוגע לתנאי עבודה. ההיסטוריה של מאבקים מסוג זה מראה ששיוויון שכזה דורש כוח אלקטורלי, כלומר זכות הצבעה. זו המציאות. ככל שהעובדים מוחלשים, בעלי ההון מחוזקים וחופשיים להמשיך לשלוט בחיינו ולחיות על חשבוננו.
השלטון הצבאי בשטחים, המדיניות כלפי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, האפליה הגזענית נגד ערבים, נגד מזרחים, נגד רוסים – הכל אותה מהפכה.
אני לא מבקש שתסכימו איתי. בכלל לא. אני בסך הכל רוצה שתבינו למה אני מבלבל לכם את המוח עם כיבוש ואפרטהייד ופליטים, ותפסיקו להגיד לי שזה לא קשור. לדעתי זה קשור ועוד איך. אני לא אהיה במאבק חברתי שלא נותן לי לדבר על זה. מאבק שכזה הוא קרב אבוד מראש, מבחינתי. איש באמונתו יחיה – תצעקו אתם את האמת שלכם, ואני את האמת שלי, וההיסטוריה כבר תגיד מי צדק. העיקר שאנחנו נאבקים ביחד ולא רבים אחד עם השני מה מותר ואסור להגיד.
]]>ימיני מוסיף עוד נדבך להסתה הקבועה שלו כשהוא טוען – בלי שום הוכחה – שהפליטים מאריתריאה תורמים לטרור. איך? ובכן, חלק מהם עשוי לשלם מס לממשלת אריתיראה, ואחרים מעבירים כספים לקרוביהם באריתריאה שאחר כך נאלצים לשלם מס, וממשלת אריתריאה מעבירה חלק ממנו לאל שבאב, קבוצה איסלמיסטית בסומאליה שמקורבת לאל קאעדה.
מבלי להכנס לסיפור המסובך להדהים של מה שקורה בקרן אפריקה – בקצרה, ממשלת אריתריאה מסוכסכת קשות עם ממשלת אתיופיה; אתיופיה פלשה לסומאליה; אריתריאה מסייעת למורדים האיסלמיסטים שנאבקים בכוחות האתיופיים – מה שימיני עושה כאן הוא האשמת הפליטים האריתראים בטרור משום שהם עשויים לשלם מסים לממשלת הבית שלהם. ממשלה, אגב, שימיני מודה שישראל היא בין הבודדות שמנהלות איתה יחסים מלאים, מסיבותיה שלה.
כלומר, תשלום מסים לממשלה ידידותית לישראל הופך אצל ימיני לסיוע לטרור. למותר לציין שממשלת אריתריאה עושה עוד כל מיני דברים עם המסים שהיא מקבלת, חוץ מסיוע לאל שבאב – למשל, לשלם עבור נשק ישראלי שעל פי דיווחים נמכר לה במהלך מלחמתה עם אתיופיה; למשל, קצת שחיתות תמורת הכסף שקיבלה מישראל עבור שני הבסיסים שישראל (על פי מקורות זרים) מפעילה במדינה.
[…] שימוש דמגוגי הפוך בטענה של ימיני הוא שכולנו צריכים להעריץ את הפליטים האריתראים, משום שחלקם משלמים מסים לממשלת אריתריאה, מסים שמשמשים אותה לרכוש ציוד ישראלי ובכך למנוע אבטלה בתעשיית הנשק שלנו.
[קישורים והדגשה במקור]
ש: אם הבנתי נכון, "אנחנו בבית !" משמעו "כבדו אותנו !" למי מכוונת קריאה זו ? לזרים [כלומר תושבים חסרי אזרחות] או לאזרחי צרפת שהם, הוריהם או הורי הוריהם היגרו אליה? בנו או נכדו של מהגר אלג'ירי הוא צרפתי בדיוק כמוני וכמוך, גם אם אין הוא חולק את טעמנו בעיצוב פנים או גסטרונומיה. האם גם הוא יכול לקרוא "אנחנו בבית " ?
ת: יכול להיות, אבל הארץ שבה הוא בבית הייתה קיימת לפני שהגיע אליה ואין היא צריכה להשתנות כדי להתאים את עצמה אליו. סיסמא זו מביעה נאמנות לתרבות, לאורח חיים, לקוד התנהגות שלא ישתנו בהתאם לתביעותיהם של כאלה ואחרים. זוהי הצהרת אהבה לארץ היפה והנפלאה שהיא צרפת. הציביליזציה שלנו הולידה סוג מסויים של חיים ביחד שרבים חשים היום שהוא נמצאת בנסיגה, עובדה הגורמת להם כאב. אין מדובר רק בהפרדת הדת מן המדינה והדרתה מן המרחב הציבורי. הצלחתם של סרטים כמו "הנערים שרים" (Les Choristes), "אמלי" (Amélie) או "ברוכים הבאים לצפון" (Bienvenue chez les Chtis) מעידה של הנוסטלגיה שחווים רבים לצרפת של שמחה ואחווה.
ש: לצרפת לבנה?
ת: אין לכך כל קשר למוצא או לצבע העור. מה שעומד על הפרק הוא אובדן ערכים כמו יושרה, כבוד, אומץ ויושר–ערכים שאינם זוכים עוד להכרה כמועילים לחברה משום שהאליטות נוטות לבוז להם. העם לעומת זאת ממשיך לאמין בהם.
[ההדגשה שלי. את הראיון המלא אפשר לקרוא בקומפרס.]
אז קודם כל, הלוואי עלינו שזה יהיה הימין הקיצוני.
ובכל זאת, כנהוג בקרב נציונליסטים למיניהם, אנחנו רואים בקטע המצוטט שגם הימין הצרפתי הלאומי, שמוכן בעקרון לקבל אליו בני אדם מכל רקע שהוא ובלבד שיתבולל – או לכל הפחות, טוען שכך – מתבסס על איזו ערגה לאיזה עבר בלתי-מוגדר שבו הכל היה טוב ויפה. מתגעגעים לאיזה רעיון מעומעם של איך שהחיים היו פעם, כשכמובן מדובר תמיד בתקופה אותה הם בקושי זוכרים כי הם עוד היו ילדים. ברמה כלשהי הם בעצם מוכנים לעשות הכל כדי שלא להתבגר.
העובדה שכל תרבות בכל תקופה בכל מקום בעולם תמיד הייתה באמצע תהליכים של שינוי ועל אחת כמה וכמה מאז המהפכה התעשייתית כמובן שלא מעניינת אותם.
עוד ציטוט קטן:
הקרב הפוליטי האמיתי מעמת את מגיני האומה, אלה החושבים שרק היא מסוגלת להבטיח את שרידתם ושגשוגם של העמים, עם חסידי הגלובליזציה […]
אני רואה כאן את הקו הנציונליסטי-אוניברסליסטי שהוא כנראה הסטנדרט בימין האירופאי (שזנח את הלאומיות הפרטיקולרית מסיבות היסטוריות מוכרות). הקשר בינו לבין המציאות קלוש למדי. בקצרה, כל עוד מדינות כלשהן ידכאו את אזרחיהן, יהיו אנשים שיחיו מחוץ למדינת הלאום-שלהם; וכל עוד זה המצב, לא יוכלו להתקיים הרבה מדינות-לאום שדואגות רק ל"עם" שלהן, ועושות זאת היטב. כתבתי על זה לא מזמן פוסט קצר, בבלוג הראשי, כלומר באנגלית: State oppression and universalistic nationalism
(אני אשמח לתרגם את הפוסט ההוא ואחרים לעברית, אם רק מישהו יגיד לי שהוא מעוניין או חושב שזה כדאי.)
]]>לשם הדוגמא, בואו נדמיין לעצמנו שני בחורים אפריקאים דמיוניים: אַמְסָלוּ מסודאן, וקִידַנֶה מאריתראה.
במערכת כלכלית שבה אתה עובד עבור תשלום, כשאתה "לוקח" מקום עבודה אתה בעצם לא לוקח כלום. אכן, אתה לוקח הביתה משכורת, אבל כנראה שהמעסיק שלך מרוויח מהעבודה שלך יותר ממה שהוא נותן לך. אילו הוא נתן לך יותר ממה שהעבודה שלך נותנת לו, הוא כנראה לא היה מעסיק אותך. (או שהוא עתיד לפשוט רגל ובכך לחסל גם את המשרה שלך.)
אז זה קודם כל: עובדים, ובמיוחד עובדים בשכר נמוך, לא לוקחים מהחברה, אלא נותנים לה.
דמיין שאתה ישראלי בעל עסק, ולא מהסוג שסופג הפסדים ועומד לפשוט רגל. נגיד שאתה צריך להעסיק מישהו כדי למלא משרה, וחישבת שאם תשלם למישהו 4,500 ש"ח בחודש או פחות, תצא בסוף ברווח כלשהו. בא אמסלו, ובא ישראלי בשם יוסי, ושניהם יכולים כנראה לעשות את העבודה ברמה סבירה. יוסי יסכים לעשות את העבודה ב- 4,500 ש"ח ברוטו, ואמסלו יסכים אפילו ב- 4,000. אז אתה שוכר את אמסלו, והנה אתה ישראלי שחוסך עוד 500 ש"ח תודות לעבודה של אפריקאי – וזה בנוסף לרווח שהיית עושה אילו היית שוכר את יוסי, שגם עם המשכורת שלו לא היית יוצא בהפסד.
עכשיו, מה בעצם קורה עם המשכורת הזו שאתה נותן לאמסלו? לפחות את הסכום הזה אפריקאי לקח מישראלי, נכון?
לא, לא נכון.
שקלים, אפילו הרבה מהם, אי אפשר לאכול. בשביל לאכול צריך לתת את השקלים האלה למישהו אחר, ובתמורה לקבל אוכל.
שוב, אותו ההיגיון: נגיד שהעסק שלך הוא סופרמרקט, ואתה קונה בסיטונאות קילו עגבניות, נגיד ב- 10 שקלים. אתה מחשב שכדי לא לצאת בהפסד בסוף החודש אתה צריך למכור את אותו קילו עגבניות ב- 14 ש"ח. אז בא קידנה האריתראי ונותן לך 14 ש"ח בשביל לקחת הביתה קילו עגבניות. אתה נשאר עם רווח של 4 ש"ח.
עכשיו נניח שאמסלו חי בחסכנות ובסוף כל חודש הולך לחלפן כספים בשם דוד, קונה לירות סודניות, ושולח אותן בדואר למשפחתו. הופה, סוף סוף תפסנו אותו לוקח משהו! כן ולא. כן, הוא הוציא בסופו של דבר חלקיק מהערך שהוא הוסיף לכלכלה הישראלית ושלח אותו לסודן. אבל אפילו כשהוא עושה את זה, הכלכלה הישראלית יוצאת נשכרת עוד פעם – גם דוד צריך לאכול משהו, ובשביל זה יש לו עמלות (או סתם שער חליפין מנופח). מה שהוא מרוויח מההחלפה אולי יגיע אליך כשגם הוא ירגיש צורך עז לזלול עגבניות.
אותו ההיגיון גם לגבי מה שאתה, בתור המעסיק של אמסלו, מרוויח מהעבודה שלו – גם את כל הכסף הזה אתה תפזר סביבך בכלכלה הישראלית, אפילו אם בדרך תספיק להנות מזה.
בסופו של דבר, עם כמה שהשכיר האפריקאי שלך לקח משרה ולקח משכורת, הרבה מאוד אנשים יצאו נשכרים מזה.
אבל רגע, מה עם יוסי, שבגלל אמסלו אין לו עבודה אצלך בסופרמרקט?
נכון, הוא יצטרך למצוא עבודה אחרת. אבל תודות לאמסלו וקידנה, הסיכויים של יוסי גם כן קצת טובים יותר. אתה בתור בעל הסופרמרקט, ודוד חלפן הכספים, וכל שאר בעלי העסק שנהנים מההוצאות של האפריקאים, כל העסקים שלכם עושים רווחים קצת יותר טובים, וזה אומר שיש סיכוי קצת יותר גדול שתוכלו להרחיב את העסק ולשכור עוד מישהו – ואולי זה יהיה יוסי.
עכשיו, נגיד שקידנה האריתראי לא משיג עבודה, ולכן זקוק לסיוע כלכלי-חברתי כלשהו מהרשויות. חבר שלח לי מסמך בעל חזות רצינית משנת 2009 (PDF) שבו נטען: "כל מהגר זר הנכנס לישראל דוחק הצדה עוד יוצא אתיופיה או בדווי בישראל הזקוקים גם הם נואשות לסיוע".
הנה, סוף סוף תפסנו אפריקאי שלוקח משהו מאזרחי ישראל, נכון? קצת נכון, אבל גם לא ממש נכון.
כמו שראינו, אם איכשהו הסיוע הזה אומר שקידנה יקבל כסף, הכסף הזה בסופו של דבר ברובו יגיע לישראלים. כלומר, הסיוע הכספי שנותנים לאפריקאי בישראל יחזק את הכלכלה הישראלית.
אבל גם אם הסיוע לא שם כסף ביד של קידנה, אם מדובר בסוג כלשהו של סיוע שיעזור לו להתמקם טוב יותר בחברה, נגיד שהעירייה נותנת לו הכשרה מקצועית חינם, גם אז מדובר בהשקעה בכלכלה הישראלית. עכשיו, אין שום ספק שבדווים, אתיופים, ערבים אזרחי ישראל, והרבה מאוד קבוצות אחרות בחברה הישראלית זקוקות נואשות לסיוע שכזה. אבל בין אם מדובר ביהודי או לא יהודי, אפריקאי או לא אפריקאי, מדובר בהשקעה, שאנחנו כחברה עוזרים למישהו עכשיו, ובהמשך הדרך הוא יהיה יותר משכיל ו/או מיומן, ויהיה מסוגל לעבוד בעבודה שתורמת יותר לכלכלה של כולנו.
עד כמה שאני יודע, כרגע הרשויות לא משקיעות כלום בסיוע לסודנים ואריתראים. לדעתי הן גם רחוקות מלהשקיע מספיק בסיוע לכל הקבוצות המוחלשות האחרות בחברה הישראלית – ויש המון כאלה. שכונות דרום ת"א זקוקות לסיוע כבר המון זמן, והן דוגמא מצוינת להזנחה הממלכתית הזו.
אבל בואו נחשוב רגע. בערך חמישית מאוכלוסיית ישראל חיה בעוני, לפחות. יש כנראה בערך 7.8 מיליון אנשים במדינה, כלומר לפחות 1.5 מיליון עניים. (שזה נתון מזוויע למדי). אז אומרים שיש 60 אלף אפריקאים שנמצאים בארץ באופן לא חוקי.2 אוקיי. אם המדינה תרצה מתישהו ברצינות לעזור לחלשים, יש לה הרבה מאוד חלשים לעזור לה, ועוד 60 אלף, בינינו, לא הולכים לשנות הרבה.
אז יאללה. צריך להפסיק להטפל לאפריקאים, להרשות להם לצאת לעבוד ולעזור לכלכלה שלנו לצמוח, ובמקביל לדרוש מהממשלה ומכל המפלגות להתחיל לטפל בבעיית העוני האיומה, כל אחת בדרכה. יש הרבה דברים שאפשר לעשות, והרשויות ממשיכות שלא לעשות כמעט כלום. האפריקאים הם מספר זעום לעומת ממדי הבעיה, ואין סיבה טובה להתמקד רק בהם.