ההפגנות של אתמול חידדו לי את זה. אחרי שבועות של ייאוש, הגעתי להפגנת החירום בכיכר הבימה אתמול בערב בלי הרבה תקווה. רק עודדה אותי הידיעה שבתוך 12 שעות הגענו לכאלף שאישרו הגעה בפייסבוק. אבל כשההפגנה התחילה והגיעו עוד ועוד אנשים, התחלתי להתעודד באמת.

כי ההפגנה שלנו בתל אביב אתמול הייתה הפגנת זעם, והיה לה נמען ברור – ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו, שמתזמרת בציניות מסע הסתה גזעני ואלים בשבועות אחרונים, בזמן שהם ידעו מהרגע הראשון שהנערים כבר נרצחו.

כן, הגיעו רק כמה מאות אנשים, אבל המסר היה ברור, והמאות האלה הדהדו אותו בקולי קולות בלב העיר.

בסוף ההפגנה שמעתי שבירושלים יצאו אלפים, והתעודדתי עוד יותר.

אבל כשהגעתי הביתה וחזרתי לפייסבוק אחרי שעות של גלות בעולם האמיתי, התגלתה תמונה שונה. חנין מג'דלי, שהייתה בעיר הבירה, כתבה: "אפשר להגיד באופן חד משמעי שלשמאל הישראלי חסר זעם, להט ואידאולוגיה מה שיש בשתי הדוגמאות השניות, וזאת גם תשובה לשאלה למה השמאל הישראלי לא מתרומם."

גרשון בסקין, בתגובה כלשהי שאני כבר לא מוצא, חידד ואמר בייאוש שבלי זעם לא נשנה כלום – ולהפגנת-הנגד הכהניסטית היה זעם אינסופי, בעוד להפגנה השמאלית היו רק שירים שחוקים ומנותקים.

נדמה לי שההפגנה בירושלים הייתה חלק מהתגובה הקבועה של המיינסטרים הישראלי לגילויי אלימות קיצוניים של יהודים כלפי ערבים – גינוי של המעשים, גינוי ערטילאי של "האלימות," קריאה לשלום ואחווה ואהבה, וכו'. הדברים האלה נכונים וחשובים ו(טיפה) יותר טובים מכלום. אבל אי אפשר לזעום על קונצפט מופשט כמו אלימות, ואי אפשר לזעום בעד אידיאל כמו שלום. והפגנה לא מפוגגת אלימות, והפגנה לא מפיצה שלום.

בלי זעם לא משנים כלום. המטרה היא לא להסכים אחד עם השני ולהתעודד – זה חשוב אבל זה לא המטרה. המטרה היא לשנות את המציאות. וזה אומר שצריך להצביע על בעיה שאפשר לשנות.

הבעיה היא הממשלה.

הבעיה היא הגזענות.

הבעיה היא ההסתה.

הבעיה היא הכיבוש. הבעיה היא הכיבוש. לעזאזל, הבעיה היא הכיבוש!

מי שרוצה להפגין ברוגע נגד האלימות ובעד הפיוס, שיבושם לו.

מי שרוצה לשנות את המציאות צריכה להתחיל לכעוס, ובשביל לכעוס צריך על מי או על מה.

הייתי יכול להמשיך. כל כך הרבה עובדות ומספרים. אבל השיח הציבורי רדוד לחלוטין, לא מתייחס בכלל למציאות, כולו רווי בהסתה.

לפעמים נראה שהשיח הציבורי בנושא הזה נתקע מאחור. כבר מזמן הושלמה הגדר האכזרית על גבול מצרים ובלמה פחות או יותר לחלוטין את זרם מבקשי המקלט – אבל עדיין מדברים על הצורך להרתיע מהגרים נוספים מלהגיע לכאן. כבר מזמן השתקעו קהילות מבקשי מקלט בדרום ת"א, שינו לחלוטין את מרקם החיים, ודחקו החוצה חלק מהאוכלוסייה שהייתה כאן לפני כן – אבל עדיין מדברות על הצורך לקלוט מבקשי מקלט באופן מפוזר ושווה יותר על מנת למנוע פגיעה בקהילות מוחלשות.

כפי שהבנתי בעזרת חבריי אתמול, זה לא צירוף מקרים שהשיח בנושא הזה כל כך נפיץ. הוא נוגע בשאלה מרכזית של הקיום הישראלי – למי מותר להיות פה.

היות ויש אינטרסים פוליטים וכלכליים שונים שנוכחות מבקשי המקלט מתנגשת בהם, וכיוון שלנושא יש כזה פוטנציאל נפיץ, כזו יכולת להכניס ציונים למגננה עיוורת על המרחב היהודי הטהור שהם היו רוצים פה – לא לקח יותר מדי זמן להסית את הציבור נגד מבקשי המקלט. וכפי שציינו החברים, וחשוב לציין – זה לא שהצליחו להביא את הציבור לשנאה ואלימות מתפרצת כלפי מבקשי המקלט. יש אירועים אלימים מדי פעם, אבל בסך הכל ישראלים ואפריקאים עוברים כאן אחד ליד השני ממש כל הזמן ואפילו קללה לא נזרקת.

לא, ההסתה לא הצליחה להגיע למימדים של אלימות גזענית יומיומית מצד אזרחים – אבל אני לא חשוב שזו אי פעם הייתה המטרה. הרשויות מפעילות כבר אלימות יומיומית נגד מבקשי המקלט, בשלל דרכים. חברה טובה סיפרה לי שעסקים בבעלות אפריקאים בנווה שאנן חייבים לסגור עד השעה תשע כל ערב, בעוד עסקים באותו הרחוק ממש, אם הם בבעלות ישראלית – וגם אם זו מסעדה אריתראית – יכולים לפעול עד מאוחר. אפרטהייד ברחוב אחד, בלב המדינה.

ההסתה איפשרה את זה. ההסתה הצליחה לאטום את לב הציבור הישראלי למבקשי המקלט, ולהכשיר את הקרקע בשביל המשך ההתעללות הממוסדת. רק צריך שאנשים יעמדו מנגד ולא יפריעו, ובזה אין ספק שהצליחו.

אבל מבקשי המקלט לא שותקים. הכלואים במתקן ה"פתוח" חולות פתחו אתמול בשביתה, בה מסרבים לצאת מהמתקן ומסרבים לחתום נוכחות שלוש פעמים ביום כנדרש מהם.

הערב נקיים משמרת מחאה בסולידריות עם מאבקם, בכיכר הבימה, בשעה 19:00.

עדכון קשור: נתקלתי לא מזמן בחדר המדרגות בשכן שלי שכתבתי על חטיפתו. מסתבר ששיחררו אותו עוד באותו היום. משום מה לא הרגשתי בנוח לנבור ולשאול מה הם רצו.

עדכון לא קשור (פרוייקט 300): פספסתי איזה יום-יומיים בפרוייקט 300 שלי, וכמובן שאני מתבייש מאוד. אתמול לעומת זאת פשוט כתבתי, באופן מפתיע, באנגלית.