"אוקיי, אתה בדעם, אבל מה ההבדל ביניכם לבין חד"ש/מרצ/בל"ד?"

יש הרבה הבדלים.

"אבל אתם רוצים את אותו הדבר, לא?"

אולי בטווח הקצר, פחות או יותר, בתחומים מסויימים, אבל זו בכלל לא הנקודה. פוליטיקה היא לא רק עניין של עמדה. מפלגות הן לא מצע שצף לו בואקום לבד ומחכה לקולות שיאשררו אותו. מפלגות הן מוסדות, מוסדות שמחוברים לתנועות.

פוליטיקה היא לא מאבק בין עמדות אלא מאבק בין תנועות. הרי גם אם יהיה לי רעיון מושלם לפתרון כל בעיות החברה (חה חה חה) אין שום סיבה לחשוב שהרעיון הזה יתממש רק בגלל שהוא טוב. כדי לממש רעיון פוליטי, צריך תנועה שתהפוך את הרעיון הזה למשהו ישים-פוליטית.

מה שלמעשה הרבה יותר חושב מהאידיאלים והעקרונות של תנועה פוליטית, זה האופי הפוליטי שלה. כלומר, לא מה התנועה מנסה להשיג, אלא איך.

הציונות שלכם עוד תהרוג את כולנו

כשאני פוסל על הסף תמיכה בתנועות ציוניות, קוראים לי טהרן. בולשיט. אני שולל תמיכה בציונות מסיבות פרגמטיות.

מה שמגדיר פוליטיקה ציונית בת זמננו זה שאיפה להסכמה כמה שיותר רחבה בקרב הציבור היהודי-ישראלי, ואולי לתמיכה של כוחות חוץ אוהדים (ארה"ב, גרמניה, יהדות ארה"ב ויהדות התפוצות) – תוך ויתור מראש על תמיכה משמעותית מצד ערבים.

אני לא שולל את הציונות (רק) בתור אידיאליסט, אני שולל את הציונות (בעיקר) בתור פרגמטיסט. אני מכיר בכך שהעתיד שלי ושל כולנו תלוי בשיתוף פעולה בין יהודים ופלסטינים (שתי האוכלוסיות העיקריות במרחב הפוליטי שבשליטת מדינת ישראל) – ומסרב לתת יד להמשך הבדלנות היהודית.

פוליטיקה הדרגתית מול פוליטיקה מהפכנית

עוד נדבך הוא הנחת היסוד לגבי צורת ההתקדמות ההסטורית הרצויה. אם תנועה פוליטית מכוונת למציאות שבה המצב משתפר אט אט, משנה לשנה, בלי אף נקודות שבר משמעותיות – זה הבדל בסיסי בפוליטיקה שלה לעומת תנועה מהפכנית, שמכוונת בדיוק לנקודת השבר ההיסטורית שבה הכל מתהפך.

פוליטיקה הדרגתית בהכרח תראה שונה באופן מהותי מפוליטיקה מהפכנית. פוליטיקה הדרגתית מחפשת לבנות כוח לאט לאט, לחתור לשיפורים מתונים בטווח הקצר ולהישגים מתונים שבונים אחד על השני. היא מוכנה לקבל את הדברים שלא תוכל לשנות – ולהשלים איתם.

תנועה שכזו בהכרח תשאיר מאחור את כל אלו ששינוי הדרגתי לא יעזור להם. אלו שכל כך רחוקים מהצלחת, שלא חשוב להם איך הצלחת מתחלקת, כי הם לא יקבלו יותר מפירורים בין כה וכה. תנועה מהפכנית מאידך, לא תשלים עם הדרתם של ציבורים שלמים מהשולחן, גם אם משמעות הדבר שיושבי השולחן לא ינהרו אליה בזמן הקרוב.

לכן אין מה לצפות ממני כפעיל בתנועה מהפכנית שאתמוך בתנועות ציוניות, ואין מה לצפות ממני כפעיל בתנועה אנטי-ציונית שאדגול בפוליטיקה הדרגתית ואשאף למספר הולך וגדל של קולות מבחירות לבחירות. פרוגרסיבים יכולים לתמוך בפוליטיקה ציונית והדרגתית ולקוות לטוב – אבל שלא יתפלאו שהאוכלוסיות המוחלשות ביותר שומרות מרחק מהתנועות שלהם. אנו בשוליים הרדיקליים בינתיים, נמשיך לפעול ליצירת בסיס רחב של שיתוף פעולה וסולידריות, כנגד כל הסיכויים, עד לרגע שבו כל הסיכויים מתהפכים.

ההפגנות של אתמול חידדו לי את זה. אחרי שבועות של ייאוש, הגעתי להפגנת החירום בכיכר הבימה אתמול בערב בלי הרבה תקווה. רק עודדה אותי הידיעה שבתוך 12 שעות הגענו לכאלף שאישרו הגעה בפייסבוק. אבל כשההפגנה התחילה והגיעו עוד ועוד אנשים, התחלתי להתעודד באמת.

כי ההפגנה שלנו בתל אביב אתמול הייתה הפגנת זעם, והיה לה נמען ברור – ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו, שמתזמרת בציניות מסע הסתה גזעני ואלים בשבועות אחרונים, בזמן שהם ידעו מהרגע הראשון שהנערים כבר נרצחו.

כן, הגיעו רק כמה מאות אנשים, אבל המסר היה ברור, והמאות האלה הדהדו אותו בקולי קולות בלב העיר.

בסוף ההפגנה שמעתי שבירושלים יצאו אלפים, והתעודדתי עוד יותר.

אבל כשהגעתי הביתה וחזרתי לפייסבוק אחרי שעות של גלות בעולם האמיתי, התגלתה תמונה שונה. חנין מג'דלי, שהייתה בעיר הבירה, כתבה: "אפשר להגיד באופן חד משמעי שלשמאל הישראלי חסר זעם, להט ואידאולוגיה מה שיש בשתי הדוגמאות השניות, וזאת גם תשובה לשאלה למה השמאל הישראלי לא מתרומם."

גרשון בסקין, בתגובה כלשהי שאני כבר לא מוצא, חידד ואמר בייאוש שבלי זעם לא נשנה כלום – ולהפגנת-הנגד הכהניסטית היה זעם אינסופי, בעוד להפגנה השמאלית היו רק שירים שחוקים ומנותקים.

נדמה לי שההפגנה בירושלים הייתה חלק מהתגובה הקבועה של המיינסטרים הישראלי לגילויי אלימות קיצוניים של יהודים כלפי ערבים – גינוי של המעשים, גינוי ערטילאי של "האלימות," קריאה לשלום ואחווה ואהבה, וכו'. הדברים האלה נכונים וחשובים ו(טיפה) יותר טובים מכלום. אבל אי אפשר לזעום על קונצפט מופשט כמו אלימות, ואי אפשר לזעום בעד אידיאל כמו שלום. והפגנה לא מפוגגת אלימות, והפגנה לא מפיצה שלום.

בלי זעם לא משנים כלום. המטרה היא לא להסכים אחד עם השני ולהתעודד – זה חשוב אבל זה לא המטרה. המטרה היא לשנות את המציאות. וזה אומר שצריך להצביע על בעיה שאפשר לשנות.

הבעיה היא הממשלה.

הבעיה היא הגזענות.

הבעיה היא ההסתה.

הבעיה היא הכיבוש. הבעיה היא הכיבוש. לעזאזל, הבעיה היא הכיבוש!

מי שרוצה להפגין ברוגע נגד האלימות ובעד הפיוס, שיבושם לו.

מי שרוצה לשנות את המציאות צריכה להתחיל לכעוס, ובשביל לכעוס צריך על מי או על מה.

כמה פעמים כבר שמעתי את זה.

"אתה באמת חושב שזה יקרה?"

"אבל אתה יודע שרוב האנשים לא חושבים כמוך, נכון?"

"זה נשמע לי קיצוני."

המתונים תמיד נרתעים מרדיקליזם. תמיד מחפשים סיבות למה לא. וזה מתיש, להגן כל הזמן על נקודת מבט לא־פופולרית בעליל. כל־כך מתיש, ולפעמים כל־כך חסר תועלת למראה, שמפתה להשתלב בתוך זרם מתון ו"לשנות מבפנים".

הו, "לשנות מבפנים," כמה שאנחנו מתעבים את צירוף המילים הזה.

אני מוצא את עצמי בקונפליקט עם "שמאל" ציוני כל הזמן. אפשר לחשוב שאין כמעט מחנה שמעצבן אותי כמו הציונים שמתיימרים להומניות, אוניברסליות ושמאלנות. אבל האמת היא שעם כל התסכול שלי מהשמאל הציוני, יש לי כנראה יותר פתח לדיאלוג איתם מאשר עם שאר הציונים ועם המחנה האנטי-דמוקרטי הגזעני הימיני.

אפשר לראות את זה מנקודת מבט של הצגת שאלות והתמודדות איתן.

השאלות של השמאל הציוני – מלבד השאלה המכוננת והבסיסית של "איך ניתן להמשיך לקיים את החזון הציוני של מדינה יהודית בפלסטין ההיסטורית" אותה הוא חולק עם שאר הציונות – הן בכל זאת שאלות די דומות לשאלות של השמאל הרדיקלי. לא נעים להודות, אבל רדיקלים כמו מתונים באמת מחפשים לענות על שאלה משותפת, "איך ניתן לקיים חברה שלוקחת בחשבון את הצרכים של בני האדם." התשובות הן, כמובן, שונות מהותית, ובשמאל הציוני ניתן למצוא התייחסות לכלכלת שוק לצד השאיפה לשיוויון והוגנות -בעוד השמאל הרדיקלי כמובן מסרב לקנות את הבטחות־השווא של הקפיטליזם להשיג רווחה לכל באמצעות חוסר־שיוויון וניצול.

אני חושד שתודות למשותף, ולמרות ההבדלים, יש לשמאל הרדיקלי השפעה הרבה יותר רחבה ומשמעותית ממה שנראה לעין. אנחנו מציבים שאלות נוקבות שקשה למתונים להתעלם מהן לחלוטין, גם אם התשובות שלהם מבטלות, אפילו מזלזלות, ומציגות חוסר הבנה, רתיעה, וחוסר רצון להתמודד באמת עם השאלות הקשות לגבי החברה שלנו וההיסטוריה שלה.

המשחק הדמוקרטי הוא בסך הכל משחק מכור, אבל כל עוד הוא מתקיים, כל עוד מפלגות רודפות אחרי תמיכה ומימון בנסיון לקנות לגיטימציה ציבורית, ייאלצו המפלגות המתונות שמתיימרות לייצג את עקרונות השמאל – שחרור, שיוויון, רווחה, צדק חברתי, כבוד, וכו' – להתייחס לשאלות שמציב השמאל הרדיקלי. השהות שלנו בשוליים הרדיקליים היא שוחקת, ואנחנו מאבדים אנשים לשחיקה הזו כל הזמן; לא בטוח שמי שיבוא אלינו מהמתונים יספיק כדי שאשכרה נצמח כתנועה. אבל המפלגות שלהם ייאלצו לנסות לפחות לספק התחלה של מענה והתייחסות לשאלות שלנו, שזו כבר חתיכת השפעה על השיח השלטוני.

התפקיד שלנו הוא לשנות, אבל לא צריך ללכת "לבפנים" כדי לשנות. גם מבחוץ אפשר.

זה פוסט ראשון בפרוייקט 300 – כל יום בחודש הקרוב אעלה פוסט של 300 מילים או יותר. בהשראת יוסי גורביץ.

"מה שאני לא מבין," אני מספר, "זה אנשים שקוראים למהפכה. נגיד 'דעם' האלה. נראים ממש אחלה, אבל כשנכנסתי לאתר שלהם ראיתי שהם מגדירים את עצמם כמפלגה מהפכנית. כל המהפכות בהיסטוריה הביאו רק צער וכאב, למה לעזאזל אנשים עדיין מדברים בשפה הזו בכלל? ראיתי את המילה הזו, עשיתי להם אנלייק, סלאמאת."

22 בינואר 2013, ירושלים. יום הבחירות הכלליות. קם מוקדם בשביל ללכת להצביע. לשים ק' בקלפי, האות של דעם, מפלגת פועלים, מפלגה סוציאליסטית, מרכסיסטית ומהפכנית. מבין שרק לתת למפלגה הזו את הקול שלי זה לא מספיק. שזה הכוח הפוליטי היחיד שאני רואה שנותן תקווה כלשהי. מחליט ללכת לבית דעם ולראות איך אפשר לעזור.

יוני 2013, תל־אביב. צעדת "צדק חברתי", הגוש האדום של דעם. אני בחולצה אדומה של דעם, פנים אדומות מרוב צעקות.

"והתשובה להפרטה?! מ-ה-פ-כ-ה!!"

עברה רק חצי שנה, בערך, בין האנלייק ההוא לצעדה ההיא. מה לעזאזל נסגר איתי?

בתקופת הבחירות הכלליות, לא הרבה זמן אחרי השיחה עם בת־דודתי, שיטחתי את אותו הטיעון בפני חבר מתנועת "סולידריות" בה הייתי פעיל, חבר שהוא גם חבר דעם. "מדובר במהפכה תודעתית," הוא הסביר. מהפכה תודעתית משמעותה שאנחנו, ה- 99%, מעמד הפועלים, מבינים מתישהו באופן קולקטיבי שהדברים לא יכולים להמשיך עוד, ולוקחים את השליטה בחיינו בחזרה מה- 1%, הטייקונים, הבורגנים.

הצורך במהפכה הוא צורך בוער ומיידי של חלקים עצומים בעולם. אבל הוא לא צורך בוער או מיידי של מי שהסדר הנוכחי מאפשר להם נוחות וחופש יחסיים – רק השכבות השבעות בעולם המפותח. אותה קבוצה מצומצמת שמיוצגת באופן כה דומיננטי בתרבות ובשיח הציבורי. אותה השכבה שנשחקת באחרונה, ברחבי העולם, ונדחקת לעבר העוני.

צדקה וסיוע בינלאומי לא יוכלו להחליף מהפכה. כאשר יש רעב במדינות אפריקה ועודפים חקלאיים במדינות אירופה, לא ניתן תחת הסדר הנוכחי לפתור את הבעיה במתן מזון אירופי עודף לרעבים באפריקה; הדבר ירסק כלכלית את החקלאות במדינות העניות, כיוון שלא ניתן להתחרות מול אוכל חינמי. התוצאה תהיה מחסורים נוספים.¹

אי־השיוויון שמרעיב את אפריקה חקוק בדנ"א של השיטה הכלכלית הנוכחית, שיטה שבה יש מנצחים ומפסידים ולא ניתן לעשות יותר עבור הנפסדים מאשר לתת מזור זמני למכאובם – ולשמר אותם על־מנת שיוכלו להמשיך לייצר ולייצא עבור העולם המפותח ולשרוד עוד קצת, עד לבצורת הבאה.

האסונות הטבעיים והמלאכותיים שפוקדים חדשות לבקרים חלקים שונים בעולם, ומביאים אלינו תמונות מזעזעות של סבל, הרס, ואובדן, תמונות של אלו שהסדר הקיים לא מגן עליהם, תמונות של אלו שהסדר הקיים מנצל לנוחותנו ומפקיר למותם.

גם בעולם השבע יש אינספור מפסידים – שכבות אוכלוסיה שלמות שלא זוכות לפרוסה מהעוגה, וקבוצות מוחלשות שלמות שנדחקות לתוך שכבות אלו, בין אם כיוון שהן שונות מהמיינסטרים או כיוון שההגמוניה מנהיגה נגדן הסתה ואפליה גזענית על־מנת לשמר את מעמדה ושלטונה.

על פניו נראה שהשכבה השבעה לא זקוקה בדחיפות למהפכה, והשכבה השבעה רגילה לכך שהיא זו שקובעת את סדרי־היום. את המוחלשים והרעבים לא סופרים. להם אין קול. הם עסוקים במאבק ההישרדות היומיומי. המהפכה שלהם, בין אם מקומית או עולמית, תגרור בהכרח קשיים חדשים עבור האנשים השבעים.

אבל מהפכה היא צורך דחוף גם שלנו, השבעים. אנו אומנם נהנים יותר מהרעבים כרגע, אבל יותר ויותר מאיתנו מתחילים להבין שלא לעולם חוסן.

הקפיטליזם העולמי מחסל יותר ויותר מהתנאים הפיזיים המאפשרים חיים אנושיים נוחים על כדור הארץ. כל מדינה נאחזת בתעשיות המזהמות שלה, כלואה בתוך מרוץ החימוש הכלכלי של הסדר הקיים, וכך כולנו צועדים יחד, תחת עננת עשן, לעבר שואה סביבתית שתכלה את רובנו תוך דורות מעטים.

ובין כה וכה, המשבר הכלכלי של השנים האחרונות מלמד אותנו שלא ניתן לסמוך על הרווחה והנוחות שהסדר הקיים מאפשר לפרקים. כל נוחות ויציבות היא זמנית, וכאשר אלו מתערערות, גם אנו ב"מעמד הביניים" אינינו חסינים. רק המעטים העשירים ביותר, שממוצבים בכדי להרוויח גם מאסונות, ממשיכים להתעשר, גם על חשבוננו. תמיד גם על חשבוננו.

הבחירה שעומדת בפנינו היא פשוטה, אך לא קלה. אפשרות אחת היא להיאחז בסדר הקיים, מתוך ידיעה שההשלכות שלו עבור מיליוני אנשים הן מזעזעות, ולנסות לשפר ולשמר אותו כדי שישמר את הנוחות שלנו ואולי גם יתן לעוד קמצוץ מאנשי העולם גישה לנוחות שכזו. אפשרות שנייה היא לדחות את הסדר הקיים ולפעול מתוך ידיעה שסופו המבורך קרב.

איך שלא נבחר, הצורך של רוב האנשי העולם במהפכה, בשינוי סדרי עולם, הוא צורך אמיתי, חיוני, דחוף ומיידי. הנוחות שלנו איננה.

קריאה נוספת:
* "Climate change and the need for a revolutionary party" אצל PSLWeb – ההשראה למאמר הזה. לא לגמרי מסכים עם כל מה שכתוב שם.
* "מחשבות על מהפכה" אצל "גודווין צדק" (o139.org)

הערות שוליים:

1. על הטיעון הזה, הקרדיט ל- Straßen aus Zucker [אנגלית].

שלשום הלכתי להפגנה של "הלא נחמדים" ו"המעברה" ברמת אביב, מול הבית של לפיד. הלכתי לשם בחולצה אדומה של דעם. חברים אחרים מדעם הלכו ככה להפגנה הקודמת שם ואמרו שלאף אחד לא הייתה בעיה עם זה.

גם לי אף אחד לא העיר על החולצה שלי במהלך ההפגנה. נשארתי ממש עד הסוף, כשהיינו רק קומץ קטן שחוסם צומת שקטה ברמת אביב. בשלב זה הייתי היחיד בחולצה אדומה, ולאף אחד מהמהפכנים הזועמים והמרשימים שהיו איתי לא נראה שזה הפריע.

אבל במונית השירות חזרה לדרום תל־אביב, מהפכן אנרכיסט שמאלי שהיה איתנו לאורך ההפגנה ניסה להסביר לי למה זו הייתה טעות לבוא עם החולצה הזו. "זה מרתיע חלק מהאנשים, שאתה בא עם חולצה שמאלנית שכתוב עליה בערבית," הוא אמר. "ובכלל, מפלגות זה מפלג ומפריד ומבדל."

לא על זה אני רוצה לכתוב כרגע, אבל חשוב לתת את הדעת על הדרת הערבים שמשתמעת מהבקשה הזו – אם חולצה שכתוב עליה בערבית לא רצויה, הרי שגם ערבים לא רצויים – מה שגם גזעני בקטע רע, וגם בכלל לא חכם: 20% מהאוכלוסיה הם ערבים וכדאי שנפנים שאנחנו צריכים גם אותם במחאה.

הטענות הכלליות יותר לגבי זיהוי מפלגתי לא חדשות לי, ואני לא חושב שהן שגויות לחלוטין; לא לכל פעולת מחאה אני אבוא עם חולצת דעם. אבל אני רואה בנסיונות האלה לטשטש זהויות פוליטיות והבדלים בתוך המחאה טעות מרה, המשך של הטעות המרה של מחאת 2011 החביבה והכיפית וה"א-פוליטית".

זו טעות למסמס את המסרים והמחלוקות במקום לכרות בריתות אף על פי ולמרות המחלוקות.

זו טעות כיוון שיש כאן הרבה זהויות שונות – וכולם יודעים שהן כאן. העמדת הפנים שכולנו מסכימים על הכל היא מגוחכת, ולא מחזיקה מעמד לאורך זמן. זה גם לא באמת נותן לנו את מה שאנחנו צריכים, אלא אם מה שאנחנו צריכים זה להרגיש שיש איתנו הרבה אנשים.

אלא שכדי באמת לשנות כאן משהו, אנחנו צריכים בעיקר שני דברים: מהפכנים נלהבים ובריתות בין קבוצות שונות, גם כשתהום פעורה ביניהן.

מי שמחפש תירוץ שלא להיות חלק מהמהפיכה ימצא אותה. אני אתייחס לדוגמה הנתונה, אבל זו רק דוגמה: מי שרק מחכה לראות שם בערבית או לשמוע סיסמה בערבית כדי לברוח חזרה לחיק הלאום, שספק מחבק, ספק חונק, לא הולך להיות חלק מהמהפיכה הזו.

זה צריך להיות ברור לנו. הממשל הישראלי – כמו כל הממשלות הערביות המושחתות באיזורנו, אגב – משתמש כבר דורות בסכסוך בין היהודים והערבים כדי להסיח את דעתנו מהדיכוי והשחיתות.

אז נגיד שתנועת המחאה באמת תדאג שלא להפחיד אף אחד עם מסרים שמאלניים או חס וחלילה מילים בערבית. ונגיד שבאמת התנועה תגדל ותגיע, תודות למסמוס הזה, למאסה ענקית של אנשים. ואז מה? במוקדם או במאוחר, יהיה איזה עימות מזויין כזה או אחר, אולי ביוזמה ישראלית ואולי לא, וביבי-בנט-לפיד יקראו לכולם להפסיק להפגין ולהתגייס להגנה על המולדת. כל האנשים שהצלחנו למשוך למחאה באמצעות המסמוס יהיו הראשונים שיברחו. אלו לא האנשים שיסרבו לצו 8 כדי להמשיך במחאה.

ואני לא מכליל פה על ימנים או על תושבי שכונות או על מזרחים. בכלל לא. להיפך. אני אומר שיש, בכל הקבוצות החברתיות בארץ, אנשים שמוכנים להיות מהפכנים, ויש אנשים שמחפשים סיבות שלא להיות מהפכנים. האנשים שמוכנים להיות מהפכנים הם מי שאנחנו צריכים בתנועת המחאה הזו, ולא משנה אם יש לי מחלוקת ערכית עמוקה עם חלקם בענייני דת וענייני לאום.

מה שמביא אותי לנקודה השנייה שציינתי – אנחנו צריכים בריתות פוליטיות ברורות בין קבוצות שביניהן פעורה תהום, אף על פי ולמרות המחלוקות.

תנועת המחאה הזו צריכה להצליח להכיל כמה שיותר אנשים שהשיטה דופקת, והרבה מאוד מהאנשים האלה – רובם – הם "מיעוטים", כגון מזרחים, חרדים, ערבים, רוסים, ואתיופים. כשתנועה צריכה להכיל אנשים רבים מכל הרקעים האלה, היא חייבת להכיל מחלוקות קשות בנושאי דת ונושאי לאום. לכן היא חייבת להפסיק להעמיד פנים שאין הבדלים, ולהגיד בלי להתבייש – אם אתם נגד השיטה, אתם איתנו.

שוב – מי שמחפש סיבה שלא להיות שם לא יהיה שם, ואם כן יהיה שם לא יישאר עד לסוף.

הדרך למחאה/מהפיכה מכילה, עממית ואמיתית היא לתת לכולם להיות מי שהם – בלי בושה, בלי לפחד שלא להסכים, בלי לפחד מהשונה. לא ישתנה פה שום דבר אם ניתן לשוני הזה להפריד בינינו, והרי כולנו יודעים שהשוני הזה שם.

מי שמחליט שמהפכה עם סיסמאות בערבית היא לא המהפכה שלו, בוחר להדיר את עצמו. כנראה שהוא עדיין מחפש סיבות למה לא. מי שמבקש מאחרים שלא להניף דגלים מסויימים, לעומת זאת, מדיר אותם, ומוטב היה שישתוק. ייתכן שיש ביניהם מהפכנים אמיתיים.

בוא נביא כל אחד את המחאה שלו, וניתן לכל אחד להביא את המחאה שלו, גם אם אנחנו לא מסכימים איתה. בואו ניתן לכולם לבוא בתור מי שהם, בלי לדרוש מהם להסתיר שום דבר. בואו נבוא עם כל השוני, ונלמד לכבד ולהכיל את המחלוקות. בואו נדבר בבריתות, ולא במסמוסים.