ההפגנות של אתמול חידדו לי את זה. אחרי שבועות של ייאוש, הגעתי להפגנת החירום בכיכר הבימה אתמול בערב בלי הרבה תקווה. רק עודדה אותי הידיעה שבתוך 12 שעות הגענו לכאלף שאישרו הגעה בפייסבוק. אבל כשההפגנה התחילה והגיעו עוד ועוד אנשים, התחלתי להתעודד באמת.

כי ההפגנה שלנו בתל אביב אתמול הייתה הפגנת זעם, והיה לה נמען ברור – ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו, שמתזמרת בציניות מסע הסתה גזעני ואלים בשבועות אחרונים, בזמן שהם ידעו מהרגע הראשון שהנערים כבר נרצחו.

כן, הגיעו רק כמה מאות אנשים, אבל המסר היה ברור, והמאות האלה הדהדו אותו בקולי קולות בלב העיר.

בסוף ההפגנה שמעתי שבירושלים יצאו אלפים, והתעודדתי עוד יותר.

אבל כשהגעתי הביתה וחזרתי לפייסבוק אחרי שעות של גלות בעולם האמיתי, התגלתה תמונה שונה. חנין מג'דלי, שהייתה בעיר הבירה, כתבה: "אפשר להגיד באופן חד משמעי שלשמאל הישראלי חסר זעם, להט ואידאולוגיה מה שיש בשתי הדוגמאות השניות, וזאת גם תשובה לשאלה למה השמאל הישראלי לא מתרומם."

גרשון בסקין, בתגובה כלשהי שאני כבר לא מוצא, חידד ואמר בייאוש שבלי זעם לא נשנה כלום – ולהפגנת-הנגד הכהניסטית היה זעם אינסופי, בעוד להפגנה השמאלית היו רק שירים שחוקים ומנותקים.

נדמה לי שההפגנה בירושלים הייתה חלק מהתגובה הקבועה של המיינסטרים הישראלי לגילויי אלימות קיצוניים של יהודים כלפי ערבים – גינוי של המעשים, גינוי ערטילאי של "האלימות," קריאה לשלום ואחווה ואהבה, וכו'. הדברים האלה נכונים וחשובים ו(טיפה) יותר טובים מכלום. אבל אי אפשר לזעום על קונצפט מופשט כמו אלימות, ואי אפשר לזעום בעד אידיאל כמו שלום. והפגנה לא מפוגגת אלימות, והפגנה לא מפיצה שלום.

בלי זעם לא משנים כלום. המטרה היא לא להסכים אחד עם השני ולהתעודד – זה חשוב אבל זה לא המטרה. המטרה היא לשנות את המציאות. וזה אומר שצריך להצביע על בעיה שאפשר לשנות.

הבעיה היא הממשלה.

הבעיה היא הגזענות.

הבעיה היא ההסתה.

הבעיה היא הכיבוש. הבעיה היא הכיבוש. לעזאזל, הבעיה היא הכיבוש!

מי שרוצה להפגין ברוגע נגד האלימות ובעד הפיוס, שיבושם לו.

מי שרוצה לשנות את המציאות צריכה להתחיל לכעוס, ובשביל לכעוס צריך על מי או על מה.

גם אתם בטח שמעתם את זה. אולי גם אמרתם את זה.

אז הנה דעתי בעניין: אם אמרת את זה, אתה טועה. אם מישהו אמר לך את זה, אזי הוא טועה.

כולנו גזענים, במיוחד אם גדלנו בארץ. כולנו מתייגים אנשים לפי מוצא ומניחים שורה של הנחות, מבוססות פחות או יותר, על בסיס התיוג הזה. זה חלק בלתי־נפרד מהתרבות שלנו. כמה מהר עולה בשיח עם מישהו חדש שאלת מוצאו? כשאתם שומעים שם משפחה שלא עוברַת, אתם לא ישר מנסים לפצח מאיזה עדה השם הזה מגיע?

אז לעניות דעתי כולם גזענים, אבל יש, בגדול, שלושה סוגים של גזענים:

גזענים סוג א' פשוט זורמים עם זה ולא מהססים להחצין את זה.

סוג ב' יודעים שזה לא בסדר, משוכנעים שהם לא כאלה, ומוצאים רציונליזציה לגזענות שבלבם.

סוג ג' יודעים שיש בהם גזענות ועושים מאמצים אמיתיים להשתנות, ובודקים את עצמם לראות שהם לא בטעות מחצינים את הגזענות שלהם.

סוג א' הוא מיעוט בארץ, מצביעי עוצמה לישראל ודוגמתם. סוג ב' הוא רוב המדינה, כל המפלגות שנחשבות "שפויות", כי גזענות מסוג זה היא הנורמה המושרשת בישראל-פלסטין (כן, אני מעז לנחש, בלי באמת לדעת, שזה תקף גם לגבי פלסטינים). סוג ג' מתקיים בעיקר בשוליים, בשמאל "ההזוי" שאינני מתבייש בהשתייכותי אליו.¹

אני גזען סוג ג'. אני מודע לכך שאני גזען, וכשאני אומר משהו על קבוצה אתנית/תרבותית/דתית/מגזרית אני חושב טוב טוב: האם יש הצדקה לאמירה הזו? האם מדובר בהכללה מוצדקת שיש לי בסיס טוב להאמין שהיא תקפה?

אינטואיציה היא לא בסיס טוב להכללות. בתרבות הישראלית, אמירות ובדיחות גזעניות הן בכל מקום. אנחנו לומדים מגיל צעיר שאשכנזים הם רכרוכיים, ערבים הם אלימים ושמרנים, חרדים הם בורים ומקובעים, אפריקאים הם אנסים נושאי־מחלות, וכו' וכו'… התקשורת מושפעת גם כן, ומדגישה את מוצאם של פושעים שאינם לבנים.

יש לנו אינטואיציה גזענית, ואני לא מאמין שקל לשנות את זה. וכשאנחנו נותנים לתחושות הבטן המכלילות האלה לצאת לאוויר העולם – כשאנחנו נותנים להן להכתיב את ההתנהגות והדיבור שלנו – אנחנו מנציחים את דפוסי החשיבה הגזעניים שלנו, ולכן אני משתדל לבדוק טוב טוב שאני לא עושה את זה.

לא נולדתי גזען סוג ג'. אימצתי לעצמי את הגישה הזו והיא דורשת ממני מאמצים מאוד לא נעימים. היא גורמת לי לראות את עצמי ואנשים סביבים באור חד וקשה, ולהתחבט על שטויות בחיפוש האינסופי אחר הטעויות שלי. ובכל זאת, אני גאה בתוצאות של המאמצים האלה, וזה מדרבן אותי להמשיך להתאמץ.

מכיוון שזה קשה ולא נעים, לא הייתי עושה את זה אילולא חשבתי שזה חשוב. אני לא שמח על כך שגדלתי בתרבות גזענית, ואני לא רוצה לתרום להמשך הגזענות הזו.² יש מעט שאני יכול לעשות, אבל לשמור על הפה שלי אני יכול.

יכול להיות שאתם עדיין סקפטים, אז לסיום, הערה אחת. גזענות לא חייבת להיות עניין של שנאה. הנורמה בישראל היא דווקא גזענות חיובית, כל אחד לגבי הלאום שלו, תוך התמקדות במאפיינים מדומיינים ואמיתיים של קבוצות שמוגדרות על רקע תרבותי/גנטי. להגיד שהיהודים חכמים זה אותו הדבר כמו להגיד שהגויים טפשים, פשוט יותר נעים להגיד דברים שנשמעים חיוביים. יותר נעים, אבל לא פחות גזעני.

הערות שוליים:

1. סייג חשוב: אני מדבר על נטיות כלליות, לא על קטגוריות קשיחות. יש פה ושם בוודאי גזענים סוג ג' גם בימין, וגזענים סוג א' גם בשמאל.
2. למען הסר ספק – עוד לא הכרתי תרבות שלא לוקה בגזענות מושרשת.