Tag: בחירות

הפוליטיקה שלך היא תנועה, נשמה

פוליטיקה היא עניין של תנועה, לא עמדה.

"אוקיי, אתה בדעם, אבל מה ההבדל ביניכם לבין חד"ש/מרצ/בל"ד?"

יש הרבה הבדלים.

"אבל אתם רוצים את אותו הדבר, לא?"

אולי בטווח הקצר, פחות או יותר, בתחומים מסויימים, אבל זו בכלל לא הנקודה. פוליטיקה היא לא רק עניין של עמדה. מפלגות הן לא מצע שצף לו בואקום לבד ומחכה לקולות שיאשררו אותו. מפלגות הן מוסדות, מוסדות שמחוברים לתנועות.

פוליטיקה היא לא מאבק בין עמדות אלא מאבק בין תנועות. הרי גם אם יהיה לי רעיון מושלם לפתרון כל בעיות החברה (חה חה חה) אין שום סיבה לחשוב שהרעיון הזה יתממש רק בגלל שהוא טוב. כדי לממש רעיון פוליטי, צריך תנועה שתהפוך את הרעיון הזה למשהו ישים-פוליטית.

מה שלמעשה הרבה יותר חושב מהאידיאלים והעקרונות של תנועה פוליטית, זה האופי הפוליטי שלה. כלומר, לא מה התנועה מנסה להשיג, אלא איך.

הציונות שלכם עוד תהרוג את כולנו

כשאני פוסל על הסף תמיכה בתנועות ציוניות, קוראים לי טהרן. בולשיט. אני שולל תמיכה בציונות מסיבות פרגמטיות.

מה שמגדיר פוליטיקה ציונית בת זמננו זה שאיפה להסכמה כמה שיותר רחבה בקרב הציבור היהודי-ישראלי, ואולי לתמיכה של כוחות חוץ אוהדים (ארה"ב, גרמניה, יהדות ארה"ב ויהדות התפוצות) – תוך ויתור מראש על תמיכה משמעותית מצד ערבים.

אני לא שולל את הציונות (רק) בתור אידיאליסט, אני שולל את הציונות (בעיקר) בתור פרגמטיסט. אני מכיר בכך שהעתיד שלי ושל כולנו תלוי בשיתוף פעולה בין יהודים ופלסטינים (שתי האוכלוסיות העיקריות במרחב הפוליטי שבשליטת מדינת ישראל) – ומסרב לתת יד להמשך הבדלנות היהודית.

פוליטיקה הדרגתית מול פוליטיקה מהפכנית

עוד נדבך הוא הנחת היסוד לגבי צורת ההתקדמות ההסטורית הרצויה. אם תנועה פוליטית מכוונת למציאות שבה המצב משתפר אט אט, משנה לשנה, בלי אף נקודות שבר משמעותיות – זה הבדל בסיסי בפוליטיקה שלה לעומת תנועה מהפכנית, שמכוונת בדיוק לנקודת השבר ההיסטורית שבה הכל מתהפך.

פוליטיקה הדרגתית בהכרח תראה שונה באופן מהותי מפוליטיקה מהפכנית. פוליטיקה הדרגתית מחפשת לבנות כוח לאט לאט, לחתור לשיפורים מתונים בטווח הקצר ולהישגים מתונים שבונים אחד על השני. היא מוכנה לקבל את הדברים שלא תוכל לשנות – ולהשלים איתם.

תנועה שכזו בהכרח תשאיר מאחור את כל אלו ששינוי הדרגתי לא יעזור להם. אלו שכל כך רחוקים מהצלחת, שלא חשוב להם איך הצלחת מתחלקת, כי הם לא יקבלו יותר מפירורים בין כה וכה. תנועה מהפכנית מאידך, לא תשלים עם הדרתם של ציבורים שלמים מהשולחן, גם אם משמעות הדבר שיושבי השולחן לא ינהרו אליה בזמן הקרוב.

לכן אין מה לצפות ממני כפעיל בתנועה מהפכנית שאתמוך בתנועות ציוניות, ואין מה לצפות ממני כפעיל בתנועה אנטי-ציונית שאדגול בפוליטיקה הדרגתית ואשאף למספר הולך וגדל של קולות מבחירות לבחירות. פרוגרסיבים יכולים לתמוך בפוליטיקה ציונית והדרגתית ולקוות לטוב – אבל שלא יתפלאו שהאוכלוסיות המוחלשות ביותר שומרות מרחק מהתנועות שלהם. אנו בשוליים הרדיקליים בינתיים, נמשיך לפעול ליצירת בסיס רחב של שיתוף פעולה וסולידריות, כנגד כל הסיכויים, עד לרגע שבו כל הסיכויים מתהפכים.

לשנות מבחוץ

redbloc
הגוש האדום של דעם

כמה פעמים כבר שמעתי את זה.

"אתה באמת חושב שזה יקרה?"

"אבל אתה יודע שרוב האנשים לא חושבים כמוך, נכון?"

"זה נשמע לי קיצוני."

המתונים תמיד נרתעים מרדיקליזם. תמיד מחפשים סיבות למה לא. וזה מתיש, להגן כל הזמן על נקודת מבט לא־פופולרית בעליל. כל־כך מתיש, ולפעמים כל־כך חסר תועלת למראה, שמפתה להשתלב בתוך זרם מתון ו"לשנות מבפנים".

הו, "לשנות מבפנים," כמה שאנחנו מתעבים את צירוף המילים הזה.

אני מוצא את עצמי בקונפליקט עם "שמאל" ציוני כל הזמן. אפשר לחשוב שאין כמעט מחנה שמעצבן אותי כמו הציונים שמתיימרים להומניות, אוניברסליות ושמאלנות. אבל האמת היא שעם כל התסכול שלי מהשמאל הציוני, יש לי כנראה יותר פתח לדיאלוג איתם מאשר עם שאר הציונים ועם המחנה האנטי-דמוקרטי הגזעני הימיני.

אפשר לראות את זה מנקודת מבט של הצגת שאלות והתמודדות איתן.

השאלות של השמאל הציוני – מלבד השאלה המכוננת והבסיסית של "איך ניתן להמשיך לקיים את החזון הציוני של מדינה יהודית בפלסטין ההיסטורית" אותה הוא חולק עם שאר הציונות – הן בכל זאת שאלות די דומות לשאלות של השמאל הרדיקלי. לא נעים להודות, אבל רדיקלים כמו מתונים באמת מחפשים לענות על שאלה משותפת, "איך ניתן לקיים חברה שלוקחת בחשבון את הצרכים של בני האדם." התשובות הן, כמובן, שונות מהותית, ובשמאל הציוני ניתן למצוא התייחסות לכלכלת שוק לצד השאיפה לשיוויון והוגנות -בעוד השמאל הרדיקלי כמובן מסרב לקנות את הבטחות־השווא של הקפיטליזם להשיג רווחה לכל באמצעות חוסר־שיוויון וניצול.

אני חושד שתודות למשותף, ולמרות ההבדלים, יש לשמאל הרדיקלי השפעה הרבה יותר רחבה ומשמעותית ממה שנראה לעין. אנחנו מציבים שאלות נוקבות שקשה למתונים להתעלם מהן לחלוטין, גם אם התשובות שלהם מבטלות, אפילו מזלזלות, ומציגות חוסר הבנה, רתיעה, וחוסר רצון להתמודד באמת עם השאלות הקשות לגבי החברה שלנו וההיסטוריה שלה.

המשחק הדמוקרטי הוא בסך הכל משחק מכור, אבל כל עוד הוא מתקיים, כל עוד מפלגות רודפות אחרי תמיכה ומימון בנסיון לקנות לגיטימציה ציבורית, ייאלצו המפלגות המתונות שמתיימרות לייצג את עקרונות השמאל – שחרור, שיוויון, רווחה, צדק חברתי, כבוד, וכו' – להתייחס לשאלות שמציב השמאל הרדיקלי. השהות שלנו בשוליים הרדיקליים היא שוחקת, ואנחנו מאבדים אנשים לשחיקה הזו כל הזמן; לא בטוח שמי שיבוא אלינו מהמתונים יספיק כדי שאשכרה נצמח כתנועה. אבל המפלגות שלהם ייאלצו לנסות לפחות לספק התחלה של מענה והתייחסות לשאלות שלנו, שזו כבר חתיכת השפעה על השיח השלטוני.

התפקיד שלנו הוא לשנות, אבל לא צריך ללכת "לבפנים" כדי לשנות. גם מבחוץ אפשר.

זה פוסט ראשון בפרוייקט 300 – כל יום בחודש הקרוב אעלה פוסט של 300 מילים או יותר. בהשראת יוסי גורביץ.