לפני כמה ימים, חברה יקרה כתבה לי בייאוש אחרי ששמעה שמפלגת מרצ משכה את תמיכתה בהפגנה של מוצ"ש האחרון – הפגנה שקראה בשם "מחנה השלום" להפסקת המתקפה על רצועת עזה בעד חתירה מיידית לפתרון מדיני. הפגנה שלגמרי היה סביר לצפות ממרצ להשתתף בה.
זרקתי הערה אנטי-ציונית סתומה כלשהי, כהרגלי, משהו כמו, "רואה, אי אפשר לעבוד עם ציונים." החברה, שגם היא אינה ציונית, הקשתה ואמרה, "בסדר, אבל מעבר לתוויות, איך יכול להיות שהם לא משתתפים?"
בשמאל הישראלי מתקיים דיון ער סביב העניין הזה, מסתובבות הרבה שמועות וטענות סותרות, והדיון נראה חלוק בעיקר בין תומכי מרצ שמכחישים את העמדה הבעייתית של המפלגה ומדגישים רק את התנגדותה למבצע, לבין השמאל האנטי-ציוני (עליו אני נמנה) הקופץ על ההזדמנות לגנות ולהוקיע את המפלגה הוותיקה, המתיימרת לייצג את "השמאל של ישראל."
מה היא בעצם ציונות?
מאז שאני אנטי-ציוני, ומאז שאני מתבטא נגד הציונות, נדרשתי הרבה פעמים (בידי תומכי מרצ במיוחד) להגדיר מהי אותה ציונות שאני יוצא נגדה. למעשה התרשמתי שזו שאלה כנה, שגם לציונים אין תשובה עליה. מה היא בעצם ציונות?
עם הזמן הגעתי למסקנה מסויימת לגבי המכנה המשותף למי שמשתייכים לתנועה הזו (או שלא מתנגדים לשיוכם אליה) מימין ומשמאל – שאיפה לשימור העליונות היהודית בתחומי פלסטין ההיסטורית.
אבל זוהי הגדרה אידיאולוגית והייתי רוצה עכשיו להציע הגדרה פוליטית. ציונים בפוליטיקה הישראלית – ממרצ ועד עוצמה לישראל, על כל ההבדלים – רואים בציבור היהודי-ישראלי את מסגרת הייחוס הפוליטית שבה מתקיים עתידם.
מרצ כמקרה מבחן
מרצ היא מקרה מעניין מכיוון שהיא יושבת כיום על קו שבר אידיולוגי ופוליטי עמוק. רבים מפעיליה ורבים מתומכיה אינם ציונים, אולם המפלגה מזדהה כציונית ומתנהלת בהתאם. הקושי לעמוד מאחורי הפגנה שקוראת לסיום מבצע האימים הנוכחי ברצועת עזה הוא דוגמה לכך, כמו גם התבטאויותיה המקוממות של זהבה גלאון בגנות אלו מאיתנו שהפגינו נגד המבצע עוד לפני שזה נהיה עניין המוני.
הרי בציבור הציוני שימינה ממרצ יש קונצנזוס ברור בעד המבצע. הוא נתפס כפעולה הגנתית מוצדקת, בין אם מקבלים את מותם של מאות חפים מפשע בצהלות שמחה או בבכי מר. ולעומת זאת בציבור הפלסטיני (משני צדי הקו הירוק) ובשיח הלא-ציוני בשמאל הקונצנזוס הוא הפוך – המבצע הוא פעולה התקפית, נבזית, חסרת תועלת ואף מזיקה ונפשעת, הגובה חיים רבים לשווא.
ציונות באה על חשבון דו-קיום
אני מציע, וכך גם אמרתי לחברתי המתוסכלת, שהסירוב של מרצ לעמוד באופן חד משמעי לצידנו כנגד המתקפה על עזה הוא תוצאה ישירה של היות המפלגה ציונית – כלומר, תוצאה של כך שמפלגה זו מחפשת את שותפיה ותומכיה בקרב הציבור היהודי קודם כל. היא מחפשת את הציבור שרוצה בדו-קיום, כן, אבל בו זמנית היא מדגישה שוב ושוב את נאמנותה למדינה (שמכונה לעתים בידי פלסטינים פשוט "הכיבוש") ואת תמיכתה בצבא (שנתפס אצל פלסטינים כצבא הכיבוש, לא צבא הגנה, ובצדק.)
הצורך להצהיר השכם וערב על נאמנות למוסדות אלו, הוא מכשול בפני כל הזדהות פלסטינית עם הצהרותיה של המפלגה, מכשול בפני כל אפשרות לאחד תחת גישתה המוני יהודים ופלסטינים. (יעיד על כך טקסט החובה של רמי יונס, אין לנו את הפריבילגיה להיות מתונים בזמן שילדים מתים בעזה.)
שותפות יהודית-פלסטינית היא הדרך היחידה לדו-קיום
דו-קיום, כלומר קיום של יהודים ישראלים לצד ערבים פלסטינים וביחד איתם במרחב שבין הירדן לים, דורש מאיתנו כיהודים ישראלים לחפש קודם כל את השותפות עם פלסטינים. אם נידרש כל פעם להיצמד לקונצנזוס של הכובש, שרואה בהרג מאות בני אדם (שלא משלנו) כל שנה-שנתיים דרך סבירה להתקיים, ברור שאין מה לדבר איתנו.
גם אם מקבלים את הטענה עצמה כנכונה, את ההרג כרוע הכרחי, הרי שהדרישה לקבל את הגישה הזו מציבה רף בלתי הגיוני עבור מי שיש לו קרובים קרובים או רחוקים בעזה וזיכרונות חיים של הנכּבּה במשפחה.
מי שבאמת ובתמים רוצה פתרון של שלום כאן חייב להעז לדבר כנגד הקונצנזוס שמצדיק ומשמר את הקיים. שמאל מתבסס קודם כל על שיוויון בין בני האדם, ולא ייתכן שמה שמכונה "מחנה השמאל" יתיישר ברגע משבר לפי זעמו של הציבור הישראלי ויתעלם לחלוטין מנקודת המבט הפלסטינית, אם ברצונו להגיע לקיום משותף במרחב אחד עם העם הפלסטיני.
הגיע הזמן להפרד מהציונות לשלום.