בפוסט הקודם התייחסתי לאחד מהוויכוחים שמתנהלים על גל המחאה הנוכחי – מיקום ההפגנות. מה שאמרתי היה, בגדול, שהכי טוב שכל אחד יפגין איפה שהכי נוח לו, ושאם בכלל להתאמץ לעשות הפגנות מרכזיות גדולות, אז בירושלים ולא במרכז תל אביב. בפוסט הזה אני רוצה להתייחס לאחד הוויכוחים האחרים – על זיהוי מפלגתי – ולהתחבר למשהו כללי יותר.
שלשום הלכתי להפגנה של "הלא נחמדים" ו"המעברה" ברמת אביב, מול הבית של לפיד. הלכתי לשם בחולצה אדומה של דעם. חברים אחרים מדעם הלכו ככה להפגנה הקודמת שם ואמרו שלאף אחד לא הייתה בעיה עם זה.
גם לי אף אחד לא העיר על החולצה שלי במהלך ההפגנה. נשארתי ממש עד הסוף, כשהיינו רק קומץ קטן שחוסם צומת שקטה ברמת אביב. בשלב זה הייתי היחיד בחולצה אדומה, ולאף אחד מהמהפכנים הזועמים והמרשימים שהיו איתי לא נראה שזה הפריע.
אבל במונית השירות חזרה לדרום תל־אביב, מהפכן אנרכיסט שמאלי שהיה איתנו לאורך ההפגנה ניסה להסביר לי למה זו הייתה טעות לבוא עם החולצה הזו. "זה מרתיע חלק מהאנשים, שאתה בא עם חולצה שמאלנית שכתוב עליה בערבית," הוא אמר. "ובכלל, מפלגות זה מפלג ומפריד ומבדל."
לא על זה אני רוצה לכתוב כרגע, אבל חשוב לתת את הדעת על הדרת הערבים שמשתמעת מהבקשה הזו – אם חולצה שכתוב עליה בערבית לא רצויה, הרי שגם ערבים לא רצויים – מה שגם גזעני בקטע רע, וגם בכלל לא חכם: 20% מהאוכלוסיה הם ערבים וכדאי שנפנים שאנחנו צריכים גם אותם במחאה.
הטענות הכלליות יותר לגבי זיהוי מפלגתי לא חדשות לי, ואני לא חושב שהן שגויות לחלוטין; לא לכל פעולת מחאה אני אבוא עם חולצת דעם. אבל אני רואה בנסיונות האלה לטשטש זהויות פוליטיות והבדלים בתוך המחאה טעות מרה, המשך של הטעות המרה של מחאת 2011 החביבה והכיפית וה"א-פוליטית".
זו טעות למסמס את המסרים והמחלוקות במקום לכרות בריתות אף על פי ולמרות המחלוקות.
זו טעות כיוון שיש כאן הרבה זהויות שונות – וכולם יודעים שהן כאן. העמדת הפנים שכולנו מסכימים על הכל היא מגוחכת, ולא מחזיקה מעמד לאורך זמן. זה גם לא באמת נותן לנו את מה שאנחנו צריכים, אלא אם מה שאנחנו צריכים זה להרגיש שיש איתנו הרבה אנשים.
אלא שכדי באמת לשנות כאן משהו, אנחנו צריכים בעיקר שני דברים: מהפכנים נלהבים ובריתות בין קבוצות שונות, גם כשתהום פעורה ביניהן.
מי שמחפש תירוץ שלא להיות חלק מהמהפיכה ימצא אותה. אני אתייחס לדוגמה הנתונה, אבל זו רק דוגמה: מי שרק מחכה לראות שם בערבית או לשמוע סיסמה בערבית כדי לברוח חזרה לחיק הלאום, שספק מחבק, ספק חונק, לא הולך להיות חלק מהמהפיכה הזו.
זה צריך להיות ברור לנו. הממשל הישראלי – כמו כל הממשלות הערביות המושחתות באיזורנו, אגב – משתמש כבר דורות בסכסוך בין היהודים והערבים כדי להסיח את דעתנו מהדיכוי והשחיתות.
אז נגיד שתנועת המחאה באמת תדאג שלא להפחיד אף אחד עם מסרים שמאלניים או חס וחלילה מילים בערבית. ונגיד שבאמת התנועה תגדל ותגיע, תודות למסמוס הזה, למאסה ענקית של אנשים. ואז מה? במוקדם או במאוחר, יהיה איזה עימות מזויין כזה או אחר, אולי ביוזמה ישראלית ואולי לא, וביבי-בנט-לפיד יקראו לכולם להפסיק להפגין ולהתגייס להגנה על המולדת. כל האנשים שהצלחנו למשוך למחאה באמצעות המסמוס יהיו הראשונים שיברחו. אלו לא האנשים שיסרבו לצו 8 כדי להמשיך במחאה.
ואני לא מכליל פה על ימנים או על תושבי שכונות או על מזרחים. בכלל לא. להיפך. אני אומר שיש, בכל הקבוצות החברתיות בארץ, אנשים שמוכנים להיות מהפכנים, ויש אנשים שמחפשים סיבות שלא להיות מהפכנים. האנשים שמוכנים להיות מהפכנים הם מי שאנחנו צריכים בתנועת המחאה הזו, ולא משנה אם יש לי מחלוקת ערכית עמוקה עם חלקם בענייני דת וענייני לאום.
מה שמביא אותי לנקודה השנייה שציינתי – אנחנו צריכים בריתות פוליטיות ברורות בין קבוצות שביניהן פעורה תהום, אף על פי ולמרות המחלוקות.
תנועת המחאה הזו צריכה להצליח להכיל כמה שיותר אנשים שהשיטה דופקת, והרבה מאוד מהאנשים האלה – רובם – הם "מיעוטים", כגון מזרחים, חרדים, ערבים, רוסים, ואתיופים. כשתנועה צריכה להכיל אנשים רבים מכל הרקעים האלה, היא חייבת להכיל מחלוקות קשות בנושאי דת ונושאי לאום. לכן היא חייבת להפסיק להעמיד פנים שאין הבדלים, ולהגיד בלי להתבייש – אם אתם נגד השיטה, אתם איתנו.
שוב – מי שמחפש סיבה שלא להיות שם לא יהיה שם, ואם כן יהיה שם לא יישאר עד לסוף.
הדרך למחאה/מהפיכה מכילה, עממית ואמיתית היא לתת לכולם להיות מי שהם – בלי בושה, בלי לפחד שלא להסכים, בלי לפחד מהשונה. לא ישתנה פה שום דבר אם ניתן לשוני הזה להפריד בינינו, והרי כולנו יודעים שהשוני הזה שם.
מי שמחליט שמהפכה עם סיסמאות בערבית היא לא המהפכה שלו, בוחר להדיר את עצמו. כנראה שהוא עדיין מחפש סיבות למה לא. מי שמבקש מאחרים שלא להניף דגלים מסויימים, לעומת זאת, מדיר אותם, ומוטב היה שישתוק. ייתכן שיש ביניהם מהפכנים אמיתיים.
בוא נביא כל אחד את המחאה שלו, וניתן לכל אחד להביא את המחאה שלו, גם אם אנחנו לא מסכימים איתה. בואו ניתן לכולם לבוא בתור מי שהם, בלי לדרוש מהם להסתיר שום דבר. בואו נבוא עם כל השוני, ונלמד לכבד ולהכיל את המחלוקות. בואו נדבר בבריתות, ולא במסמוסים.