Tag: אירופה

ירידה לצורך עלייה

אחד הזכרונות המוקדמים שלי, כנראה מגיל 5–6 – אני ואמא הולכים, היא עם העגלה, ובעגלה אחותי. איפשהו במרכז העיר בירושלים. "כשתהיה גדול כבר לא יהיה צבא." לא זכור לי ההקשר, מה בא לפני ומה בא אחרי בשיחה או בעולם הרגשי שלי. רק האמירה הזו. אני יליד שנת '88, כך שזה היה בתקופת אוסלו, כנראה לפני רצח רבין. תקופה של תקווה בקרב המיליֵה התרבותי-חברתי שלנו: אשכנזי, חילוני, שמאלני, מעמד ביניים.

אני גם לא זוכר באיזו שפה היא אמרה לי את זה, אבל סביר להניח שזו הייתה אנגלית, שפת האם שלי. אמא ואני תמיד דיברנו באנגלית. היא עלתה לארץ מארה"ב כילדה, עם משפחתה, ולפני שנולדתי היו תקופות שהיא גרה שוב בארה"ב. היא השתלבה היטב בארץ, אבל מעולם לא הרגישה ישראלית לחלוטין. כשנולדתי היא התחילה ספונטנית לדבר איתי באנגלית, ואבא שלי זרם עם זה ודיבר איתי באנגלית גם הוא, עד שהלכתי לגן והייתי חייב כבר ללמוד עברית.

 

לכל אורך ילדותי בירושלים, תמיד שמעתי ממשפחתי תלונות על ישראל והישראלים. הם כאלה גסי רוח, לא מנומסים. הכל כל־כך מבולגן פה, שום דבר לא מתפקד כמו שהיה מתפקד במדינה מתוקנת. אולי מתישהו נעבור לחו"ל, לפחות לתקופה.

 

עוד שיחה שנחרטה בזכרוני, כנראה מגיל 12 בערך, כלומר באינתיפאדה השנייה. ישבנו באוטו, אולי כל המשפחה, אולי שוב רק אמא, אחותי ואני. עומדים ברמזור ברח' עזה. מדברים על איך שהמשפחה של סבתא מצד אבא, יהודים גרמנים, היו כמו צפרדע בסיר: המים מתחממים לאט לאט, בקושי שמים לב, ואם לא בורחים לפני שנהיה חם מדי – מתים. דיברנו על כך שגם אצלנו בארץ המים מתחממים, ואנחנו, צפרדעים שחושדות שצריך לברוח מתישהו, לא נדע בוודאות מתי – עד שמאוחר מדי.

 

שנים מעטות לאחר מכן, כשהייתי בן 14, כבר נהיה ברור שאני עומד להיות גדול, ושעדיין יש צבא. מתחיל לחשוב על דרכים להמנע מגיוס. משום מה, בשלב זה ברור לי שלא אתגייס, השאלה היא רק איך. אולי אעבור בגיל 15 לגור עם קרובים בארה"ב כדי שלא יגייסו אותי? מגיע גיל 15 ואין לי רצון לעזוב, בטח לא זמן קצר אחרי שהקמנו את ביה"ס הדמוקרטי שלנו בירושלים. מתחיל לחשוב על דרכים לשכנע את הצבא שלא לגייס אותי.

באותה תקופה הוצאנו אזרחות גרמנית, התחלתי ללמוד גרמנית וביקרתי לראשונה בגרמניה. הרגשתי שם ממש בבית. במקביל, החלטתי שאני רוצה ללמוד פילוסופיה, וגיליתי שבגרמניה יש לימודים חינם לאזרחים. מתגבשת התוכנית – אעשה בגרות, ומתי שאוכל אעבור לגרמניה לרגל לימודים.

טוב, לא רק לרגל לימודים – גם בשביל סוף סוף לעוף מהמקום הארור והמבולגן הזה, לטוס למקום של "בני־תרבות". להשאיר מאחור את הסכסוך, ואת האלימות, ואת הישראלים הגסים האלה.

 

עוד שנה עוברת, מגיע צו ראשון. מתייעץ עם כל מי שאני יכול. מתחיל לחשוב שאולי כן להתגייס. אבל כשמגיעים ברוֹשוּרים של כל מני מסלולים איכותיים, אני מתחיל להבין – שירות מעניין הוא שירות ארוך. גם שירות משעמם הוא שירות ארוך. מת כבר לעוף מפה, לגרמניה הירוקה, הנאורה, השקטה, המנומסת, עם הלימודים חינם ובלי כל הבלאגן. שאני אתָּקע כאן שלוש שנים? זין.

חוץ מזה, בכלל הייתי מבועת מהרעיון של שירות צבאי. לא רוצה שיצעקו עליי וישפילו אותי. לא רוצה לישון בחדר מלא בזרים. לא רוצה את כל האלימות וההיררכיה הזו. זה לא בשבילי. אני שונה מכולם. אני יליד ירושלים, אבל אני לא באמת ישראלי. אני אמריקאי. לא, בעצם, אני אזרח העולם. בעצם, לא יודע מה אני. ישראלי אני בטח שלא. אני מנומס. אני דובר אנגלית. אני לא רוצה צבא.

 

צו ראשון, קב"ן, עוד קב"ן, ועדה רפואית, צו שחרור. שירות לאומי? טוב, בסדר. עוד לא מוכן לעזוב את המשפחה והארץ, צריך קצת זמן הסתגלות. ואם כבר שירות לאומי, אז ננסה משהו אידיאולוגי. מנסה בכמה מקומות, אבל זה לא הולך. ברגע האחרון, מקבל שיבוץ רגיל, כמו כולם – בית חולים איכילוב. לפחות יש דירת שירות. לא ממש בתל־אביב אהובתי, אבל בחולון, ממש ליד.

בסוף לא יצא תפקיד משרדי, אלא תפקיד רגיל של בית חולים. באתי ברגע האחרון וקיבלתי בסופו של דבר את אחד התקנים הקשים ביותר בבית־החולים – מחלקת קבלה והתאוששות של חדר הניתוח, בתפקיד שהייתה אמורה למלא מזכירה רפואית מוסמכת. בהתחלה התלהבתי ונהניתי, אבל אל הסוף כבר הגעתי בזחילה. זה היה שירות מספק, אבל קשה מאוד.

במקביל, התפתחתי אידיאולוגית. כשהתחיל השירות הלאומי, כבר קצת הצטערתי בדיעבד שלא סירבתי שירות צבאי, ש"סתם" הוצאתי סעיף נפשי ("חוסר מוטיבציה לשרת", אגב). כשאני מסיים את השירות, אני כבר מתחיל להתלבט שוב אם אני באמת רוצה לעזוב.

המסקנה שחורצת את גורלי? אם אשאר, המצב המדיני יכלה אותי בדרך כזו או אחרת. או שאקדיש את חיי לפעילות פוליטית ולא יישאר שום דבר אחר – כך חשבתי – או שפשוט איהרג כחלק ממעגל האיבה. השנה היא 2007 ונראה (לי) שלא משתנה שום דבר במצב, שאין טעם להיאבק, שנותר לי רק להצביע ברגליים, ופשוט לברוח כבר, לפני שהמים יגיעו לרתיחה.

 

אז עזבתי. ללייפציג. (למה דווקא לייפציג? זה כבר סיפור לפעם אחרת.)

חודשים ראשונים בניכר. מרגיש כמו תייר, אבל מבין לאט לאט שאני לא. מתחיל להטמע יותר ויותר. מסגל לעצמי מבטא מקומי בגרמנית.

בשנה הראשונה, שהקציתי לעצמי כשנת הסתגלות לפני הלימודים, אני נעזר הרבה בחבריי מתנועת החינוך הדמוקרטי. כשמתחילים הלימודים אני עובר לחברים חדשים, חלקם מהלימודים וחלקם מהחינוך הדמוקרטי.

 

באותה שנה ראשונה ביקרתי בארץ שלוש פעמים. בביקור הראשון, לא סבלתי את המקום או את האנשים. בביקור השני, הרגשתי אפאתי לגביהם. מהביקור השלישי והלאה, התחלתי לאהוב מאוד את הביקורים בארץ, ממש ליהנות מכל רגע. כי אחרי שנה, כבר התחלתי להבין למה גרמנים כל־כך מתים על ישראל. חם פה, והאנשים חמים. בגרמניה קר, והאנשים קרים. הגרמנים הם קרים לטוב ולרע, והישראלים הם חמים לטוב ולרע. הגרמנים שומרים על מרחק מנומס, אבל קשה להכנס איתם לשיחה אמיתית, ליצור חיבור אמיתי. הישראלים וולגאריים ועלולים להתפרץ עליך באופן בלתי־צפוי, אבל הם גם עלולים להיפתח אליך במהירות מפתיעה.

באותו ביקור מהנה מתרחש גם אירוע מכונן בהתפתחות הפוליטית שלי ושל משפחתי. מבצע "עופרת יצוקה" מתחיל לקראת סוף הביקור הזה. בשלושת ימיו הראשונים של המבצע, לפני שנגמר "בנק המטרות" המפורסם, אני עוד בארץ, ותומך בתקיפה. מרגע שאני חוזר ללייפציג, אני מתחיל לשמוע (דרך הרשת, לא דרך הגרמנים) על מאות ההרוגים, ביניהם ילדים רבים.

עד אז שמרתי מרחק מהפוליטיקה הישראלית, מתוך תחושת הייאוש שליוותה אותי בנושא הזה. ההרג ההמוני ברצועת עזה עורר אצלי תחושת אחריות ואשמה, וצורך עז להתנער ממעשיה של המדינה הזו, שעושה את כל זה כביכול בשמי ובשם משפחתי. וממש באותו זמן, חשתי חרדה ועצב רב על חברי ילדות שנשלחים לתוך הרצועה כלוחמים.

מאוחר יותר באותה השנה מתחיל מאבק שייח' ג'ראח, אליו מצטרפת אמא שלי, שמתחילה לעבור רדיקליזציה וסוחפת אחריה את אחותי ואותי. אני מתחיל להתעמק עוד ועוד בנעשה בין הירדן לים, ואף לכתוב בנושא בבלוג, אותו אני פותח עם טקסט קצר על "עופרת יצוקה". בשלב זה אני כותב רק באנגלית, ולא מעוניין בכלל לעסוק בכתיבה בעברית. יותר נוח לי באנגלית, ואני לא רואה טעם בפנייה לישראלים.

 

עדיין תירצתי לעצמי את ההיעדרות שלי. הרגשתי מיוחד, חשבתי שיש לי הרבה מה לתרום לאנושות, ולא התאים לי לכלות את כל זה בסכסוך טריטוריאלי-שבטי באיזו פינה הזויה של העולם. רציתי להיות חלק מהעולם ה"נורמלי", ליהנות ממנו ולתרום לו.

אבל ההיעדרות שלי דרדרה מאוד את היחסים ביני לבין אחותי, חברתי הקרובה ביותר באותן שנים. היא התגייסה לצבא באותה תקופה שבה אני עזבתי את הארץ, מתוך תחושת שייכות למקום. באחד הרגעים הקשים בחיי, כשאני נפרד מהמשפחה בנתב"ג בדרכי לאשכנז, היא הטיחה בי בבכי: "איך אתה יכול לעזוב אותי?!" – והותירה אותי בלי מילים.

בכל ביקור שלה אצלי או שלי בארץ היינו רבים. מתישהו כבר הבנּוּ למה אנחנו רבים, למה היא כועסת עליי. התחלנו לדבר, ביני לבינה ואז גם עם כל המשפחה, על הסיבות לכך שנמנעתי מגיוס, על הסיבות לכך שעזבתי.

 

שיחה באיזה צימר בחופשה משפחתית בארץ, באחד הביקורים שלי. ההורים הרגישו שההתנערות שלי מאחריות לחברה הישראלית היא כישלון מאסיבי בחינוך שהם נתנו לי. בשלב זה עוד דחיתי את הקונצפט של "אחריות לחברה" ברמה אידיאולוגית, אבל מתחילים הסדקים, ומתחילים להגמר התירוצים.

 

בשנת 2010 עברתי לגור ביחד עם חברתי הגרמנִייה. נדמה היה שנטמעתי לחלוטין – קשר רציני עם גרמנייה, מעגל חברים גרמני, מראה גרמני ודיבור גרמני. אבל במקביל, נהיה לי קשה יותר ויותר עם הנפקדות שלי. התחלתי לראות תהליכים משמעותיים בישראל-פלסטין, ולהצר על כך שאני לא יכול לקחת בהם חלק. התחלתי לחוש אחריות קולקטיבית למצב פה, מהפערים החברתיים ועד לכיבוש, אבל עדיין הייתי כבול ללימודים בלייפציג, ולקשר עם הבתזוג.

בד בבד, מתערערת התפישה שלי, שהחזקתי בה עוד לפני שעזבתי את הארץ, שאני לא באמת ישראלי. הפסקתי להגיד לאנשים "גדלתי בישראל", התחלתי לראשונה להגיד: "אני ישראלי." הקשר שלי עם המדינה נשאר קר כשהיה, אבל מביקור לביקור התגבשה אצלי ההבנה שלאן שלא אלך, אשאר בשר מבשרה של החֶברה הישראלית. כמה שלא אטמע בגרמניה, לעולם לא אכיר אותה ואת החֶברה הגרמנית כמו שאני מכיר את החברה שבה התהוויתי.

 

זמן לא רב אחרי שעברתי לגור עם זוגתי-דאז, בא חבר ישראלי לבקר. הוא התעקש שאשמע את האלבום של הדג נחש, החדש בזמנו, "6". מתוך כל הסלידה שהייתה לי לישראל ולישראליות, לא באמת הכרתי את הלהקה המהוללת, ולא ידעתי שהם עושים מוזיקה ביקורתית. עכשיו, כשאומרים לי שאני אוהַב אותם, אני מקשיב באמת, מופתע, ומתחבר.

לאורך זמן, המוזיקה של הדג נחש מחזקת ומבהירה אצלי את ההבנה שהיחסים האמביוולנטיים שלי עם המולדת הם מנת חלקם של ישראלים רבים. שבעצם, דווקא בגלל הזהות המורכבת שלי, אני ישראלי "טיפוסי" – סוג-של. אני מהמזרח התיכון, אבל גם אירופאי, וגם אמריקאי. הקשר שלי לסביבה שממנה הגעתי הוא ביקורתי, אבל הוא עדיין קשר.

מצויד בתחושת שייכות חדשה, הביקורים בארץ נהיים מענגים עוד יותר, וההימצאות בגרמניה נהיית פחות ופחות נוחה.

 

האובססיה שלי לפוליטיקה הישראלית הלכה והעמיקה. הגעגועים למקום ולמשפחה התגברו. התסכול מכך שאני לא פה, שאני לא חלק ממה שהולך פה, הלך וגבר, והגיע לשיא בשנת 2011. במהלך המהפכה המצרית, חצי שנה לפני שדפני ליף נטעה את האוהל הראשון על שדרות רוטשילד, החלטתי שאני חייב כבר ללמוד ערבית, והתחלתי להתעמק יותר בפוליטיקה האיזורית. ואז, כשרוטשילד מתחילה להראות קצת כמו תחריר, כל רגע בניכר כואב לי. אני מתחיל לנסות לכתוב בעברית, כדי להיות חלק מהשיח המקומי.

כל הגורמים והתהליכים השונים האלה התחברו והחלטתי שאחרי שאסיים את התואר אני צריך לעשות ביקור ארוך בארץ, שלושה חודשים לפחות. כדי ללמוד ערבית פלסטינית מדוברת, כדי לבלות עוד זמן איכות עם המשפחה, וכדי לבדוק אם אולי אני מסוגל לחזור לגור בארץ המשוגעת והלא־מנומסת הזו.

הזוגיות בלייפציג עוברת משברים, אבל עדיין יציבה למראה. אני והבתזוג זוממים ביקור ארוך בארץ, ביחד. הלימודים של שנינו מתארכים, התוכנית מתגלגלת לכיוונים שונים ומשונים, אבל מה שברור – אחרי שאני מסיים את התואר אני טס לארץ לכמה חודשים. לראות יותר את המשפחה. לראות יותר את הארץ. להשתתף במתרחש. לראות אם יש לי פה עתיד.

 

לקראת הנסיעה התחלתי להבין. יש לי, ותמיד יהיו לי, שתי נקודות קיצון לבחור ביניהן. האחת היא שאני אחייה בארץ בתור פעיל פוליטי מסור, אשקיע את זמני ואת חיי במאבקים הפוליטיים של המקום הזה, המאבקים שהם שלי. השנייה היא שאגזור על עצמי חיים בניכר, חיים בניכור, חיים של טמינת הראש בחול ונסיון להתעלם מהנעשה במקום הזה שממנו הגעתי.

אבל ברור שהבחירה הזו היא לא בחירה אמיתית, כי המשפחה והחברים לא עומדים לעזוב, ואני לא מסוגל להתעלם מגורלם. איכפת לי יותר מדי, ונהיה עבורי קשה מנשוא להיות מודע למה שקורה פה בלי שאוכל להיות פה ולעשות משהו בנדון.

 

ואז, כמעט בהפתעה, הגיע הזמן. קשה לעזוב את לייפציג. זו עיר נהדרת, וביליתי בה תקופה של חמש שנים, עם הרבה עליות וירידות ופרקים שונים, טובים יותר ופחות. כל חיי החברה שלי היו מרוכזים שם, ובמיוחד במערכת היחסים ההיא, שנטתה כבר בשקט לקרוס. אבל ב־24 באוקטובר 2012, אחרי שמכרנו הרבה מהדברים שלנו ואת רוב הרכוש שנשאר לי שמתי באכסון אצל חבר, עליתי על טיסה לילית לנתב"ג.

תוך פחות משבועיים נגמרה הזוגיות שלנו, ואני התחלתי לחפש ולמצוא את עצמי מחדש.

מאז לא באמת היבטתי לאחור.

 

תודה רבה רבה לכל מי שקרא/ה את הטקסט הזה על גלגוליו השונים ותרם/ה לעריכתו. תודות מיוחדות לקלה, דנה, הילה, אבא, אמא, דור, ומתן, על התרומה הרבה!

מה קשור כיבוש עכשיו?

על צדק חברתי, פועלים מוחלשים, ולמה "ישראל-פלסטין אותה מהפכה."

הייתי היום באסיפה הכללית של ארגון העובדים מען. דיברו נציגים מהתארגנויות עובדים שונות, חלקם פלסטינים (עם תעודות זהות ובלי), חלקן יהודיות. נזכרתי בשאלה שנשאלת בזעם בכל פעם שדעם צועדת עם סיסמאות במחאה החברתית – מה קשור כיבוש עכשיו?!

התשובה היא פשוטה בסך הכל, והיא קשורה לא רק לכיבוש אלא גם לגזענות ולעובדים זרים. אבל קודם כל חשוב להבהיר נקודה כללית יותר לגבי כלכלה קפיטליסטית (כלכלת שוק). בכלכלה קפיטליסטית, עבודה היא סחורה לכל דבר – לכן מדברים על "שוק העבודה". העבודה שנסחרת היא לא מקום העבודה, אלא להיפך – כוח העבודה של העובדים.

בשוק כמו בשוק, התחרות קובעת את הערך של הסחורה. אם סוחר אחד לוקח 5 ש"ח על קילו פלפלים, וסוחר אחר לוקח 4 ש"ח על סחורה דומה, הסוחר הראשון לא ימכור הרבה. בדומה, אם אני רוצה משכורת של 5 אלף ש"ח עבור עבודה מסויימת, אבל יש מישהו שמוכן לעשות את העבודה באיכות דומה עבור 4 אלף, כנראה שלא יסכימו לתת לי את השכר שרציתי.

ברמת החברה, יש כלל חשוב: אם יש בשוק קבוצה של עובדים שניתן לשכור בעלות נמוכה למעביד – שכר ברוטו, יחד עם זכויות ומה שמסביב – השכר בשוק ירד והתנאים ירדו. ככל שיש יותר עובדים מוחלשים שכאלה, ככה ירד השכר יותר. ככל שיש פחות עובדים מוחלשים, השכר יעלה.

רגע של היסטוריה

במאה ה- 19, באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים המוחלשים היו בעיקר הנשים והילדים, שעבדו שעות בלתי-אנושיות, בשכר מחפיר, מגיל צעיר.1 כך התאפשר מצב שבו משפחה שלמה, שבה כל נפש עובדת כל היום, עדיין מרוויחה בסך הכל ממש בקושי מספיק כדי לשרוד בתנאי סלאמס עוד יום ולעבוד עוד יום. וכאשר בעל מפעל רצה להוריד את שכר העובדים שלו, והעובדים היו מאיימים להתפטר, כל שבעל המפעל היה צריך לעשות זה להזכיר לעובדיו שהוא יכול להחליף את כולם בנשים ולחסוך לעצמו הרבה כסף – ואז הפועלים היו נאלצים להמשיך לעבוד קשה מאוד אך להרוויח עוד פחות.

לא מדובר בקונספירציה, אלא במצב חברתי שמתאפשר תודות לדעות קדומות ומדיניות ממשלתית. כאשר המצב הזה מתאפשר, המרוויחים היחידים ממנו הם בעלי ההון, ובמידה פחותה מעסיקים בעסקים קטנים. באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים הפחות מוחלשים היו הגברים. כיוון שקבוצות אחרות קיבלו שכר מופחת, גם השכר שלהם היה זעום.

ואיך כל זה קשור לסכסוך?

עכשיו כבר פשוט להסביר: לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל אין הגנה בפועל על זכויות העובדים שלהם. הם מנוצלים ברמה שנדירה מאוד בקרב אזרחי ישראל. כיוון שמדינת ישראל, למרות שחוקי העבודה שלה חלים על עסקים ישראלים גם בשטחים, בלי קשר ללאום העובדים, לא אוכפת את אותם החוקים בצורה שיוויונית, יש לנו קבוצה אחת של פועלים מוחלשים שמורידים את השכר עבור כולם. והמצב עוד יותר מורכב. בין השאר, כי הייצור הזול בשטחים מוריד את מחירי הסחורות בשוק, מה שמכריח את כל המעבידים לצמצם בהוצאות שכר, גם אלו שלא נמצאים בשטחים.

והפלסטינים בשטחים הם לא הקבוצה היחידה של פועלים מוחלשים. יש כאן רבדים על גבי רבדים. מבקשי המקלט מאפריקה הם עוד קבוצה שכזו, ומהגרי עבודה מרחבי העולם השלישי נמצאים במצב דומה מאוד. גם הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית ("ערביי ישראל") מועסקים פחות ובתנאים ירודים בהרבה מאלו של ישראלים יהודים. אפילו בין קבוצות שונות בציבור היהודי יש פערי שכר, ועד היום עדיין יש פער בשכר בין גברים לנשים.

כל הדברים האלה קשורים. אם אנחנו רוצים שיהיה אפשר להתקיים פה בכבוד, אין ברירה מציאותית חוץ מאשר מאבק על שיוויון מוחלט לכל הקבוצות בארץ בכל הנוגע לתנאי עבודה. ההיסטוריה של מאבקים מסוג זה מראה ששיוויון שכזה דורש כוח אלקטורלי, כלומר זכות הצבעה. זו המציאות. ככל שהעובדים מוחלשים, בעלי ההון מחוזקים וחופשיים להמשיך לשלוט בחיינו ולחיות על חשבוננו.

השלטון הצבאי בשטחים, המדיניות כלפי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, האפליה הגזענית נגד ערבים, נגד מזרחים, נגד רוסים – הכל אותה מהפכה.

מילה לסיום, לחבריי למאבק החברתי:

אני לא מבקש שתסכימו איתי. בכלל לא. אני בסך הכל רוצה שתבינו למה אני מבלבל לכם את המוח עם כיבוש ואפרטהייד ופליטים, ותפסיקו להגיד לי שזה לא קשור. לדעתי זה קשור ועוד איך. אני לא אהיה במאבק חברתי שלא נותן לי לדבר על זה. מאבק שכזה הוא קרב אבוד מראש, מבחינתי. איש באמונתו יחיה – תצעקו אתם את האמת שלכם, ואני את האמת שלי, וההיסטוריה כבר תגיד מי צדק. העיקר שאנחנו נאבקים ביחד ולא רבים אחד עם השני מה מותר ואסור להגיד.

הערות שוליים:

  1. יש לציין שהמצב שאנחנו מדמיינים, שבו כביכול נשים לא יצאו לעבוד לפני התנועה הפמיניסטית, היה נחלתן רק של המשפחות העשירות ביותר באותה התקופה. האפלייה כלפי הנשים התבטאה במקום זה בכך שהשכר שקיבלו היה ממש רק דמי־כיס. []

גם אנחנו צריכים אנטיפה – מחר בצהריים, גן לוינסקי, הפאשיזם לא יעבור!

פאשיסטים, הם בכל מקום.

בכל דמוקרטיה מודרנית יש פאשיסטים. אבל במדינות מערב אירופה, חופש הפעולה שלהם מוגבל. הלגיטימיות שלהם בדיון הציבורי מוטלת בספק ויותר מכך, יש תשתית אנטי-פאשיסטית (אנטיפה – antifa) מבוססת שמתגייסת לבלום כל מצעד שטנה. לבלום באמת: ליצור שרשרת אנושית, שכבות שכבות, מקצה אחד של הרחוב לשני, כך שהפאשיזם פשוטו כמשמעו לא יכול לעבור.

היה לי העונג לגור חמש שנים בלייפציג, עיר מזרח־גרמנית, הגדולה במדינת סכסוניה. סכסוניה היא מדינה עם ריכוז פאשיסטים בין הגבוהים בגרמניה, בעוד לייפציג היא עיר עם ריכוז אנטיפה בין הגבוהים בגרמניה. ולכן, בכל פעם שעמדה לבוא צעדת קרנפים לעירי, ידעתי על כך שבועות מראש כי העיר צופתה בפוסטרים – לא של הקרנפים, אלא של האנטיפה על זרועותיה (חלקן, במקרים מסויימים, בתמיכה מלאה של העירייה), שקראה לכל האזרחים אוהבי־החופש לצאת ולבלום את הצעדה.
כן, היו מקרים שבהם אנטיפה הלכו מכות עם הפאשיסטים. אבל בד"כ מדובר היה פשוט בגוש חוסם של אזרחים שמנעו בגופם מהפאשיזם לעבור, וגלוחי־הראש חזרו הביתה מבואסים והשתכרו בחוסר־אונים כרגיל.

שוב ושוב שמעתי על יחסי הכוחות הלא-הוגנים. מאתיים פאשיסטים מול אלפיים אנטיפה. ארבע־מאות מול חמשת־אלפים. כן, עצוב שיש פאשיסטים, ומטריד שהם מעיזים להביע את ראיית־העולם שלהם בגלוי. אבל יותר מזה, עודד אותי לדעת שהרבה יותר אזרחים יוצאים אל מול הבריונים המפחידים האלה, מצרים את צעדיהם, מונעים מהם להגיע ממקום למקום.

מחר, משעה 17:00, תתקיים עצרת פאשיסטית־גזענית של "עוצמה לישראל" בגן לוינסקי.1 הפוטנציאל לאלימות הוא גבוה. מתארגן גוש אנטיפה שיהיה נוכח במקום – עוד לפני השעה חמש! – ישקיף, יתעד, ובמקרה הצורך יחצוץ בין הגזענים לבין מי שלא מהגזע הנבחר. (לאיוונט בפייסבוק)

אני מפחד, אבל אני מתכוון להיות שם, ואם אתם רוצים מדינה שלא מפחיד להיות בה, אולי כדאי לאזור אומץ ולבוא להיות שם איתנו. לא ייתכן שתתארגן שוב התפרעות גזענית בתל־אביב מבלי שנצהיר בגאון – הפאשיזם לא יעבור.

הערות שוליים:

  1. יש שימוש יתר במונח "פאשיסטים" בחוגי השמאל, כאן כמו בכל מקום. גם לי יוצא להגזים עם זה לפעמים, אבל אני לא חושב שכל מצביע ליכוד או כל מצביע ליברמן הוא פאשיסט. אבל יש מקרים ברורים, ו"עוצמה לישראל" הוא מקרה ברור שכזה. []