]]>ימיני מוסיף עוד נדבך להסתה הקבועה שלו כשהוא טוען – בלי שום הוכחה – שהפליטים מאריתריאה תורמים לטרור. איך? ובכן, חלק מהם עשוי לשלם מס לממשלת אריתיראה, ואחרים מעבירים כספים לקרוביהם באריתריאה שאחר כך נאלצים לשלם מס, וממשלת אריתריאה מעבירה חלק ממנו לאל שבאב, קבוצה איסלמיסטית בסומאליה שמקורבת לאל קאעדה.
מבלי להכנס לסיפור המסובך להדהים של מה שקורה בקרן אפריקה – בקצרה, ממשלת אריתריאה מסוכסכת קשות עם ממשלת אתיופיה; אתיופיה פלשה לסומאליה; אריתריאה מסייעת למורדים האיסלמיסטים שנאבקים בכוחות האתיופיים – מה שימיני עושה כאן הוא האשמת הפליטים האריתראים בטרור משום שהם עשויים לשלם מסים לממשלת הבית שלהם. ממשלה, אגב, שימיני מודה שישראל היא בין הבודדות שמנהלות איתה יחסים מלאים, מסיבותיה שלה.
כלומר, תשלום מסים לממשלה ידידותית לישראל הופך אצל ימיני לסיוע לטרור. למותר לציין שממשלת אריתריאה עושה עוד כל מיני דברים עם המסים שהיא מקבלת, חוץ מסיוע לאל שבאב – למשל, לשלם עבור נשק ישראלי שעל פי דיווחים נמכר לה במהלך מלחמתה עם אתיופיה; למשל, קצת שחיתות תמורת הכסף שקיבלה מישראל עבור שני הבסיסים שישראל (על פי מקורות זרים) מפעילה במדינה.
[…] שימוש דמגוגי הפוך בטענה של ימיני הוא שכולנו צריכים להעריץ את הפליטים האריתראים, משום שחלקם משלמים מסים לממשלת אריתריאה, מסים שמשמשים אותה לרכוש ציוד ישראלי ובכך למנוע אבטלה בתעשיית הנשק שלנו.
[קישורים והדגשה במקור]
ש: אם הבנתי נכון, "אנחנו בבית !" משמעו "כבדו אותנו !" למי מכוונת קריאה זו ? לזרים [כלומר תושבים חסרי אזרחות] או לאזרחי צרפת שהם, הוריהם או הורי הוריהם היגרו אליה? בנו או נכדו של מהגר אלג'ירי הוא צרפתי בדיוק כמוני וכמוך, גם אם אין הוא חולק את טעמנו בעיצוב פנים או גסטרונומיה. האם גם הוא יכול לקרוא "אנחנו בבית " ?
ת: יכול להיות, אבל הארץ שבה הוא בבית הייתה קיימת לפני שהגיע אליה ואין היא צריכה להשתנות כדי להתאים את עצמה אליו. סיסמא זו מביעה נאמנות לתרבות, לאורח חיים, לקוד התנהגות שלא ישתנו בהתאם לתביעותיהם של כאלה ואחרים. זוהי הצהרת אהבה לארץ היפה והנפלאה שהיא צרפת. הציביליזציה שלנו הולידה סוג מסויים של חיים ביחד שרבים חשים היום שהוא נמצאת בנסיגה, עובדה הגורמת להם כאב. אין מדובר רק בהפרדת הדת מן המדינה והדרתה מן המרחב הציבורי. הצלחתם של סרטים כמו "הנערים שרים" (Les Choristes), "אמלי" (Amélie) או "ברוכים הבאים לצפון" (Bienvenue chez les Chtis) מעידה של הנוסטלגיה שחווים רבים לצרפת של שמחה ואחווה.
ש: לצרפת לבנה?
ת: אין לכך כל קשר למוצא או לצבע העור. מה שעומד על הפרק הוא אובדן ערכים כמו יושרה, כבוד, אומץ ויושר–ערכים שאינם זוכים עוד להכרה כמועילים לחברה משום שהאליטות נוטות לבוז להם. העם לעומת זאת ממשיך לאמין בהם.
[ההדגשה שלי. את הראיון המלא אפשר לקרוא בקומפרס.]
אז קודם כל, הלוואי עלינו שזה יהיה הימין הקיצוני.
ובכל זאת, כנהוג בקרב נציונליסטים למיניהם, אנחנו רואים בקטע המצוטט שגם הימין הצרפתי הלאומי, שמוכן בעקרון לקבל אליו בני אדם מכל רקע שהוא ובלבד שיתבולל – או לכל הפחות, טוען שכך – מתבסס על איזו ערגה לאיזה עבר בלתי-מוגדר שבו הכל היה טוב ויפה. מתגעגעים לאיזה רעיון מעומעם של איך שהחיים היו פעם, כשכמובן מדובר תמיד בתקופה אותה הם בקושי זוכרים כי הם עוד היו ילדים. ברמה כלשהי הם בעצם מוכנים לעשות הכל כדי שלא להתבגר.
העובדה שכל תרבות בכל תקופה בכל מקום בעולם תמיד הייתה באמצע תהליכים של שינוי ועל אחת כמה וכמה מאז המהפכה התעשייתית כמובן שלא מעניינת אותם.
עוד ציטוט קטן:
הקרב הפוליטי האמיתי מעמת את מגיני האומה, אלה החושבים שרק היא מסוגלת להבטיח את שרידתם ושגשוגם של העמים, עם חסידי הגלובליזציה […]
אני רואה כאן את הקו הנציונליסטי-אוניברסליסטי שהוא כנראה הסטנדרט בימין האירופאי (שזנח את הלאומיות הפרטיקולרית מסיבות היסטוריות מוכרות). הקשר בינו לבין המציאות קלוש למדי. בקצרה, כל עוד מדינות כלשהן ידכאו את אזרחיהן, יהיו אנשים שיחיו מחוץ למדינת הלאום-שלהם; וכל עוד זה המצב, לא יוכלו להתקיים הרבה מדינות-לאום שדואגות רק ל"עם" שלהן, ועושות זאת היטב. כתבתי על זה לא מזמן פוסט קצר, בבלוג הראשי, כלומר באנגלית: State oppression and universalistic nationalism
(אני אשמח לתרגם את הפוסט ההוא ואחרים לעברית, אם רק מישהו יגיד לי שהוא מעוניין או חושב שזה כדאי.)
]]>