ההבדל בינינו לבין בעלי ההון והשררה הוא קודם כל ריכוז הכוח. הם מחזיקים בהרבה מאוד כוח מרוכז, אנחנו מחזיקים בהרבה מאוד כוח מפוזר. אם נפעל בנפרד, נמשיך לפעול בעמדת חיסרון מוחלטת. ביחד, אנחנו לגמרי יכולות להתגבר על ריכוזי הכוח של ההון ולהעמיד מולם כוח עממי, אזרחי, המוני.
זה לא אומר שחייבות לגלוש לפופוליזם זול או לפנות לרגשות הכי זולים של ההמון. אבל זה כן אומר שצריך לבנות אלטרנטיבות. בין אם בגדר הצעה או בגדר מבנים אלנטרנטיביים שאנחנו ממשות בשטח, אי אפשר לבנות תנועה בלי לבנות אלטרנטיבה.
קל וכיף להגיד שצריך לזרוק הכל ונראה מה הלאה. זה גם נכון במידה מסויימת. אבל זה לא מאחד.
כשמרקס ואנגלס כתבו את המניפסט הם יכלו להגיד בצדק ש"אין לפועלים מה להפסיד מלבד שלשלאותיהם". המהלך הכי גאוני של הקפיטליזם היה כשהסכים לתת לפועלים מה להפסיד. זה אומנם הולך ונשחק עכשיו בעידן הנאו ליברלי, אבל השפע היחסי של כלכלת העולם הראשון של אחרי מלה"ע עדיין שם, ומעטים מאוד האנשים שיכולים להרשות לעצמם לוותר על המעט שהם קוששו.
ברור שמגיע לכולם יותר מהפירורים האלו של האדונים. ברור. אבל מי שיש לו מעט וקורע את התחת לשמר את זה לא יוותר על המעט הזה בלי שאת לפחות אומרת לו בקווים כלליים איך אנחנו הולכות להשיג ביחד יותר. או יותר טוב, מראה לו שזו אפשרי בפועל, יעני בפעולה ישירה.
אישית אני כן מאמין שאפשר פשוט להפיל את מבני הכוח הנוכחיים ושיצא מזה משהו טוב. אבל זה רק בגלל שאני מתעסק כבר שנים בחזונות אוטופיסטיים ומבין שזה קצת מיותר לתכנן מראש מה יקרה. שהדברים יתהוו מתוך המציאות בכל מקרה. אבל לא כולם מגיעים למסקנות האלה שלי ושלך.
אנשים כלואים במערכת גאונית ומרושעת שמשעבדת אותם תמורת קיום בסיסי, מבטיחה להם הבטחות שווא על אפשרות להשיג הרבה יותר מזה, ובו זמנית מאיימת שאם הם לא ישתפו פעולה גם את מה שיש להם הם יאבדו. אז אנשים תלויים במערכות הקיימות ולא יודעים איך להסתדר בלעדיהן.
אנשים נמצאים במקום של חרדה קיומית בסיסית מתמדת, ואי אפשר לצפות מהם לזרום על מהפכה בלי להגיד להם איך הם הולכים להתקיים. בגלל זה צריך לדבר על כלכלה, בגלל זה צריך לדבר על אלטרנטיבות. לא בגלל שאנחנו אשכרה נממש איזה חזון מושלם מתישהו, אלא פשוט כי זו הדרך הכי יעילה לשכנע אנשים שאפשר אחרת.
ובלי שנשכנע הרבה מאוד אנשים שאפשר אחרת, בלי שנבנה כוח קולקטיבי משמעותי מאוד, המיעוט הקטן של הגברים הלבנים ששולטים בעולם ימשיכו לשלוט ביד רמה ולא יזיז להם בכלל שכמה מאיתנו חושבות שהם חארות ושאפשר להיפטר מהם אתמול ולעשות את העולם טוב יותר.
]]>כשהייתי שכיר הייתי עובד חמישה ימים בשבוע. בימים גרועים יכולתי, לפעמים, לשבת בעבודה ולעשות די מעט עבור המעסיק שלי, אבל עדיין לסיים בשעה כזו או אחרת, ללכת הביתה, ולאכול בידיעה שיש לי כיסוי לאוכל לפחות לעוד חודש, גם אם היה לי יום גרוע. בתור עצמאי, אני מוצא את עצמי עובד שישה ימים בשבוע במקרה הטוב, ושעת הסיום היא בדרך כלל מתי שאני צריך לצאת אם יש תוכניות בערב, או מתי שאני כבר לא מסוגל להתרכז אם אין. ימי עבודה של 12 שעות (עם הרבה הפסקות, כמובן, ומן הסתם אין לי בהן רגע של מנוחה מהפאניקה.)
הפרילנס, ה"עצמאות", היא הצורה האולטמטיבית של הפרטה. ה"חופש" המופקר האולטמטיבי של הקפיטליזם המאוחר. כן, אני יכול "לבחור" אילו עבודות לעשות ומתי, וזו ללא ספק פריוילגיה עצומה (ללא שמץ של ציניות). היא גם מאבדת ממשמעותה מהר מאוד ברגע שעצם האפשרות לסגור את החודש עומדת בספק. גבולות מכל סוג מתגמשים ברגע שעצם הפרנסה עומד בספק. גם כשיש לי כמות עבודה שמרגישה כמו יותר מדי, אני מוצא את עצמי "בוחר" לקבל עוד עבודות מתוך תקווה שאיכשהו אני אשרוד כלכלית עוד חודש.
כן, יש לי זכות לסרב, ואני עושה בה שימוש מדי פעם. זו אותה הזכות שיש לשכיר להיות מובטל, רק שאני נדרש באופן אקטיבי להחליט אם לנצל את הזכות הזו או לוותר עליה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.
בתור "עצמאי", כל עוד לא הייתה לי הצלחה ממש יוצאת דופן שמאפשרת לי להיות שאנן (תמיד מצב זמני לחלוטין) אני בעצם מהווה משאב זמין, עבודה גולמית, נגיש לכל דורש במחירי השוק – שהם פשוט המחירים שבהם תזרים העבודה הממוצע שלי מצליח בד"כ לקיים אותי.
אין ללקוחות שום מחוייבות אליי מעבר לתשלום על התוצר. בניגוד לשכיר, משלמים לי אך ורק על העבודה שלי ולא על הזמן שלי. (כשמשלמים לפי שעה, מובן הרי שמדובר רק בשעות שמוקדשות לעבודה, בניגוד לעבודה שכירה בה הנוכחות במקום העבודה היא בד"כ מה שקובע. השכר השעתי מצויין יחסית לעבודה שכירה, אבל מספר השעות מצומצם ביותר.) ותודות לתחרות המקודשת של השוק ה"חופשי" אני גם יודע היטב שההכנסה שלי מכל לקוחה נמצאת תמיד במרחק של פאשלה אחת גדולה מסיום. תמיד אפשר למצוא תחליף, ולמה להם להסתכן?1
צורת ההעסקה האנטי-חברתית הזו היא לא רק דרך נוחה לבעלי הון להשיג מוצרים ושירותים מבלי לקבל אחריות חברתית כלפי מי שמייצר את הערך הנסחר עבורם. זהו גם כלי חוקי שמשמש חוד-חנית בריסוק העבודה המאורגנת והתנערות מאחריות כלפי מי שבמובהק מועסקים כשכירים. כך עשתה עיריית ת"א במשך שנים עם החברים ממתחם בית ביאליק, שהועסקו במשרה מלאה בתור "פרילנסרים", קיבלו שכר שעתי (חלקי לעתים,) ואפס זכויות סוציאליות. וכיוון שהמעסיק שלהם מעסיק אלפים, וכיוון שהם מוגדרים כפרילנסרים, המאבק שלהם על זכויותיהם הוא קשה מאוד, ומרגע שהתחיל ההנהלה ששה לפטר (סליחה, להפסיק להעסיק) את חלקם, מבלי שתהיה לכך שום השלכה פרט לתמרוץ המאבק.
כאשר כזו צורת העסקה זמינה למעסיקים, התנאים של כל הפועלים במשק נמצאים בסכנה. אבל כמובן שבגלל הפריוילגיות המפוקפקות של "בחירת" העבודות שאני לוקח, המצב שלי נחשב למצויין ואין לי כביכול על מה להתלונן.
אגב: במקרה רצה עכשיו עצומה חשובה למתן תנאים לעצמאים בביטוח לאומי. אנא חתמו, זה לוקח שניות.
הייתי יכול להמשיך. כל כך הרבה עובדות ומספרים. אבל השיח הציבורי רדוד לחלוטין, לא מתייחס בכלל למציאות, כולו רווי בהסתה.
לפעמים נראה שהשיח הציבורי בנושא הזה נתקע מאחור. כבר מזמן הושלמה הגדר האכזרית על גבול מצרים ובלמה פחות או יותר לחלוטין את זרם מבקשי המקלט – אבל עדיין מדברים על הצורך להרתיע מהגרים נוספים מלהגיע לכאן. כבר מזמן השתקעו קהילות מבקשי מקלט בדרום ת"א, שינו לחלוטין את מרקם החיים, ודחקו החוצה חלק מהאוכלוסייה שהייתה כאן לפני כן – אבל עדיין מדברות על הצורך לקלוט מבקשי מקלט באופן מפוזר ושווה יותר על מנת למנוע פגיעה בקהילות מוחלשות.
כפי שהבנתי בעזרת חבריי אתמול, זה לא צירוף מקרים שהשיח בנושא הזה כל כך נפיץ. הוא נוגע בשאלה מרכזית של הקיום הישראלי – למי מותר להיות פה.
היות ויש אינטרסים פוליטים וכלכליים שונים שנוכחות מבקשי המקלט מתנגשת בהם, וכיוון שלנושא יש כזה פוטנציאל נפיץ, כזו יכולת להכניס ציונים למגננה עיוורת על המרחב היהודי הטהור שהם היו רוצים פה – לא לקח יותר מדי זמן להסית את הציבור נגד מבקשי המקלט. וכפי שציינו החברים, וחשוב לציין – זה לא שהצליחו להביא את הציבור לשנאה ואלימות מתפרצת כלפי מבקשי המקלט. יש אירועים אלימים מדי פעם, אבל בסך הכל ישראלים ואפריקאים עוברים כאן אחד ליד השני ממש כל הזמן ואפילו קללה לא נזרקת.
לא, ההסתה לא הצליחה להגיע למימדים של אלימות גזענית יומיומית מצד אזרחים – אבל אני לא חשוב שזו אי פעם הייתה המטרה. הרשויות מפעילות כבר אלימות יומיומית נגד מבקשי המקלט, בשלל דרכים. חברה טובה סיפרה לי שעסקים בבעלות אפריקאים בנווה שאנן חייבים לסגור עד השעה תשע כל ערב, בעוד עסקים באותו הרחוק ממש, אם הם בבעלות ישראלית – וגם אם זו מסעדה אריתראית – יכולים לפעול עד מאוחר. אפרטהייד ברחוב אחד, בלב המדינה.
ההסתה איפשרה את זה. ההסתה הצליחה לאטום את לב הציבור הישראלי למבקשי המקלט, ולהכשיר את הקרקע בשביל המשך ההתעללות הממוסדת. רק צריך שאנשים יעמדו מנגד ולא יפריעו, ובזה אין ספק שהצליחו.
אבל מבקשי המקלט לא שותקים. הכלואים במתקן ה"פתוח" חולות פתחו אתמול בשביתה, בה מסרבים לצאת מהמתקן ומסרבים לחתום נוכחות שלוש פעמים ביום כנדרש מהם.
הערב נקיים משמרת מחאה בסולידריות עם מאבקם, בכיכר הבימה, בשעה 19:00.
עדכון קשור: נתקלתי לא מזמן בחדר המדרגות בשכן שלי שכתבתי על חטיפתו. מסתבר ששיחררו אותו עוד באותו היום. משום מה לא הרגשתי בנוח לנבור ולשאול מה הם רצו.
עדכון לא קשור (פרוייקט 300): פספסתי איזה יום-יומיים בפרוייקט 300 שלי, וכמובן שאני מתבייש מאוד. אתמול לעומת זאת פשוט כתבתי, באופן מפתיע, באנגלית.
]]>"מה שאני לא מבין," אני מספר, "זה אנשים שקוראים למהפכה. נגיד 'דעם' האלה. נראים ממש אחלה, אבל כשנכנסתי לאתר שלהם ראיתי שהם מגדירים את עצמם כמפלגה מהפכנית. כל המהפכות בהיסטוריה הביאו רק צער וכאב, למה לעזאזל אנשים עדיין מדברים בשפה הזו בכלל? ראיתי את המילה הזו, עשיתי להם אנלייק, סלאמאת."
22 בינואר 2013, ירושלים. יום הבחירות הכלליות. קם מוקדם בשביל ללכת להצביע. לשים ק' בקלפי, האות של דעם, מפלגת פועלים, מפלגה סוציאליסטית, מרכסיסטית ומהפכנית. מבין שרק לתת למפלגה הזו את הקול שלי זה לא מספיק. שזה הכוח הפוליטי היחיד שאני רואה שנותן תקווה כלשהי. מחליט ללכת לבית דעם ולראות איך אפשר לעזור.
יוני 2013, תל־אביב. צעדת "צדק חברתי", הגוש האדום של דעם. אני בחולצה אדומה של דעם, פנים אדומות מרוב צעקות.
"והתשובה להפרטה?! מ-ה-פ-כ-ה!!"
עברה רק חצי שנה, בערך, בין האנלייק ההוא לצעדה ההיא. מה לעזאזל נסגר איתי?
בתקופת הבחירות הכלליות, לא הרבה זמן אחרי השיחה עם בת־דודתי, שיטחתי את אותו הטיעון בפני חבר מתנועת "סולידריות" בה הייתי פעיל, חבר שהוא גם חבר דעם. "מדובר במהפכה תודעתית," הוא הסביר. מהפכה תודעתית משמעותה שאנחנו, ה- 99%, מעמד הפועלים, מבינים מתישהו באופן קולקטיבי שהדברים לא יכולים להמשיך עוד, ולוקחים את השליטה בחיינו בחזרה מה- 1%, הטייקונים, הבורגנים.
הצורך במהפכה הוא צורך בוער ומיידי של חלקים עצומים בעולם. אבל הוא לא צורך בוער או מיידי של מי שהסדר הנוכחי מאפשר להם נוחות וחופש יחסיים – רק השכבות השבעות בעולם המפותח. אותה קבוצה מצומצמת שמיוצגת באופן כה דומיננטי בתרבות ובשיח הציבורי. אותה השכבה שנשחקת באחרונה, ברחבי העולם, ונדחקת לעבר העוני.
צדקה וסיוע בינלאומי לא יוכלו להחליף מהפכה. כאשר יש רעב במדינות אפריקה ועודפים חקלאיים במדינות אירופה, לא ניתן תחת הסדר הנוכחי לפתור את הבעיה במתן מזון אירופי עודף לרעבים באפריקה; הדבר ירסק כלכלית את החקלאות במדינות העניות, כיוון שלא ניתן להתחרות מול אוכל חינמי. התוצאה תהיה מחסורים נוספים.1
אי־השיוויון שמרעיב את אפריקה חקוק בדנ"א של השיטה הכלכלית הנוכחית, שיטה שבה יש מנצחים ומפסידים ולא ניתן לעשות יותר עבור הנפסדים מאשר לתת מזור זמני למכאובם – ולשמר אותם על־מנת שיוכלו להמשיך לייצר ולייצא עבור העולם המפותח ולשרוד עוד קצת, עד לבצורת הבאה.
האסונות הטבעיים והמלאכותיים שפוקדים חדשות לבקרים חלקים שונים בעולם, ומביאים אלינו תמונות מזעזעות של סבל, הרס, ואובדן, תמונות של אלו שהסדר הקיים לא מגן עליהם, תמונות של אלו שהסדר הקיים מנצל לנוחותנו ומפקיר למותם.
גם בעולם השבע יש אינספור מפסידים – שכבות אוכלוסיה שלמות שלא זוכות לפרוסה מהעוגה, וקבוצות מוחלשות שלמות שנדחקות לתוך שכבות אלו, בין אם כיוון שהן שונות מהמיינסטרים או כיוון שההגמוניה מנהיגה נגדן הסתה ואפליה גזענית על־מנת לשמר את מעמדה ושלטונה.
על פניו נראה שהשכבה השבעה לא זקוקה בדחיפות למהפכה, והשכבה השבעה רגילה לכך שהיא זו שקובעת את סדרי־היום. את המוחלשים והרעבים לא סופרים. להם אין קול. הם עסוקים במאבק ההישרדות היומיומי. המהפכה שלהם, בין אם מקומית או עולמית, תגרור בהכרח קשיים חדשים עבור האנשים השבעים.
אבל מהפכה היא צורך דחוף גם שלנו, השבעים. אנו אומנם נהנים יותר מהרעבים כרגע, אבל יותר ויותר מאיתנו מתחילים להבין שלא לעולם חוסן.
הקפיטליזם העולמי מחסל יותר ויותר מהתנאים הפיזיים המאפשרים חיים אנושיים נוחים על כדור הארץ. כל מדינה נאחזת בתעשיות המזהמות שלה, כלואה בתוך מרוץ החימוש הכלכלי של הסדר הקיים, וכך כולנו צועדים יחד, תחת עננת עשן, לעבר שואה סביבתית שתכלה את רובנו תוך דורות מעטים.
ובין כה וכה, המשבר הכלכלי של השנים האחרונות מלמד אותנו שלא ניתן לסמוך על הרווחה והנוחות שהסדר הקיים מאפשר לפרקים. כל נוחות ויציבות היא זמנית, וכאשר אלו מתערערות, גם אנו ב"מעמד הביניים" אינינו חסינים. רק המעטים העשירים ביותר, שממוצבים בכדי להרוויח גם מאסונות, ממשיכים להתעשר, גם על חשבוננו. תמיד גם על חשבוננו.
הבחירה שעומדת בפנינו היא פשוטה, אך לא קלה. אפשרות אחת היא להיאחז בסדר הקיים, מתוך ידיעה שההשלכות שלו עבור מיליוני אנשים הן מזעזעות, ולנסות לשפר ולשמר אותו כדי שישמר את הנוחות שלנו ואולי גם יתן לעוד קמצוץ מאנשי העולם גישה לנוחות שכזו. אפשרות שנייה היא לדחות את הסדר הקיים ולפעול מתוך ידיעה שסופו המבורך קרב.
איך שלא נבחר, הצורך של רוב האנשי העולם במהפכה, בשינוי סדרי עולם, הוא צורך אמיתי, חיוני, דחוף ומיידי. הנוחות שלנו איננה.
קריאה נוספת:
* "Climate change and the need for a revolutionary party" אצל PSLWeb – ההשראה למאמר הזה. לא לגמרי מסכים עם כל מה שכתוב שם.
* "מחשבות על מהפכה" אצל "גודווין צדק" (o139.org)
הייתי היום באסיפה הכללית של ארגון העובדים מען. דיברו נציגים מהתארגנויות עובדים שונות, חלקם פלסטינים (עם תעודות זהות ובלי), חלקן יהודיות. נזכרתי בשאלה שנשאלת בזעם בכל פעם שדעם צועדת עם סיסמאות במחאה החברתית – מה קשור כיבוש עכשיו?!
התשובה היא פשוטה בסך הכל, והיא קשורה לא רק לכיבוש אלא גם לגזענות ולעובדים זרים. אבל קודם כל חשוב להבהיר נקודה כללית יותר לגבי כלכלה קפיטליסטית (כלכלת שוק). בכלכלה קפיטליסטית, עבודה היא סחורה לכל דבר – לכן מדברים על "שוק העבודה". העבודה שנסחרת היא לא מקום העבודה, אלא להיפך – כוח העבודה של העובדים.
בשוק כמו בשוק, התחרות קובעת את הערך של הסחורה. אם סוחר אחד לוקח 5 ש"ח על קילו פלפלים, וסוחר אחר לוקח 4 ש"ח על סחורה דומה, הסוחר הראשון לא ימכור הרבה. בדומה, אם אני רוצה משכורת של 5 אלף ש"ח עבור עבודה מסויימת, אבל יש מישהו שמוכן לעשות את העבודה באיכות דומה עבור 4 אלף, כנראה שלא יסכימו לתת לי את השכר שרציתי.
ברמת החברה, יש כלל חשוב: אם יש בשוק קבוצה של עובדים שניתן לשכור בעלות נמוכה למעביד – שכר ברוטו, יחד עם זכויות ומה שמסביב – השכר בשוק ירד והתנאים ירדו. ככל שיש יותר עובדים מוחלשים שכאלה, ככה ירד השכר יותר. ככל שיש פחות עובדים מוחלשים, השכר יעלה.
במאה ה- 19, באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים המוחלשים היו בעיקר הנשים והילדים, שעבדו שעות בלתי-אנושיות, בשכר מחפיר, מגיל צעיר.1 כך התאפשר מצב שבו משפחה שלמה, שבה כל נפש עובדת כל היום, עדיין מרוויחה בסך הכל ממש בקושי מספיק כדי לשרוד בתנאי סלאמס עוד יום ולעבוד עוד יום. וכאשר בעל מפעל רצה להוריד את שכר העובדים שלו, והעובדים היו מאיימים להתפטר, כל שבעל המפעל היה צריך לעשות זה להזכיר לעובדיו שהוא יכול להחליף את כולם בנשים ולחסוך לעצמו הרבה כסף – ואז הפועלים היו נאלצים להמשיך לעבוד קשה מאוד אך להרוויח עוד פחות.
לא מדובר בקונספירציה, אלא במצב חברתי שמתאפשר תודות לדעות קדומות ומדיניות ממשלתית. כאשר המצב הזה מתאפשר, המרוויחים היחידים ממנו הם בעלי ההון, ובמידה פחותה מעסיקים בעסקים קטנים. באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים הפחות מוחלשים היו הגברים. כיוון שקבוצות אחרות קיבלו שכר מופחת, גם השכר שלהם היה זעום.
עכשיו כבר פשוט להסביר: לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל אין הגנה בפועל על זכויות העובדים שלהם. הם מנוצלים ברמה שנדירה מאוד בקרב אזרחי ישראל. כיוון שמדינת ישראל, למרות שחוקי העבודה שלה חלים על עסקים ישראלים גם בשטחים, בלי קשר ללאום העובדים, לא אוכפת את אותם החוקים בצורה שיוויונית, יש לנו קבוצה אחת של פועלים מוחלשים שמורידים את השכר עבור כולם. והמצב עוד יותר מורכב. בין השאר, כי הייצור הזול בשטחים מוריד את מחירי הסחורות בשוק, מה שמכריח את כל המעבידים לצמצם בהוצאות שכר, גם אלו שלא נמצאים בשטחים.
והפלסטינים בשטחים הם לא הקבוצה היחידה של פועלים מוחלשים. יש כאן רבדים על גבי רבדים. מבקשי המקלט מאפריקה הם עוד קבוצה שכזו, ומהגרי עבודה מרחבי העולם השלישי נמצאים במצב דומה מאוד. גם הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית ("ערביי ישראל") מועסקים פחות ובתנאים ירודים בהרבה מאלו של ישראלים יהודים. אפילו בין קבוצות שונות בציבור היהודי יש פערי שכר, ועד היום עדיין יש פער בשכר בין גברים לנשים.
כל הדברים האלה קשורים. אם אנחנו רוצים שיהיה אפשר להתקיים פה בכבוד, אין ברירה מציאותית חוץ מאשר מאבק על שיוויון מוחלט לכל הקבוצות בארץ בכל הנוגע לתנאי עבודה. ההיסטוריה של מאבקים מסוג זה מראה ששיוויון שכזה דורש כוח אלקטורלי, כלומר זכות הצבעה. זו המציאות. ככל שהעובדים מוחלשים, בעלי ההון מחוזקים וחופשיים להמשיך לשלוט בחיינו ולחיות על חשבוננו.
השלטון הצבאי בשטחים, המדיניות כלפי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, האפליה הגזענית נגד ערבים, נגד מזרחים, נגד רוסים – הכל אותה מהפכה.
אני לא מבקש שתסכימו איתי. בכלל לא. אני בסך הכל רוצה שתבינו למה אני מבלבל לכם את המוח עם כיבוש ואפרטהייד ופליטים, ותפסיקו להגיד לי שזה לא קשור. לדעתי זה קשור ועוד איך. אני לא אהיה במאבק חברתי שלא נותן לי לדבר על זה. מאבק שכזה הוא קרב אבוד מראש, מבחינתי. איש באמונתו יחיה – תצעקו אתם את האמת שלכם, ואני את האמת שלי, וההיסטוריה כבר תגיד מי צדק. העיקר שאנחנו נאבקים ביחד ולא רבים אחד עם השני מה מותר ואסור להגיד.
]]>ימיני מוסיף עוד נדבך להסתה הקבועה שלו כשהוא טוען – בלי שום הוכחה – שהפליטים מאריתריאה תורמים לטרור. איך? ובכן, חלק מהם עשוי לשלם מס לממשלת אריתיראה, ואחרים מעבירים כספים לקרוביהם באריתריאה שאחר כך נאלצים לשלם מס, וממשלת אריתריאה מעבירה חלק ממנו לאל שבאב, קבוצה איסלמיסטית בסומאליה שמקורבת לאל קאעדה.
מבלי להכנס לסיפור המסובך להדהים של מה שקורה בקרן אפריקה – בקצרה, ממשלת אריתריאה מסוכסכת קשות עם ממשלת אתיופיה; אתיופיה פלשה לסומאליה; אריתריאה מסייעת למורדים האיסלמיסטים שנאבקים בכוחות האתיופיים – מה שימיני עושה כאן הוא האשמת הפליטים האריתראים בטרור משום שהם עשויים לשלם מסים לממשלת הבית שלהם. ממשלה, אגב, שימיני מודה שישראל היא בין הבודדות שמנהלות איתה יחסים מלאים, מסיבותיה שלה.
כלומר, תשלום מסים לממשלה ידידותית לישראל הופך אצל ימיני לסיוע לטרור. למותר לציין שממשלת אריתריאה עושה עוד כל מיני דברים עם המסים שהיא מקבלת, חוץ מסיוע לאל שבאב – למשל, לשלם עבור נשק ישראלי שעל פי דיווחים נמכר לה במהלך מלחמתה עם אתיופיה; למשל, קצת שחיתות תמורת הכסף שקיבלה מישראל עבור שני הבסיסים שישראל (על פי מקורות זרים) מפעילה במדינה.
[…] שימוש דמגוגי הפוך בטענה של ימיני הוא שכולנו צריכים להעריץ את הפליטים האריתראים, משום שחלקם משלמים מסים לממשלת אריתריאה, מסים שמשמשים אותה לרכוש ציוד ישראלי ובכך למנוע אבטלה בתעשיית הנשק שלנו.
[קישורים והדגשה במקור]
לשם הדוגמא, בואו נדמיין לעצמנו שני בחורים אפריקאים דמיוניים: אַמְסָלוּ מסודאן, וקִידַנֶה מאריתראה.
במערכת כלכלית שבה אתה עובד עבור תשלום, כשאתה "לוקח" מקום עבודה אתה בעצם לא לוקח כלום. אכן, אתה לוקח הביתה משכורת, אבל כנראה שהמעסיק שלך מרוויח מהעבודה שלך יותר ממה שהוא נותן לך. אילו הוא נתן לך יותר ממה שהעבודה שלך נותנת לו, הוא כנראה לא היה מעסיק אותך. (או שהוא עתיד לפשוט רגל ובכך לחסל גם את המשרה שלך.)
אז זה קודם כל: עובדים, ובמיוחד עובדים בשכר נמוך, לא לוקחים מהחברה, אלא נותנים לה.
דמיין שאתה ישראלי בעל עסק, ולא מהסוג שסופג הפסדים ועומד לפשוט רגל. נגיד שאתה צריך להעסיק מישהו כדי למלא משרה, וחישבת שאם תשלם למישהו 4,500 ש"ח בחודש או פחות, תצא בסוף ברווח כלשהו. בא אמסלו, ובא ישראלי בשם יוסי, ושניהם יכולים כנראה לעשות את העבודה ברמה סבירה. יוסי יסכים לעשות את העבודה ב- 4,500 ש"ח ברוטו, ואמסלו יסכים אפילו ב- 4,000. אז אתה שוכר את אמסלו, והנה אתה ישראלי שחוסך עוד 500 ש"ח תודות לעבודה של אפריקאי – וזה בנוסף לרווח שהיית עושה אילו היית שוכר את יוסי, שגם עם המשכורת שלו לא היית יוצא בהפסד.
עכשיו, מה בעצם קורה עם המשכורת הזו שאתה נותן לאמסלו? לפחות את הסכום הזה אפריקאי לקח מישראלי, נכון?
לא, לא נכון.
שקלים, אפילו הרבה מהם, אי אפשר לאכול. בשביל לאכול צריך לתת את השקלים האלה למישהו אחר, ובתמורה לקבל אוכל.
שוב, אותו ההיגיון: נגיד שהעסק שלך הוא סופרמרקט, ואתה קונה בסיטונאות קילו עגבניות, נגיד ב- 10 שקלים. אתה מחשב שכדי לא לצאת בהפסד בסוף החודש אתה צריך למכור את אותו קילו עגבניות ב- 14 ש"ח. אז בא קידנה האריתראי ונותן לך 14 ש"ח בשביל לקחת הביתה קילו עגבניות. אתה נשאר עם רווח של 4 ש"ח.
עכשיו נניח שאמסלו חי בחסכנות ובסוף כל חודש הולך לחלפן כספים בשם דוד, קונה לירות סודניות, ושולח אותן בדואר למשפחתו. הופה, סוף סוף תפסנו אותו לוקח משהו! כן ולא. כן, הוא הוציא בסופו של דבר חלקיק מהערך שהוא הוסיף לכלכלה הישראלית ושלח אותו לסודן. אבל אפילו כשהוא עושה את זה, הכלכלה הישראלית יוצאת נשכרת עוד פעם – גם דוד צריך לאכול משהו, ובשביל זה יש לו עמלות (או סתם שער חליפין מנופח). מה שהוא מרוויח מההחלפה אולי יגיע אליך כשגם הוא ירגיש צורך עז לזלול עגבניות.
אותו ההיגיון גם לגבי מה שאתה, בתור המעסיק של אמסלו, מרוויח מהעבודה שלו – גם את כל הכסף הזה אתה תפזר סביבך בכלכלה הישראלית, אפילו אם בדרך תספיק להנות מזה.
בסופו של דבר, עם כמה שהשכיר האפריקאי שלך לקח משרה ולקח משכורת, הרבה מאוד אנשים יצאו נשכרים מזה.
אבל רגע, מה עם יוסי, שבגלל אמסלו אין לו עבודה אצלך בסופרמרקט?
נכון, הוא יצטרך למצוא עבודה אחרת. אבל תודות לאמסלו וקידנה, הסיכויים של יוסי גם כן קצת טובים יותר. אתה בתור בעל הסופרמרקט, ודוד חלפן הכספים, וכל שאר בעלי העסק שנהנים מההוצאות של האפריקאים, כל העסקים שלכם עושים רווחים קצת יותר טובים, וזה אומר שיש סיכוי קצת יותר גדול שתוכלו להרחיב את העסק ולשכור עוד מישהו – ואולי זה יהיה יוסי.
עכשיו, נגיד שקידנה האריתראי לא משיג עבודה, ולכן זקוק לסיוע כלכלי-חברתי כלשהו מהרשויות. חבר שלח לי מסמך בעל חזות רצינית משנת 2009 (PDF) שבו נטען: "כל מהגר זר הנכנס לישראל דוחק הצדה עוד יוצא אתיופיה או בדווי בישראל הזקוקים גם הם נואשות לסיוע".
הנה, סוף סוף תפסנו אפריקאי שלוקח משהו מאזרחי ישראל, נכון? קצת נכון, אבל גם לא ממש נכון.
כמו שראינו, אם איכשהו הסיוע הזה אומר שקידנה יקבל כסף, הכסף הזה בסופו של דבר ברובו יגיע לישראלים. כלומר, הסיוע הכספי שנותנים לאפריקאי בישראל יחזק את הכלכלה הישראלית.
אבל גם אם הסיוע לא שם כסף ביד של קידנה, אם מדובר בסוג כלשהו של סיוע שיעזור לו להתמקם טוב יותר בחברה, נגיד שהעירייה נותנת לו הכשרה מקצועית חינם, גם אז מדובר בהשקעה בכלכלה הישראלית. עכשיו, אין שום ספק שבדווים, אתיופים, ערבים אזרחי ישראל, והרבה מאוד קבוצות אחרות בחברה הישראלית זקוקות נואשות לסיוע שכזה. אבל בין אם מדובר ביהודי או לא יהודי, אפריקאי או לא אפריקאי, מדובר בהשקעה, שאנחנו כחברה עוזרים למישהו עכשיו, ובהמשך הדרך הוא יהיה יותר משכיל ו/או מיומן, ויהיה מסוגל לעבוד בעבודה שתורמת יותר לכלכלה של כולנו.
עד כמה שאני יודע, כרגע הרשויות לא משקיעות כלום בסיוע לסודנים ואריתראים. לדעתי הן גם רחוקות מלהשקיע מספיק בסיוע לכל הקבוצות המוחלשות האחרות בחברה הישראלית – ויש המון כאלה. שכונות דרום ת"א זקוקות לסיוע כבר המון זמן, והן דוגמא מצוינת להזנחה הממלכתית הזו.
אבל בואו נחשוב רגע. בערך חמישית מאוכלוסיית ישראל חיה בעוני, לפחות. יש כנראה בערך 7.8 מיליון אנשים במדינה, כלומר לפחות 1.5 מיליון עניים. (שזה נתון מזוויע למדי). אז אומרים שיש 60 אלף אפריקאים שנמצאים בארץ באופן לא חוקי.2 אוקיי. אם המדינה תרצה מתישהו ברצינות לעזור לחלשים, יש לה הרבה מאוד חלשים לעזור לה, ועוד 60 אלף, בינינו, לא הולכים לשנות הרבה.
אז יאללה. צריך להפסיק להטפל לאפריקאים, להרשות להם לצאת לעבוד ולעזור לכלכלה שלנו לצמוח, ובמקביל לדרוש מהממשלה ומכל המפלגות להתחיל לטפל בבעיית העוני האיומה, כל אחת בדרכה. יש הרבה דברים שאפשר לעשות, והרשויות ממשיכות שלא לעשות כמעט כלום. האפריקאים הם מספר זעום לעומת ממדי הבעיה, ואין סיבה טובה להתמקד רק בהם.