Category: פעולה

אם נשכחך ירושלים, ישכח השמאל

עם התחדשותה המבורכת של המחאה החברתית, עולות שוב מספר שאלות מוכרות – האם יש למפלגות מקום במחאה? האם המחאה צריכה לציית להוראות המשטרה? איפה כדאי להפגין? על שתי השאלות הראשונות אענה בקצרה – ברור שכן, ולא בהכרח. הפוסט הזה הוא על השאלה השלישית.

יש הטוענים שכדאי שכולם, מכל הארץ, יבואו מדי שבוע להפגין בתל אביב – העיר שכיכבה במחאת 2011, מעוזו המסורתי של מצביעי השמאל והפגנותיו, וכו' – על מנת שנוכל להציג מספרים מרשימים יותר. ואני אומר – הבל הבלים!

המטרה של המחאה איננה להשיג מספרים גבוהים בעיתוני הבוקר, וגם לא להעיר את העיר שגם ככה לא ישנה (תרתי משמע). המטרה של המחאה בטווח המיידי היא קודם כל להגיע לכלל אזרחי ישראל; שכולם ישתתפו, או לכל פחות ידעו שקורה משהו, ושהמשהו הזה קשור אליהם; לתפוס את תשומת הלב הציבורית ולהסיט אותה מהספינים וההסתה לעבר המהות של המציאות הישראלית, שנעוצה תמיד בשלטונה של אליטה צרה, מנותקת וחמדנית עד אין קץ. לתקשורת, שמשרתת את אותה אליטה בסופו של דבר, אין אינטרס לפמפם את המחאה כמו שהיינו רוצים, ואסור לנו לבנות על זה או לבנות את האסטרטגיה שלנו סביב זה.

גם בירושלים אפשר להפגין - וצריך
הפגנת סטודנטים בירושלים, 2007.

לכן אני אומר – צאו להפגין בעיר בה אתם גרים, כדי שתוכלו להביא בקלות את כל החברים שלכם ולהשפיע על הסביבה שלכם, ולא רק של גוש דן. ויותר מזה – אם כבר עליה לרגל לצורך מחאה, אז לא תל אביב היא הכתובת, כי אם ירושלים.

בירושלים, למקרה שלא ידעתם, גר ראש הממשלה, ושם יושבת הכנסת – ירושלים היא הכתובת לדרישות המחאה.

ויותר מזה, זו עיר גדולה מאוד, עם הרבה מאוד עוני ואנשים רבים מכמעט כל הקבוצות המוחלשות. ערבים, חרדים, מזרחים, אתיופים, רוסים – כולם שם. בירושלים, שלא כמו בתל אביב, כל האוכלוסייה המגוונת הזו נפגשת במרכז העיר באופן יום-יומי. כן, זו עיר הרבה פחות אוהדת למחאה החברתית, למרות שהיא זקוקה לה יותר מכמעט כל מקום אחר בישראל. ומכל הסיבות האלה, ירושלים היא המקום למפגני מחאה מרוכזים, ולא שום מקום אחר.

ירושלים היא המקום בו אנחנו מראים לשלטון מי פה בעל הבית, וירושלים היא מקום בו אנחנו מביאים את המסרים שלנו לאוכלוסיות שסובלות הכי קשה מהמדיניות הנאו-ליברלית הקיצונית של הממשלה.  רק אם נגיע אל אנשים מהקבוצות האלה נוכל לשנות פה משהו באמת.

אני מפגין בתל אביב כי כאן אני גר. אם אתם מחפשים מקום להפגין שאיננו מקום מגוריכם, עזבו אתכם מתל אביב, אנחנו כבר מסתדרים לא רע יחסית לשאר הארץ. תעלו להפגין בירושלים הבירה.

קרדיט: תמונה מאת Minor Prophet, השראה לפוסט מאת שלום בוגוסלבסקי, ששכנע אותי בעניין הזה באיזה סטטוס פייסבוק ארוך לפני שנה-שנתיים.

הערת שוליים לגבי הכותרת: המחאה החברתית היא מחאה שמאלית ברוחה, במובן המקורי, החברתי-כלכלי, של "שמאל". משתתפים בה אומנם גם אנשים שאינם מזדהים עם השמאל, כולל ליברטראנים ושאר אנשי ימין כלכלי אידיאולוגיים – שטוענים בצדק שמדיניות הממשלה אפילו לא הגיונית לשיטתם – אבל נראה לי מיותר להתכחש לכך שמדובר במחאה שמאלית. זה לא עבד עד עכשיו ואין שום סיבה לחשוב שזה יעבוד מתישהו.

לא בוחרים באבסולוטיזם

המאבק נגד ההון־שלטון והמאבק נגד הכיבוש הם שני מאבקים חשובים מאוד. אך אינם חזות הכל. המציאות כאן היא הרבה יותר מורכבת, וכשאנו בוחרים להתמקד במאבק אחד תוך הזנחת כל הפנים האחרים של המצב כאן, ושלא להצביע בבחירות, כאות מחאה, אנחנו לא עוזרים לאף אחד.

Read more

גם אנחנו צריכים אנטיפה – מחר בצהריים, גן לוינסקי, הפאשיזם לא יעבור!

פאשיסטים, הם בכל מקום.

בכל דמוקרטיה מודרנית יש פאשיסטים. אבל במדינות מערב אירופה, חופש הפעולה שלהם מוגבל. הלגיטימיות שלהם בדיון הציבורי מוטלת בספק ויותר מכך, יש תשתית אנטי-פאשיסטית (אנטיפה – antifa) מבוססת שמתגייסת לבלום כל מצעד שטנה. לבלום באמת: ליצור שרשרת אנושית, שכבות שכבות, מקצה אחד של הרחוב לשני, כך שהפאשיזם פשוטו כמשמעו לא יכול לעבור.

היה לי העונג לגור חמש שנים בלייפציג, עיר מזרח־גרמנית, הגדולה במדינת סכסוניה. סכסוניה היא מדינה עם ריכוז פאשיסטים בין הגבוהים בגרמניה, בעוד לייפציג היא עיר עם ריכוז אנטיפה בין הגבוהים בגרמניה. ולכן, בכל פעם שעמדה לבוא צעדת קרנפים לעירי, ידעתי על כך שבועות מראש כי העיר צופתה בפוסטרים – לא של הקרנפים, אלא של האנטיפה על זרועותיה (חלקן, במקרים מסויימים, בתמיכה מלאה של העירייה), שקראה לכל האזרחים אוהבי־החופש לצאת ולבלום את הצעדה.
כן, היו מקרים שבהם אנטיפה הלכו מכות עם הפאשיסטים. אבל בד"כ מדובר היה פשוט בגוש חוסם של אזרחים שמנעו בגופם מהפאשיזם לעבור, וגלוחי־הראש חזרו הביתה מבואסים והשתכרו בחוסר־אונים כרגיל.

שוב ושוב שמעתי על יחסי הכוחות הלא-הוגנים. מאתיים פאשיסטים מול אלפיים אנטיפה. ארבע־מאות מול חמשת־אלפים. כן, עצוב שיש פאשיסטים, ומטריד שהם מעיזים להביע את ראיית־העולם שלהם בגלוי. אבל יותר מזה, עודד אותי לדעת שהרבה יותר אזרחים יוצאים אל מול הבריונים המפחידים האלה, מצרים את צעדיהם, מונעים מהם להגיע ממקום למקום.

מחר, משעה 17:00, תתקיים עצרת פאשיסטית־גזענית של "עוצמה לישראל" בגן לוינסקי.1 הפוטנציאל לאלימות הוא גבוה. מתארגן גוש אנטיפה שיהיה נוכח במקום – עוד לפני השעה חמש! – ישקיף, יתעד, ובמקרה הצורך יחצוץ בין הגזענים לבין מי שלא מהגזע הנבחר. (לאיוונט בפייסבוק)

אני מפחד, אבל אני מתכוון להיות שם, ואם אתם רוצים מדינה שלא מפחיד להיות בה, אולי כדאי לאזור אומץ ולבוא להיות שם איתנו. לא ייתכן שתתארגן שוב התפרעות גזענית בתל־אביב מבלי שנצהיר בגאון – הפאשיזם לא יעבור.

הערות שוליים:

  1. יש שימוש יתר במונח "פאשיסטים" בחוגי השמאל, כאן כמו בכל מקום. גם לי יוצא להגזים עם זה לפעמים, אבל אני לא חושב שכל מצביע ליכוד או כל מצביע ליברמן הוא פאשיסט. אבל יש מקרים ברורים, ו"עוצמה לישראל" הוא מקרה ברור שכזה. []