כבר שבוע בערך שאני בפאניקה. לכן, בגדול, לא עמדתי בהתחייבות שלי לכתוב 300 מילים כל יום. כשאני בפאניקה קשה לי לקחת הפסקה לכתוב. את הפאניקה הזו אני בטוח שכל עצמאית מכירה או לפחות זוכרת. כי מצד אחד להיות עצמאי זה להיות הבוס של עצמך – אבל מצד שני זה להיות תחת אינספור בוסים, ורובם מהסוג הגרוע ביותר, שיש רק שלוש שאלות שבאמת מעניינות אותם – האם זה מוכן, מתי זה יהיה מוכן, וכמה זה עולה.

כשהייתי שכיר הייתי עובד חמישה ימים בשבוע. בימים גרועים יכולתי, לפעמים, לשבת בעבודה ולעשות די מעט עבור המעסיק שלי, אבל עדיין לסיים בשעה כזו או אחרת, ללכת הביתה, ולאכול בידיעה שיש לי כיסוי לאוכל לפחות לעוד חודש, גם אם היה לי יום גרוע. בתור עצמאי, אני מוצא את עצמי עובד שישה ימים בשבוע במקרה הטוב, ושעת הסיום היא בדרך כלל מתי שאני צריך לצאת אם יש תוכניות בערב, או מתי שאני כבר לא מסוגל להתרכז אם אין. ימי עבודה של 12 שעות (עם הרבה הפסקות, כמובן, ומן הסתם אין לי בהן רגע של מנוחה מהפאניקה.)

הפרילנס, ה"עצמאות", היא הצורה האולטמטיבית של הפרטה. ה"חופש" המופקר האולטמטיבי של הקפיטליזם המאוחר. כן, אני יכול "לבחור" אילו עבודות לעשות ומתי, וזו ללא ספק פריוילגיה עצומה (ללא שמץ של ציניות). היא גם מאבדת ממשמעותה מהר מאוד ברגע שעצם האפשרות לסגור את החודש עומדת בספק. גבולות מכל סוג מתגמשים ברגע שעצם הפרנסה עומד בספק. גם כשיש לי כמות עבודה שמרגישה כמו יותר מדי, אני מוצא את עצמי "בוחר" לקבל עוד עבודות מתוך תקווה שאיכשהו אני אשרוד כלכלית עוד חודש.

כן, יש לי זכות לסרב, ואני עושה בה שימוש מדי פעם. זו אותה הזכות שיש לשכיר להיות מובטל, רק שאני נדרש באופן אקטיבי להחליט אם לנצל את הזכות הזו או לוותר עליה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.

בתור "עצמאי", כל עוד לא הייתה לי הצלחה ממש יוצאת דופן שמאפשרת לי להיות שאנן (תמיד מצב זמני לחלוטין) אני בעצם מהווה משאב זמין, עבודה גולמית, נגיש לכל דורש במחירי השוק – שהם פשוט המחירים שבהם תזרים העבודה הממוצע שלי מצליח בד"כ לקיים אותי.

אין ללקוחות שום מחוייבות אליי מעבר לתשלום על התוצר. בניגוד לשכיר, משלמים לי אך ורק על העבודה שלי ולא על הזמן שלי. (כשמשלמים לפי שעה, מובן הרי שמדובר רק בשעות שמוקדשות לעבודה, בניגוד לעבודה שכירה בה הנוכחות במקום העבודה היא בד"כ מה שקובע. השכר השעתי מצויין יחסית לעבודה שכירה, אבל מספר השעות מצומצם ביותר.) ותודות לתחרות המקודשת של השוק ה"חופשי" אני גם יודע היטב שההכנסה שלי מכל לקוחה נמצאת תמיד במרחק של פאשלה אחת גדולה מסיום. תמיד אפשר למצוא תחליף, ולמה להם להסתכן?¹

צורת ההעסקה האנטי-חברתית הזו היא לא רק דרך נוחה לבעלי הון להשיג מוצרים ושירותים מבלי לקבל אחריות חברתית כלפי מי שמייצר את הערך הנסחר עבורם. זהו גם כלי חוקי שמשמש חוד-חנית בריסוק העבודה המאורגנת והתנערות מאחריות כלפי מי שבמובהק מועסקים כשכירים. כך עשתה עיריית ת"א במשך שנים עם החברים ממתחם בית ביאליק, שהועסקו במשרה מלאה בתור "פרילנסרים", קיבלו שכר שעתי (חלקי לעתים,) ואפס זכויות סוציאליות. וכיוון שהמעסיק שלהם מעסיק אלפים, וכיוון שהם מוגדרים כפרילנסרים, המאבק שלהם על זכויותיהם הוא קשה מאוד, ומרגע שהתחיל ההנהלה ששה לפטר (סליחה, להפסיק להעסיק) את חלקם, מבלי שתהיה לכך שום השלכה פרט לתמרוץ המאבק.

כאשר כזו צורת העסקה זמינה למעסיקים, התנאים של כל הפועלים במשק נמצאים בסכנה. אבל כמובן שבגלל הפריוילגיות המפוקפקות של "בחירת" העבודות שאני לוקח, המצב שלי נחשב למצויין ואין לי כביכול על מה להתלונן.

אגב: במקרה רצה עכשיו עצומה חשובה למתן תנאים לעצמאים בביטוח לאומי. אנא חתמו, זה לוקח שניות.

הערות שוליים:

1. למזלי הרב מאוד, הרבה מהלקוחות שלי הם אנשים שאני מכיר, מה שמאפשר נאמנות כלשהי שאין ביחסי ספק-לקוח אנונימיים יותר. [↩]

על צדק חברתי, פועלים מוחלשים, ולמה "ישראל-פלסטין אותה מהפכה."

הייתי היום באסיפה הכללית של ארגון העובדים מען. דיברו נציגים מהתארגנויות עובדים שונות, חלקם פלסטינים (עם תעודות זהות ובלי), חלקן יהודיות. נזכרתי בשאלה שנשאלת בזעם בכל פעם שדעם צועדת עם סיסמאות במחאה החברתית – מה קשור כיבוש עכשיו?!

התשובה היא פשוטה בסך הכל, והיא קשורה לא רק לכיבוש אלא גם לגזענות ולעובדים זרים. אבל קודם כל חשוב להבהיר נקודה כללית יותר לגבי כלכלה קפיטליסטית (כלכלת שוק). בכלכלה קפיטליסטית, עבודה היא סחורה לכל דבר – לכן מדברים על "שוק העבודה". העבודה שנסחרת היא לא מקום העבודה, אלא להיפך – כוח העבודה של העובדים.

בשוק כמו בשוק, התחרות קובעת את הערך של הסחורה. אם סוחר אחד לוקח 5 ש"ח על קילו פלפלים, וסוחר אחר לוקח 4 ש"ח על סחורה דומה, הסוחר הראשון לא ימכור הרבה. בדומה, אם אני רוצה משכורת של 5 אלף ש"ח עבור עבודה מסויימת, אבל יש מישהו שמוכן לעשות את העבודה באיכות דומה עבור 4 אלף, כנראה שלא יסכימו לתת לי את השכר שרציתי.

ברמת החברה, יש כלל חשוב: אם יש בשוק קבוצה של עובדים שניתן לשכור בעלות נמוכה למעביד – שכר ברוטו, יחד עם זכויות ומה שמסביב – השכר בשוק ירד והתנאים ירדו. ככל שיש יותר עובדים מוחלשים שכאלה, ככה ירד השכר יותר. ככל שיש פחות עובדים מוחלשים, השכר יעלה.

רגע של היסטוריה

במאה ה- 19, באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים המוחלשים היו בעיקר הנשים והילדים, שעבדו שעות בלתי-אנושיות, בשכר מחפיר, מגיל צעיר.¹ כך התאפשר מצב שבו משפחה שלמה, שבה כל נפש עובדת כל היום, עדיין מרוויחה בסך הכל ממש בקושי מספיק כדי לשרוד בתנאי סלאמס עוד יום ולעבוד עוד יום. וכאשר בעל מפעל רצה להוריד את שכר העובדים שלו, והעובדים היו מאיימים להתפטר, כל שבעל המפעל היה צריך לעשות זה להזכיר לעובדיו שהוא יכול להחליף את כולם בנשים ולחסוך לעצמו הרבה כסף – ואז הפועלים היו נאלצים להמשיך לעבוד קשה מאוד אך להרוויח עוד פחות.

לא מדובר בקונספירציה, אלא במצב חברתי שמתאפשר תודות לדעות קדומות ומדיניות ממשלתית. כאשר המצב הזה מתאפשר, המרוויחים היחידים ממנו הם בעלי ההון, ובמידה פחותה מעסיקים בעסקים קטנים. באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים הפחות מוחלשים היו הגברים. כיוון שקבוצות אחרות קיבלו שכר מופחת, גם השכר שלהם היה זעום.

ואיך כל זה קשור לסכסוך?

עכשיו כבר פשוט להסביר: לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל אין הגנה בפועל על זכויות העובדים שלהם. הם מנוצלים ברמה שנדירה מאוד בקרב אזרחי ישראל. כיוון שמדינת ישראל, למרות שחוקי העבודה שלה חלים על עסקים ישראלים גם בשטחים, בלי קשר ללאום העובדים, לא אוכפת את אותם החוקים בצורה שיוויונית, יש לנו קבוצה אחת של פועלים מוחלשים שמורידים את השכר עבור כולם. והמצב עוד יותר מורכב. בין השאר, כי הייצור הזול בשטחים מוריד את מחירי הסחורות בשוק, מה שמכריח את כל המעבידים לצמצם בהוצאות שכר, גם אלו שלא נמצאים בשטחים.

והפלסטינים בשטחים הם לא הקבוצה היחידה של פועלים מוחלשים. יש כאן רבדים על גבי רבדים. מבקשי המקלט מאפריקה הם עוד קבוצה שכזו, ומהגרי עבודה מרחבי העולם השלישי נמצאים במצב דומה מאוד. גם הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית ("ערביי ישראל") מועסקים פחות ובתנאים ירודים בהרבה מאלו של ישראלים יהודים. אפילו בין קבוצות שונות בציבור היהודי יש פערי שכר, ועד היום עדיין יש פער בשכר בין גברים לנשים.

כל הדברים האלה קשורים. אם אנחנו רוצים שיהיה אפשר להתקיים פה בכבוד, אין ברירה מציאותית חוץ מאשר מאבק על שיוויון מוחלט לכל הקבוצות בארץ בכל הנוגע לתנאי עבודה. ההיסטוריה של מאבקים מסוג זה מראה ששיוויון שכזה דורש כוח אלקטורלי, כלומר זכות הצבעה. זו המציאות. ככל שהעובדים מוחלשים, בעלי ההון מחוזקים וחופשיים להמשיך לשלוט בחיינו ולחיות על חשבוננו.

השלטון הצבאי בשטחים, המדיניות כלפי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, האפליה הגזענית נגד ערבים, נגד מזרחים, נגד רוסים – הכל אותה מהפכה.

מילה לסיום, לחבריי למאבק החברתי:

אני לא מבקש שתסכימו איתי. בכלל לא. אני בסך הכל רוצה שתבינו למה אני מבלבל לכם את המוח עם כיבוש ואפרטהייד ופליטים, ותפסיקו להגיד לי שזה לא קשור. לדעתי זה קשור ועוד איך. אני לא אהיה במאבק חברתי שלא נותן לי לדבר על זה. מאבק שכזה הוא קרב אבוד מראש, מבחינתי. איש באמונתו יחיה – תצעקו אתם את האמת שלכם, ואני את האמת שלי, וההיסטוריה כבר תגיד מי צדק. העיקר שאנחנו נאבקים ביחד ולא רבים אחד עם השני מה מותר ואסור להגיד.

הערות שוליים:

1. יש לציין שהמצב שאנחנו מדמיינים, שבו כביכול נשים לא יצאו לעבוד לפני התנועה הפמיניסטית, היה נחלתן רק של המשפחות העשירות ביותר באותה התקופה. האפלייה כלפי הנשים התבטאה במקום זה בכך שהשכר שקיבלו היה ממש רק דמי־כיס. [↩]

למי שפספס, בן דרור ימיני השתמש בעוד טיעונים כלכליים כדי לשכנע אנשים שהזרים השחורים האלה הם דבר רע, וגורביץ עשה מהטיעונים שלו מיץ שטות. בין השאר הוא מעיר – ובכך עוזר קצת להשלים את הטיעון שהבאתי לא מזמן – שכסף שאריתראים מרוויחים בארץ ומגיע ישירות או בעקיפין לקופת המדינה האריתראית דרך מיסים, כסף זה מגיע בחלקו בסופו של דבר גם הוא חזרה לכלכה הישראלית:

ימיני מוסיף עוד נדבך להסתה הקבועה שלו כשהוא טוען – בלי שום הוכחה – שהפליטים מאריתריאה תורמים לטרור. איך? ובכן, חלק מהם עשוי לשלם מס לממשלת אריתיראה, ואחרים מעבירים כספים לקרוביהם באריתריאה שאחר כך נאלצים לשלם מס, וממשלת אריתריאה מעבירה חלק ממנו לאל שבאב, קבוצה איסלמיסטית בסומאליה שמקורבת לאל קאעדה.

מבלי להכנס לסיפור המסובך להדהים של מה שקורה בקרן אפריקה – בקצרה, ממשלת אריתריאה מסוכסכת קשות עם ממשלת אתיופיה; אתיופיה פלשה לסומאליה; אריתריאה מסייעת למורדים האיסלמיסטים שנאבקים בכוחות האתיופיים – מה שימיני עושה כאן הוא האשמת הפליטים האריתראים בטרור משום שהם עשויים לשלם מסים לממשלת הבית שלהם. ממשלה, אגב, שימיני מודה שישראל היא בין הבודדות שמנהלות איתה יחסים מלאים, מסיבותיה שלה.

כלומר, תשלום מסים לממשלה ידידותית לישראל הופך אצל ימיני לסיוע לטרור. למותר לציין שממשלת אריתריאה עושה עוד כל מיני דברים עם המסים שהיא מקבלת, חוץ מסיוע לאל שבאב – למשל, לשלם עבור נשק ישראלי שעל פי דיווחים נמכר לה במהלך מלחמתה עם אתיופיה; למשל, קצת שחיתות תמורת הכסף שקיבלה מישראל עבור שני הבסיסים שישראל (על פי מקורות זרים) מפעילה במדינה.

[…] שימוש דמגוגי הפוך בטענה של ימיני הוא שכולנו צריכים להעריץ את הפליטים האריתראים, משום שחלקם משלמים מסים לממשלת אריתריאה, מסים שמשמשים אותה לרכוש ציוד ישראלי ובכך למנוע אבטלה בתעשיית הנשק שלנו.

[קישורים והדגשה במקור]

ראיון ארוך ומרתק עם מרין לה פן, מנהיגת ימין קיצוני צרפתית, בקומפרס. שתי ציטוטים והערות.

Read more

אחת הטענות נגד המהגרים/פליטים האפריקאים היא שהם גוזלים מקומות עבודה מהאנשים שכבר נמצאים בארץ. הטיעון הזה הוא מופרך, ואפילו אדם בעל הבנה בסיסית למדי בכלכלה, כמוני, יכול לראות את זה. אני אנסה להסביר.

Read more