הם באו לקחת אותו

ככה, באמצע החיים, הם באו לקחת אותו. הוא היה נחמד והייתה לו עברית טובה ובאו לקחת אותו. יש לו תינוקת קטנה וחמודה ובת זוג צעירה שנראית מפוחדת הרבה מהזמן, ובאו לקחת אותו.

הכרנו – אם אפשר לקרוא לזה היכרות – כשהייתה פריצה למטה אצל השכנים. הוא מהדירה המפוצלת למעלה והם מזאתי שלמטה. כששמעתי את היללות של השכנה שנלקחו חסכונותיה, גם הוא שמע, וירד עם התינוקת. הוא דיבר איתה ותרגם עבורנו כשקראתי למשטרה לבקשתם. ואתמול המשטרה באה ולקחה אותו.

היה צלצול בדלת. אני תמיד נדרך כשזה קורה, כי זה לא קורה הרבה והסביבה החדשה מכניסה אותי לפראנויות. היה צלצול בדלת, חטפתי את המפתחות, הסתכלתי בחור ההצצה של הדלת, וראיתי שוטרים מהסוג הכבד – יס"מ או מג"ב. פתחתי את הדלת מתוך מחשבה שהם אשכרה מחפשים אותי, כאילו אני קשור למשהו.

הם שאלו אם יש אריתראים בבניין. לפני שידעתי מה אני עושה, אמרתי כן. כששאלו באילו דירות בדיוק אמרתי בנימוס מיותר ובלתי מוצדק שאני מעדיף שלא לענות. השוטר המנומס ששאל נראה קצת המום, ממש לקח את פלג הגוף העליון שלו כמה סנטים אחורה, ושאל בפליאה למה. חבר שלו אמר משהו כמו, עזוב, הוא נגד המשטרה זה, לא חשוב. הם אמרו שלום ואני איחלתי להם יום נעים שממש לא מגיע להם, מתוך הרגל ומתוך פחד.

ואז שמעתי אותם דופקים חזק חזק אצל השכנה ליד, אישה מבוגרת ששונאת את השכנים האריתראים והאשימה את השכנים מלמטה בזה שפרצו להם וגנבו להם את כל החסכונות. היא לא הייתה בבית, וידעתי את זה, אבל לא אמרתי להם. בסופו של דבר הם המשיכו הלאה, למעלה, ואז כששמעתי אותם יורדים הסתכלתי שוב בחור ההצצה. וראיתי. ראיתי שהם לוקחים אותו.

הייתי קצת בהלם, וקצת פחדתי, והרבה לא ידעתי מה לעשות. פשוט צפיתי בשקט איך לוקחים אותו, את השכן האיתראי מלמעלה, האיש השקט והנחמד עם התינוקת והבתזוג הצעירה.

אז עשיתי את הדבר היחיד שאני יודע לעשות, וכתבתי סטטוס קצר בפייסבוק, בתפוצה מוגבלת, עם ההאשטאג #ציד_אדם.

מאוחר יותר, אחרי שאחותי קמה, היא לקחה יוזמה והוציאה אותי מחוסר-המעש של ההלם. הלכנו לבדוק אם האישה או התינוק בבית. רצינו לוודא שהיא לפחות יודעת שהוא נעצר, דאגנו שאולי היא סומכת עליו שיאסוף את התינוקת. אף אחת לא הייתה בבית, וגם השכנים האריתראים מהעסקים שמתחת לדירה וליד לא ידעו איך להשיג אותם.

בסופו של דבר, אחרי הרבה דאגה, שמעתי נשים עולות במדרגות, הצצתי שוב בחור של הדלת, וראיתי את האישה ואת התינוקת ועוד אישה. פתחתי את הדלת ואמרתי שאני חושב שלקחו אותו, את חבר שלה. העברית שלהן הייתה חלשה אבל הצלחנו לתקשר מספיק. הן ידעו. הוא התקשר.

אז לפחות היא יודעת. שבאו ולקחו אותו.

דיאלקטיקה טבעונית 2: מה שנכנס לָפה, לא ייכנס ללב

הפוסט הקודם שלי, על דיאלקטיקה והטבעונות שלי, היה סוג של פספוס. אחרי קצת מחשבה נוספת, אני רוצה לחדד את העניין.

העניין הוא בעצם היחס בין הפרקטיקה התזונתית לבין הגישה לזכויות בעלי חיים –  לאורך המסלול שלי מקרניבוריזם מושבע, לצמחונות זוחלת, לטבעונות זוחלת, לטבעונות מהוססת, לטבעונות מושבעת. וזה גם בעצם העניין שהטקסט של שירה הרצנו, אותו קישרתי בתחתית הטקסט הקודם, עזר לי להבין עבור עצמי.

אז אני אספר את הסיפור שוב, מנקודת מבט קצת אחרת כדי להתפקס על העניין הזה.

אי-אז כשהכרתי לראשונה טבעוניות מיליטנטיות, הפרקטיקה שלי הייתה קרניבורית והתודעה שלי התעסקה במוסר הומניסטי של עליונות אנושית אבסולוטית, שמתייחס לבעלי חיים אחרים כאל חפצים פשוטים, מבחינה מוסרית.

הלוחמות לזכויות בעלי חיים (זב"ח) הטיחו בי כל טיעון אפשרי, מהטיעון הסביבתי, לבריאות, לפירוט מזוויע של מה שתעשיית המזון עושה לבעלי החיים שהיא מנצלת ואיך זה מתבטא באיכות ובתוכן ההפרשות שאנחנו צורכים (מוגלה ואנטיביוטיקה בחלב, למשל.)

את הטיעון הסביבתי יכולתי לאחר כמה זמן לקבל. את הטיעון הבריאותי גם – התחלתי לשים לב יותר להשפעה של בשר על הגוף שלי, וראיתי שזה לא משו. את הטיעון המוסרי לקח לי שנים לקבל רק ברמת העיקרון ומבלי מטען רגשי.

כלומר, מתי שהתחלתי לראות בעצמי טבעוני, כבר קיבלתי בתיאוריה את הטענה של פעילי זב"ח שקביעת גבול מעגל האמפתיה שלנו היא שרירותית. כלומר, הסכמתי עקרונית עם מי שאומרים שזה לא הגיוני בעליל שאנחנו בסדר עם רצח אפרוחים אבל לא עם רצח חתלתולים או תינוקות.

ידעתי שבעצם אל לנו להפלות בין חיות אנושיות לחיות שאינן אנושיות; שבעצם אם נהיה הגיוניים וכנים לחלוטין – ניאלץ להודות שהחיות שאנחנו אוכלים אותן ואת החומרים שאנחנו לוקחים מגופן זכאיות לאותה מידה של חמלה בדיוק כמו בני אדם, ושזה אמור להרתיח אותנו שחיות אינן זוכות לזכויות דומות לזכויות אדם.

אבל לא הייתי מסוגל באמת להפנים, באמת להרגיש, ובאמת להסכים עם מחנה הזב"ח, עד שההווייה איפשרה את זה. כל עוד הפרקטיקה התזונתית שלי כללה אכילה אגבית של תוצרי הניצול והדיכוי של בעלי חיים, גם אם לעתים רחוקות ובמינונים נמוכים, לא הייתי מסוגל באמת להוקיע פרקטיקה שכזו, ולא הייתי מסוגל להכיר במלוא ההשלכות שלה. עכשיו המחשבה מגעילה אותי – ואני מפתיע את עצמי שאני נגעל מזה.

חפירה למתקדמים

זה אולי פחות מעניין, אבל פספסתי בטקסט הקודם גם נקודה פילוסופית חשובה מבחינת דיאלקטיקה מרקסית. בעצם, רידדתי אותה ועשיתי ממנה משהו ערטילאי וכמעט חסר משמעות, כי הזנחתי כלי תיאורתי מרכזי שלה: הסתירות הפנימיות.

הדיאלקטיקה המרקסית, עד כמה שאני מבין, מדברת בעצם על מערכות שבהן יש סתירות פנימיות, ומתוך פתרון הסתירות האלה משתנות המערכות באופן מהיר יחסית וכוללני יחסית. אם נדבר באמת על הדוגמה של הטבעונות שלי והאפתיה שלי לבעלי חיים, אפשר לראות אותי מזכיר אבל מפספס בטקסט הקודם את הנקודות בהן זה קורה – בהן מעמתים אותי עם הסתירות הפנימיות שבי, בין הפרקטיקה לאידיאולוגיה ובין האידיאולוגיה לבין עצמה.

סתירה פנימית באידיאולוגיה

הרי ההגיון שמפריד בין בני אדם לבין חיות אחרות עומד בסתירה מסויימת לאג'נדה ההומניסטית. או שמצדיקים את העליונות האנושית בטיעונים אעלק-אבולוציוניים, של השרדות המין הביולוגי הומו ספיינס כצו עליון שלנו, ואז גולשים מהר מאוד לדרוויניזם חברתי פאשיסטי; או שמצדיקים את העליונות האנושית בטיעונים שמנסים להפריד באופן חד וחלק בין בני אדם לבין יצורים חיים אחרים – בין אם בגלל האינטליגנציה או בגלל כל יכולת אחרת – ואז מגיעים למסקנה שזה אפילו בסדר לאכול אנשים עם רמות יכולת פחותות משמעותית מהנורמה. בשני המקרים אנחנו סותרים בסוף את ההומניזם הליברלי שממנו הגענו.

ויותר מזה, יש סתירה בפועל בין תפישת העליונות האנושית לבין תפישת הניכוס החזירי, התפישה שמאשרת לנו לנצל את כל מה שאינו אנחנו עד תום, להנאתנו ולשימושנו. אכילת בשר, וצריכה חסרת גבולות בכלל, הורסת את כדור הארץ ומסכנת גם את האנושות בסופו של דבר. וברמת הפרט, זה ממש לא בריא וסותם ת'עורקים.

כלומר, עוד ממש בהתחלת התהליך היו כמה סתירות פנימיות בתפישה שלי, והעימות עם תפישות סותרות, ובמיוחד עם פרקטיקות אלטרנטיביות, קרא תיגר על הסדר הקיים בגישה שלי לחיים. הסתירות נפרמו אחת אחת, אבל רק כפי שההווייה איפשרה.

תחילה, הבנתי שצירכת בשר חסרת גבולות תהרוס את העולם שלי (שהוא די נחמד) וברמה האישית תגרום לי למות צעיר ולחיות גרוע. חשוב לשים לב שאת הסתירה הזו הייתי יכול לפתור גם בדרך הפוכה – להגיד שזין, לא איכפת לי להיות פחות בריא ולא איכפת לי מכדור הארץ המחורבן שלכם, אני רוצה את הסטייק שלי וזה מה שחשוב לי.

ובאמת היו לי לפעמים מחשבות בכיוון הזה, אבל בסך הכל זה לא מה שעשיתי בסוף. ראיתי שיש אלטרנטיבה והתחלתי לנוע לכיוונה ולראות שהיא בעצם עדיפה. אבל ההסכמה שלי עם מי שהציגו לי את האלטרנטיבה הזו – שבסה"כ "קניתי" די מהר – הייתה מהוססת, מוגבלת. כל הזמן הייתי צריך להפריד ביני לבין האבסולוטיות הזו שרואה כל יצור חי כזכאי לחמלה.

לא יכולתי לראות שאני אוכל סבל צרוף, מלא בגועל נפש מזעזע. כלומר, יכולתי להודות שלאכול בשר זה לא משהו, אבל לא יכולתי להודות שזה בלתי מקובל על הדעת ומזוויע, ולא יכולתי באמת להתייחס לביצים וחלב באותה צורה.

רק לאחר שהפסקתי בפועל להינות מהניצול והסבל האלה, הייתי מסוגל לפתור את הסתירה עד תום – מרגע ששוב עומתתי איתה בידי חברים ובידי הסביבה בכלל. היה לי קל לאורך הרבה זמן להנהן ולהגיד שוואלה, צודקים הטבעונים האלה. אבל כל עוד הפרקטיקה שלי נותרה מאחור, לא הייתי מסוגל ללכת עם זה רחוק יותר.

מבחינת הגישה הדיאלקטית המטריאליסטית, נראה לי שזו דוגמה לכך שלא כל כך משנה לאיזו תפישה מביאים מישהו, כמו שמשנה איך הפרקטיקה נראית. עם הפרקטיקה הנכונה, התפישה הנכונה תוכל להגיע. עם פרקטיקה ריאקציונרית, התפישה תשאר במגננה ריאקציונרית.

הערת פרוייקט 300: את הטקסט הזה בעצם כתבתי באותו יום כמו את הקודם, כמה שעות אחריו, בלילה, ואתמול והיום רק ערכתי אותו ולא כתבתי בכלל. אז אני קצת מרמה. הסיבות שמורות במערכת.

הדיאלקטיקה של הטבעונות שלי

הכרתי לראשונה טבעוניות מיליטנטיות במחנה הקיץ האלטרנטיבי, כשהייתי בן 18. קראתי לפחות לאחת מהן טבעונאצית (מצטער!) ואם היו אומרות לי אז שיום אחד אני אמצא את עצמי מסכים איתן, לא הייתי מאמין. אבל כבר מעל לשנה שאני רואה בעצמי טבעוני, וכבר כמה שבועות שאני באמת נורא מקפיד (לפני זה הרשתי לעצמי מדי פעם לחרוג) ואפילו מתחיל להיות איכפת לי ממש מגורלם של בעלי חיים שאינם אנושיים. זה מפתיע גם אותי, גם עכשיו, האמת.

בא לי להתפלסף קצת, כי העניין הזה מזכיר לי את המעט שאני יודע על פילוסופיה מרקסיסטית – הדיאלקטיקה המטריאליסטית, ליתר דיוק.

קארל מרקס
קארל מרקס

אני באמת לא מבין בזה כל כך, אבל ממה שאני יודע, המורה הגדול של מַרְקְס, הֶגֶל, העמיד "דיאלקטיקה אידיאליסטית". זו הייתה בעצם פילוסופיה שאומרת שהתודעה ("אידיאה") יוצרת הוויה ("מַטֵרְיַה"), ושעם ההתפתחות התודעתית שלה מתקרבת האנושות באופן בלתי-נמנע לחופש מוחלט.

מרקס לעומת זאת, "הפך את הגל על ראשו" (או העמיד אותו על הרגליים, כמו שמעדיפים מרקסיסטים לומר) בזה שהעמיד "דיאליקטיקה מטריאליסטית" – כלומר טען שהווייה יוצרת תודעה.

חשוב להבין – ואני מודה שבעצמי עוד לא הפנמתי – שדיאליקטיקה היא גישה שלא מבוססת על סיבה ותוצאה. כלומר, זה לא שיש הווייה והתודעה נוצרת כתוצאה ממנה, אלא ההווייה והתודעה הן מערכת אחת, שבה ההווייה (ע"פ מרקס) או התודעה (ע"פ הגל) מובילה.

בכל מקרה, ממה ששמעתי, ממשיכי דרכו של מרקס מהזרם המכונה "אסכולת פרנקפורט" הוסיפו לכל זה את האמירה שיש יחסי גומלין בין שתי הרמות, של הווייה ותודעה, כלומר שהתודעה גם קובעת את ההווייה. כאן אני כבר באמת לא בטוח מה בדיוק זה אומר.

חזרה לענייננו.

כשהכרתי לראשונה טבעוניות מיליטנטיות בזמנו, הפרקטיקה שלי (ההווייה) הייתה שאכלתי המון המון בשר, ואת הביצים והחלב בקושי ספרתי. (את החלב ספרתי יותר כי אני רגיש ללקטוז.) התודעה שלי הייתה עסוקה בלהצדיק את זה, באופן מודע, כי זה הרגיש לי ממש בסדר ואהבתי להתפלסף על למה כל מה שאני מרגיש זה נכון. אז האמנתי באותה תקופה שכל מה שלא פוגע בבני אדם או עוזר להם הוא נייטראלי מוסרית – ככה שאכילת חיות היא רק בעייתית במידה שהיא פוגעת בבני אדם.

אחת מאותן טבעוניות יקרות שהכרתי נהייתה אדם חשוב בחיים שלי למשך תקופה, ושכנעה אותי לנסות צמחונות למשך כמה שבועות. בסופו של דבר נשברתי, אבל התחלתי בתהליך ארוך של הפחתת צריכת הבשר שלי, תהליך שנמשך שנים.

אני חושב שעצם העובדה שנחשפתי לזה שאנשים יכולים להיות טבעונים, ושנמנעתי מבשר למשך כמה זמן ולא קרה שום דבר רע, איפשרה לי להתחיל לחשוב על הנושא אחרת. ההווייה השתנתה והשינוי גרר איתו גם שינוי תפיסתי, תודעתי. התחלתי לראות בצריכת מוצרים מן החי, ובמיוחד בבשר, משהו מיותר שצריך להתעלות עליו – אבל הרגשתי שאני עדיין לא מסוגל.

אחרי כמה שנים כאלה, של הפחתת בשר, עוד מישהי יקרה סיפרה לי על מחקר סין שלפיו התזונה הכי בריאה היא כזו שיש בה מעט חלבונים מהחי. ההשפעה העיקרית של זה הייתה שהתחלתי להתייחס לביצים וחלב כמו שכבר התייחסתי לבשר – השתדלתי להפחית את הצריכה שלי, בצורה לא עקבית וממש לא נוקשה. והמגמה המשיכה בכיוון הזה למשך עוד שנה-שנתיים.

אז, לפני שנה ומשהו, עבדתי תקופה קצרה במקום של אוכל טבעוני, וכמובן שהכרתי שוב טבעונים מיליטנטים, וכמובן שיצא לי לאכול הרבה יותר טבעוני והרבה פחות מן החי. והחווייה הזו, השילוב של תזונה יותר צמחית (אבל טעימה ומגוונת) וההתעסקות המחודשת בשאלת הפרקטיקה שלי, שינתה מאוד את הגישה שלי.

החלטתי, בהשפעת האנשים סביבי, לעבור לטבעונות. בעצם עוד לפני כן התחלתי לקרוא לעצמי "טבעוני שלא מקפיד" כי מבחינה תיאורתית הגעתי למסקנה שוואלה, קשה להודות בזה אבל הטבעוניות הרדיקליות צודקות. אין הצדקה מוסרית לניצול של חיות לצורך תזונה, בטח שלא באופן גורף ותעשייתי, ובעצם בכלל. אבל לא הרגשתי את זה עדיין – זו הייתה מחשבה תיאורתית.

מאותו המקום הגעתי לפרקטיקה כמעט-טבעונית. השתדלתי לאכול רק מזון טבעוני, אבל לא הקפדתי. אם הייתי באירוע עם עוגה שיש בה אולי קצת ביצה, והיה בא לי, הייתי אוכל קצת. אם מישהי הייתה אוכלת סנדביץ' בשרי לידי והוא היה מגרה אותי הייתי מנסה ביס (ואף פעם לא מצטער שאני לא אוכל סנדביץ' שלם כזה – בדרך כלל נגעלתי ממה שטעמתי.)

זה היה המצב למשך שנה בערך. ואז נכנס חבר יקר לחיי שהוא טבעוני אורתודוקסי (המינוח שלו), אבל שלא מטיף בכלל. כמה וכמה פעמים הזמנו אוכל ביחד ואני חטאתי קלות בעוד הוא נצמד היטב לעקרון הפשוט שלא אוכלים דברים שהיה להם פעם אמא או יצאו מהגוף של משהו שהיה לו. גם איתו התפתחו מדי פעם שיחות בנושא. זה לא שינה יותר מדי, עד שזה שינה את ההווייה שלי.

הייתה לי תקופה שאכלתי סושי לעתים קרובות להפתיע (יחסית לזה שאין לי כסף לדברים כאלה.) ובסושי לא הייתי טבעוני, משום מה. מאז ומתמיד אהבתי סושי, והגישה שלי לסושי נשארה כמו שהייתה לפני כל סיפור הטבעונות. ואז פעם אחת הייתי עם אותו החבר בסביבת מקום של סושי מהיר, כשאני הייתי במצב כלכלי מזעזע והוא במצב מזהיר, והיינו רעבים. שאלתי אם הוא מזמין אותי, והוא אמר שבשמחה – כל עוד אנחנו מזמינים רק טבעוני.

Go vegan - יאללה לטבעונות

לרגע נלחצתי. זה היה לי קצת לא נעים. והוא גם מהר נסוג מהתנאי שלו ואמר לי להזמין מה שבא לי. אבל אני בינתיים הספקתי לחשוב, וואלה, זו הזדמנות לראות איך זה סושי טבעוני, אולי זה יקרב אותי יותר לטבעונות של ממש.

ואיכשהו, מאותו הרגע שאכלתי ארוחה לילית ממש טעימה של סושי טבעוני למהדרין, נהיה לי הרבה יותר קל, והרבה יותר חשוב, להקפיד. כאילו הייתי צריך לחוות את זה על בשרי כדי להגיע למקום הזה.

ותוך זמן לא רב של הקפדה, בשילוב עם שיחות עם אותו חבר ועם אנשים אחרים, במיוחד אחרי שטל גלבוע נכנסה לבית האח הגדול (בכלל רציתי לראות בגלל אורטל בן דיין) – אני מוצא את עצמי מתייחס לנושא באופן שלא היה אפשרי לי כשהפרקטיקה שלי לא הייתי טבעונית. אני מוצא את עצמי עכשיו אומר את זה:

שחררו את כולם. עד אחרון הכלובים.

(טקסט שהשפיע על הטקסט הזה: בדרך לשחרור בעלי החיים הטבעונות היא רק כלי אחד, אבל הכרחי \ שירה הרצנו (שיחה מקומית).)

Enhanced by Zemanta

לא טוב היאבק האדם לבדו

לליברלים הקיצוניים המתכנים "ליברטריאנים" או "אנרכו-קפיטליסטים" יש מנהג לקרוא לכל מי שאינם מסכימים איתו "קולקטיביסטים", כאילו בתור שם גנאי.1 אני דווקא גאה להיות קולקטיביסט. אני דמוקרט ואני קולקטיביסט, בהחלט.

סדר היום של המעמד השלט בעשורים האחרונים משתדל מאוד להדגיש את הפרט – חירות הפרט, הפרטה, מימוש עצמי אינדיבידואלי, וכו'. בחלקם אלו רעיונות לא כאלה רעים, אפילו אולי טובים והכרחיים, אבל בתור מכלול הם מנטרלים כל אפשרות של שינוי שאינו לרוחו של המעמד השלט – וזו בדיוק הסיבה שהוא מתמיד בסדר היום הזה, ומשת"פים כמו אותם ליברלים עושים עבודתם נאמנה בקידום האידיאולוגיה הזו.

האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית האנטי-קולקטיביסטית היא מנטרלת. היא מתגלמת בכל מני צורות, חלקן חתרניות לכאורה – אחד נגד מדינות, אחת נגד מפלגות, אחר נגד ארגונים בכלל, והשיח האקטיביסטי סביב פרקטיקה הופך לדיון תיאורטי שמדבר יותר על הגשמה עצמית והבעה עצמית מאשר על שינוי חברתי מעמיק ומשמעותי.

שינוי חברתי משמעותי דורש פעולה מאורגנת. פעולה קבוצתית. פעולה קולקטיבית.

זה לא אומר שאין מקום לדיון. זה לא אומר שאין מקום לפרט. זה לא אומר למחוק את עצמנו ואת זהותנו ולקפח חיינו למען מטרות שמוכתבות מלמעלה. אבל זה כן אומר להיות מסוגלים לשים את הקבוצה מעל הפרט לפעמים. זה כן אומר להשאיר את השאיפות למימוש עצמי מחוץ לדלת כשנכנסים לפגישה של פעילים.

קולקטיביזם אומר גם שיקום מוסד הקהילה. אין דבר שמשרת את בעלי הממון והשררה יותר מאשר פירור ופירוט הקהילות האורגניות שבהן חיו בני האדם מאז ומתמיד, ועד לא מזמן.

בצורת החיים העירונית המופרטת של היום, כל אחד ואחת מאיתנו עומדת בפני עצמה – מול המעסיקים, מול הרשויות, מול אסונות טבע, ומול אסונות תוצרת אדם מכל הסוגים. לבד איננו יכולים לעמוד על שלנו ולזכות ליחס אנושי – המאזניים מוטים תמיד לטובת הצד החזק, ואנחנו נותרים חסרי־אונים.

קיום קהילתי – עזרה הדדית, סולידריות ושיתוף – הוא הדרך היחידה של מי שלא מחזיקה בממון או בשררה לעמוד מול בריונותם של החזקים בחברה ומול אסונות שמחוץ לשליטתם של יחידים. כן, עלינו ללמוד לראות בעצמו חלק מקולקטיב.2

קולקטיביזם לא אומר כניעה מוחלטת לסמכותו של מנהיג. קהילה לא אומרת אובדן האישיות, הפרטיות, והפרט בכלל. יצא לי לחוות כמה שנים של חיי קהילה דמוקרטיים למופת בביה"ס הדמוקרטי בירושלים, פריווילגיה שמעטים חולקים אבל דבר שריר וקיים שעובד בגלל מבנים קהילתיים דמוקרטיים ולא משום סיבה אחרת.

קהילתיות דמוקרטית משמעותה מימוש הפרט כחלק מקיום הקהילה. משמעותה שכל אחד מתחשב בצרכים של הקהילה ובצרכים של האנשים שסביבו, לפחות באופן מינימלי, והקהילה משגיחה בתורה על הפרט ודואגת באמצעות מנגנונים דמוקרטיים להמשך הקיום שלה כקהילה.

דמוקרטיה לא אומרת שאף אחד לא חייב לאף אחד שום דבר, וקהילה לא אומרת שאף אחד חייב למישהו או למשהו את הכל.

אבל מבלי לפעול ביחד, בקבוצות ובקהילות, ומבלי לשקם את צורת החיים הקהילתית בצורה כזו או אחרת, לא נוכל לעמוד מול האתגרים החברתיים, הסביבתיים והאנושיים העצומים שעומדים בפני הדור שלנו והדורות הבאים.

הערת פרוייקט 300: ביום השני לפרוייקט, שלשום, כתבתי והעליתי משהו שהבנתי אחרי כמה שעות שעדיף היה לשמור במגירה, ואתמול לא כתבתי. היום יצא שכתבתי הרבה יותר מ- 300 מילים, קרוב ל- 600, אז זה מתאזן.

הערות שוליים:

  1. אצלם זו מילה נרדפת ל"סטייטיסט"/"אטטיסט", כלומר מישהו שדוגל במוסד המדינה – מה שמאפשר להם לשים קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים ופאשיסטים באותה הסירה. []
  2. אבל עם זה עלולים להסכים גם הלאומנים. ואני הרי דמוקרט, לא? דמוקרט ואף קומוניסט. ללאומנות לא אוכל לתת יד.
    אבל הקולקטיביזם של הלאומנים הוא תמיד סמכותני. למה? וואלה, לא יודע. אולי זה קשור לכך שלאום הוא קטגוריה מומצאת וצריך שלמישהו תהיה הסמכות לקבוע את הגבולות של הקולקטיב. אולי זה קשור לכך שלאום הוא כלי שליטה ותו לא, ולכן הלאומנות היחידה שמצליחה ליצור קולקטיבים היא הלאומנות שמשמשת כלי ל"מנהיגים" כאלו ואחרים.
    בכל מקרה, אני לא סמכותני ואני לא מדבר על קולקטיבים לאומיים מומצאים. אני מדבר על קולקטיביזם של אינטרסים משותפים, קולקטיבים שמכיר בכך שלכולנו יש אינטרס בטובתו של כל אדם, בין אם הוא חלק מהקהילה שלנו ובין אם לא. []

לשנות מבחוץ

redbloc
הגוש האדום של דעם

כמה פעמים כבר שמעתי את זה.

"אתה באמת חושב שזה יקרה?"

"אבל אתה יודע שרוב האנשים לא חושבים כמוך, נכון?"

"זה נשמע לי קיצוני."

המתונים תמיד נרתעים מרדיקליזם. תמיד מחפשים סיבות למה לא. וזה מתיש, להגן כל הזמן על נקודת מבט לא־פופולרית בעליל. כל־כך מתיש, ולפעמים כל־כך חסר תועלת למראה, שמפתה להשתלב בתוך זרם מתון ו"לשנות מבפנים".

הו, "לשנות מבפנים," כמה שאנחנו מתעבים את צירוף המילים הזה.

אני מוצא את עצמי בקונפליקט עם "שמאל" ציוני כל הזמן. אפשר לחשוב שאין כמעט מחנה שמעצבן אותי כמו הציונים שמתיימרים להומניות, אוניברסליות ושמאלנות. אבל האמת היא שעם כל התסכול שלי מהשמאל הציוני, יש לי כנראה יותר פתח לדיאלוג איתם מאשר עם שאר הציונים ועם המחנה האנטי-דמוקרטי הגזעני הימיני.

אפשר לראות את זה מנקודת מבט של הצגת שאלות והתמודדות איתן.

השאלות של השמאל הציוני – מלבד השאלה המכוננת והבסיסית של "איך ניתן להמשיך לקיים את החזון הציוני של מדינה יהודית בפלסטין ההיסטורית" אותה הוא חולק עם שאר הציונות – הן בכל זאת שאלות די דומות לשאלות של השמאל הרדיקלי. לא נעים להודות, אבל רדיקלים כמו מתונים באמת מחפשים לענות על שאלה משותפת, "איך ניתן לקיים חברה שלוקחת בחשבון את הצרכים של בני האדם." התשובות הן, כמובן, שונות מהותית, ובשמאל הציוני ניתן למצוא התייחסות לכלכלת שוק לצד השאיפה לשיוויון והוגנות -בעוד השמאל הרדיקלי כמובן מסרב לקנות את הבטחות־השווא של הקפיטליזם להשיג רווחה לכל באמצעות חוסר־שיוויון וניצול.

אני חושד שתודות למשותף, ולמרות ההבדלים, יש לשמאל הרדיקלי השפעה הרבה יותר רחבה ומשמעותית ממה שנראה לעין. אנחנו מציבים שאלות נוקבות שקשה למתונים להתעלם מהן לחלוטין, גם אם התשובות שלהם מבטלות, אפילו מזלזלות, ומציגות חוסר הבנה, רתיעה, וחוסר רצון להתמודד באמת עם השאלות הקשות לגבי החברה שלנו וההיסטוריה שלה.

המשחק הדמוקרטי הוא בסך הכל משחק מכור, אבל כל עוד הוא מתקיים, כל עוד מפלגות רודפות אחרי תמיכה ומימון בנסיון לקנות לגיטימציה ציבורית, ייאלצו המפלגות המתונות שמתיימרות לייצג את עקרונות השמאל – שחרור, שיוויון, רווחה, צדק חברתי, כבוד, וכו' – להתייחס לשאלות שמציב השמאל הרדיקלי. השהות שלנו בשוליים הרדיקליים היא שוחקת, ואנחנו מאבדים אנשים לשחיקה הזו כל הזמן; לא בטוח שמי שיבוא אלינו מהמתונים יספיק כדי שאשכרה נצמח כתנועה. אבל המפלגות שלהם ייאלצו לנסות לפחות לספק התחלה של מענה והתייחסות לשאלות שלנו, שזו כבר חתיכת השפעה על השיח השלטוני.

התפקיד שלנו הוא לשנות, אבל לא צריך ללכת "לבפנים" כדי לשנות. גם מבחוץ אפשר.

זה פוסט ראשון בפרוייקט 300 – כל יום בחודש הקרוב אעלה פוסט של 300 מילים או יותר. בהשראת יוסי גורביץ.

ירידה לצורך עלייה

אחד הזכרונות המוקדמים שלי, כנראה מגיל 5–6 – אני ואמא הולכים, היא עם העגלה, ובעגלה אחותי. איפשהו במרכז העיר בירושלים. "כשתהיה גדול כבר לא יהיה צבא." לא זכור לי ההקשר, מה בא לפני ומה בא אחרי בשיחה או בעולם הרגשי שלי. רק האמירה הזו. אני יליד שנת '88, כך שזה היה בתקופת אוסלו, כנראה לפני רצח רבין. תקופה של תקווה בקרב המיליֵה התרבותי-חברתי שלנו: אשכנזי, חילוני, שמאלני, מעמד ביניים.

אני גם לא זוכר באיזו שפה היא אמרה לי את זה, אבל סביר להניח שזו הייתה אנגלית, שפת האם שלי. אמא ואני תמיד דיברנו באנגלית. היא עלתה לארץ מארה"ב כילדה, עם משפחתה, ולפני שנולדתי היו תקופות שהיא גרה שוב בארה"ב. היא השתלבה היטב בארץ, אבל מעולם לא הרגישה ישראלית לחלוטין. כשנולדתי היא התחילה ספונטנית לדבר איתי באנגלית, ואבא שלי זרם עם זה ודיבר איתי באנגלית גם הוא, עד שהלכתי לגן והייתי חייב כבר ללמוד עברית.

 

לכל אורך ילדותי בירושלים, תמיד שמעתי ממשפחתי תלונות על ישראל והישראלים. הם כאלה גסי רוח, לא מנומסים. הכל כל־כך מבולגן פה, שום דבר לא מתפקד כמו שהיה מתפקד במדינה מתוקנת. אולי מתישהו נעבור לחו"ל, לפחות לתקופה.

 

עוד שיחה שנחרטה בזכרוני, כנראה מגיל 12 בערך, כלומר באינתיפאדה השנייה. ישבנו באוטו, אולי כל המשפחה, אולי שוב רק אמא, אחותי ואני. עומדים ברמזור ברח' עזה. מדברים על איך שהמשפחה של סבתא מצד אבא, יהודים גרמנים, היו כמו צפרדע בסיר: המים מתחממים לאט לאט, בקושי שמים לב, ואם לא בורחים לפני שנהיה חם מדי – מתים. דיברנו על כך שגם אצלנו בארץ המים מתחממים, ואנחנו, צפרדעים שחושדות שצריך לברוח מתישהו, לא נדע בוודאות מתי – עד שמאוחר מדי.

 

שנים מעטות לאחר מכן, כשהייתי בן 14, כבר נהיה ברור שאני עומד להיות גדול, ושעדיין יש צבא. מתחיל לחשוב על דרכים להמנע מגיוס. משום מה, בשלב זה ברור לי שלא אתגייס, השאלה היא רק איך. אולי אעבור בגיל 15 לגור עם קרובים בארה"ב כדי שלא יגייסו אותי? מגיע גיל 15 ואין לי רצון לעזוב, בטח לא זמן קצר אחרי שהקמנו את ביה"ס הדמוקרטי שלנו בירושלים. מתחיל לחשוב על דרכים לשכנע את הצבא שלא לגייס אותי.

באותה תקופה הוצאנו אזרחות גרמנית, התחלתי ללמוד גרמנית וביקרתי לראשונה בגרמניה. הרגשתי שם ממש בבית. במקביל, החלטתי שאני רוצה ללמוד פילוסופיה, וגיליתי שבגרמניה יש לימודים חינם לאזרחים. מתגבשת התוכנית – אעשה בגרות, ומתי שאוכל אעבור לגרמניה לרגל לימודים.

טוב, לא רק לרגל לימודים – גם בשביל סוף סוף לעוף מהמקום הארור והמבולגן הזה, לטוס למקום של "בני־תרבות". להשאיר מאחור את הסכסוך, ואת האלימות, ואת הישראלים הגסים האלה.

 

עוד שנה עוברת, מגיע צו ראשון. מתייעץ עם כל מי שאני יכול. מתחיל לחשוב שאולי כן להתגייס. אבל כשמגיעים ברוֹשוּרים של כל מני מסלולים איכותיים, אני מתחיל להבין – שירות מעניין הוא שירות ארוך. גם שירות משעמם הוא שירות ארוך. מת כבר לעוף מפה, לגרמניה הירוקה, הנאורה, השקטה, המנומסת, עם הלימודים חינם ובלי כל הבלאגן. שאני אתָּקע כאן שלוש שנים? זין.

חוץ מזה, בכלל הייתי מבועת מהרעיון של שירות צבאי. לא רוצה שיצעקו עליי וישפילו אותי. לא רוצה לישון בחדר מלא בזרים. לא רוצה את כל האלימות וההיררכיה הזו. זה לא בשבילי. אני שונה מכולם. אני יליד ירושלים, אבל אני לא באמת ישראלי. אני אמריקאי. לא, בעצם, אני אזרח העולם. בעצם, לא יודע מה אני. ישראלי אני בטח שלא. אני מנומס. אני דובר אנגלית. אני לא רוצה צבא.

 

צו ראשון, קב"ן, עוד קב"ן, ועדה רפואית, צו שחרור. שירות לאומי? טוב, בסדר. עוד לא מוכן לעזוב את המשפחה והארץ, צריך קצת זמן הסתגלות. ואם כבר שירות לאומי, אז ננסה משהו אידיאולוגי. מנסה בכמה מקומות, אבל זה לא הולך. ברגע האחרון, מקבל שיבוץ רגיל, כמו כולם – בית חולים איכילוב. לפחות יש דירת שירות. לא ממש בתל־אביב אהובתי, אבל בחולון, ממש ליד.

בסוף לא יצא תפקיד משרדי, אלא תפקיד רגיל של בית חולים. באתי ברגע האחרון וקיבלתי בסופו של דבר את אחד התקנים הקשים ביותר בבית־החולים – מחלקת קבלה והתאוששות של חדר הניתוח, בתפקיד שהייתה אמורה למלא מזכירה רפואית מוסמכת. בהתחלה התלהבתי ונהניתי, אבל אל הסוף כבר הגעתי בזחילה. זה היה שירות מספק, אבל קשה מאוד.

במקביל, התפתחתי אידיאולוגית. כשהתחיל השירות הלאומי, כבר קצת הצטערתי בדיעבד שלא סירבתי שירות צבאי, ש"סתם" הוצאתי סעיף נפשי ("חוסר מוטיבציה לשרת", אגב). כשאני מסיים את השירות, אני כבר מתחיל להתלבט שוב אם אני באמת רוצה לעזוב.

המסקנה שחורצת את גורלי? אם אשאר, המצב המדיני יכלה אותי בדרך כזו או אחרת. או שאקדיש את חיי לפעילות פוליטית ולא יישאר שום דבר אחר – כך חשבתי – או שפשוט איהרג כחלק ממעגל האיבה. השנה היא 2007 ונראה (לי) שלא משתנה שום דבר במצב, שאין טעם להיאבק, שנותר לי רק להצביע ברגליים, ופשוט לברוח כבר, לפני שהמים יגיעו לרתיחה.

 

אז עזבתי. ללייפציג. (למה דווקא לייפציג? זה כבר סיפור לפעם אחרת.)

חודשים ראשונים בניכר. מרגיש כמו תייר, אבל מבין לאט לאט שאני לא. מתחיל להטמע יותר ויותר. מסגל לעצמי מבטא מקומי בגרמנית.

בשנה הראשונה, שהקציתי לעצמי כשנת הסתגלות לפני הלימודים, אני נעזר הרבה בחבריי מתנועת החינוך הדמוקרטי. כשמתחילים הלימודים אני עובר לחברים חדשים, חלקם מהלימודים וחלקם מהחינוך הדמוקרטי.

 

באותה שנה ראשונה ביקרתי בארץ שלוש פעמים. בביקור הראשון, לא סבלתי את המקום או את האנשים. בביקור השני, הרגשתי אפאתי לגביהם. מהביקור השלישי והלאה, התחלתי לאהוב מאוד את הביקורים בארץ, ממש ליהנות מכל רגע. כי אחרי שנה, כבר התחלתי להבין למה גרמנים כל־כך מתים על ישראל. חם פה, והאנשים חמים. בגרמניה קר, והאנשים קרים. הגרמנים הם קרים לטוב ולרע, והישראלים הם חמים לטוב ולרע. הגרמנים שומרים על מרחק מנומס, אבל קשה להכנס איתם לשיחה אמיתית, ליצור חיבור אמיתי. הישראלים וולגאריים ועלולים להתפרץ עליך באופן בלתי־צפוי, אבל הם גם עלולים להיפתח אליך במהירות מפתיעה.

באותו ביקור מהנה מתרחש גם אירוע מכונן בהתפתחות הפוליטית שלי ושל משפחתי. מבצע "עופרת יצוקה" מתחיל לקראת סוף הביקור הזה. בשלושת ימיו הראשונים של המבצע, לפני שנגמר "בנק המטרות" המפורסם, אני עוד בארץ, ותומך בתקיפה. מרגע שאני חוזר ללייפציג, אני מתחיל לשמוע (דרך הרשת, לא דרך הגרמנים) על מאות ההרוגים, ביניהם ילדים רבים.

עד אז שמרתי מרחק מהפוליטיקה הישראלית, מתוך תחושת הייאוש שליוותה אותי בנושא הזה. ההרג ההמוני ברצועת עזה עורר אצלי תחושת אחריות ואשמה, וצורך עז להתנער ממעשיה של המדינה הזו, שעושה את כל זה כביכול בשמי ובשם משפחתי. וממש באותו זמן, חשתי חרדה ועצב רב על חברי ילדות שנשלחים לתוך הרצועה כלוחמים.

מאוחר יותר באותה השנה מתחיל מאבק שייח' ג'ראח, אליו מצטרפת אמא שלי, שמתחילה לעבור רדיקליזציה וסוחפת אחריה את אחותי ואותי. אני מתחיל להתעמק עוד ועוד בנעשה בין הירדן לים, ואף לכתוב בנושא בבלוג, אותו אני פותח עם טקסט קצר על "עופרת יצוקה". בשלב זה אני כותב רק באנגלית, ולא מעוניין בכלל לעסוק בכתיבה בעברית. יותר נוח לי באנגלית, ואני לא רואה טעם בפנייה לישראלים.

 

עדיין תירצתי לעצמי את ההיעדרות שלי. הרגשתי מיוחד, חשבתי שיש לי הרבה מה לתרום לאנושות, ולא התאים לי לכלות את כל זה בסכסוך טריטוריאלי-שבטי באיזו פינה הזויה של העולם. רציתי להיות חלק מהעולם ה"נורמלי", ליהנות ממנו ולתרום לו.

אבל ההיעדרות שלי דרדרה מאוד את היחסים ביני לבין אחותי, חברתי הקרובה ביותר באותן שנים. היא התגייסה לצבא באותה תקופה שבה אני עזבתי את הארץ, מתוך תחושת שייכות למקום. באחד הרגעים הקשים בחיי, כשאני נפרד מהמשפחה בנתב"ג בדרכי לאשכנז, היא הטיחה בי בבכי: "איך אתה יכול לעזוב אותי?!" – והותירה אותי בלי מילים.

בכל ביקור שלה אצלי או שלי בארץ היינו רבים. מתישהו כבר הבנּוּ למה אנחנו רבים, למה היא כועסת עליי. התחלנו לדבר, ביני לבינה ואז גם עם כל המשפחה, על הסיבות לכך שנמנעתי מגיוס, על הסיבות לכך שעזבתי.

 

שיחה באיזה צימר בחופשה משפחתית בארץ, באחד הביקורים שלי. ההורים הרגישו שההתנערות שלי מאחריות לחברה הישראלית היא כישלון מאסיבי בחינוך שהם נתנו לי. בשלב זה עוד דחיתי את הקונצפט של "אחריות לחברה" ברמה אידיאולוגית, אבל מתחילים הסדקים, ומתחילים להגמר התירוצים.

 

בשנת 2010 עברתי לגור ביחד עם חברתי הגרמנִייה. נדמה היה שנטמעתי לחלוטין – קשר רציני עם גרמנייה, מעגל חברים גרמני, מראה גרמני ודיבור גרמני. אבל במקביל, נהיה לי קשה יותר ויותר עם הנפקדות שלי. התחלתי לראות תהליכים משמעותיים בישראל-פלסטין, ולהצר על כך שאני לא יכול לקחת בהם חלק. התחלתי לחוש אחריות קולקטיבית למצב פה, מהפערים החברתיים ועד לכיבוש, אבל עדיין הייתי כבול ללימודים בלייפציג, ולקשר עם הבתזוג.

בד בבד, מתערערת התפישה שלי, שהחזקתי בה עוד לפני שעזבתי את הארץ, שאני לא באמת ישראלי. הפסקתי להגיד לאנשים "גדלתי בישראל", התחלתי לראשונה להגיד: "אני ישראלי." הקשר שלי עם המדינה נשאר קר כשהיה, אבל מביקור לביקור התגבשה אצלי ההבנה שלאן שלא אלך, אשאר בשר מבשרה של החֶברה הישראלית. כמה שלא אטמע בגרמניה, לעולם לא אכיר אותה ואת החֶברה הגרמנית כמו שאני מכיר את החברה שבה התהוויתי.

 

זמן לא רב אחרי שעברתי לגור עם זוגתי-דאז, בא חבר ישראלי לבקר. הוא התעקש שאשמע את האלבום של הדג נחש, החדש בזמנו, "6". מתוך כל הסלידה שהייתה לי לישראל ולישראליות, לא באמת הכרתי את הלהקה המהוללת, ולא ידעתי שהם עושים מוזיקה ביקורתית. עכשיו, כשאומרים לי שאני אוהַב אותם, אני מקשיב באמת, מופתע, ומתחבר.

לאורך זמן, המוזיקה של הדג נחש מחזקת ומבהירה אצלי את ההבנה שהיחסים האמביוולנטיים שלי עם המולדת הם מנת חלקם של ישראלים רבים. שבעצם, דווקא בגלל הזהות המורכבת שלי, אני ישראלי "טיפוסי" – סוג-של. אני מהמזרח התיכון, אבל גם אירופאי, וגם אמריקאי. הקשר שלי לסביבה שממנה הגעתי הוא ביקורתי, אבל הוא עדיין קשר.

מצויד בתחושת שייכות חדשה, הביקורים בארץ נהיים מענגים עוד יותר, וההימצאות בגרמניה נהיית פחות ופחות נוחה.

 

האובססיה שלי לפוליטיקה הישראלית הלכה והעמיקה. הגעגועים למקום ולמשפחה התגברו. התסכול מכך שאני לא פה, שאני לא חלק ממה שהולך פה, הלך וגבר, והגיע לשיא בשנת 2011. במהלך המהפכה המצרית, חצי שנה לפני שדפני ליף נטעה את האוהל הראשון על שדרות רוטשילד, החלטתי שאני חייב כבר ללמוד ערבית, והתחלתי להתעמק יותר בפוליטיקה האיזורית. ואז, כשרוטשילד מתחילה להראות קצת כמו תחריר, כל רגע בניכר כואב לי. אני מתחיל לנסות לכתוב בעברית, כדי להיות חלק מהשיח המקומי.

כל הגורמים והתהליכים השונים האלה התחברו והחלטתי שאחרי שאסיים את התואר אני צריך לעשות ביקור ארוך בארץ, שלושה חודשים לפחות. כדי ללמוד ערבית פלסטינית מדוברת, כדי לבלות עוד זמן איכות עם המשפחה, וכדי לבדוק אם אולי אני מסוגל לחזור לגור בארץ המשוגעת והלא־מנומסת הזו.

הזוגיות בלייפציג עוברת משברים, אבל עדיין יציבה למראה. אני והבתזוג זוממים ביקור ארוך בארץ, ביחד. הלימודים של שנינו מתארכים, התוכנית מתגלגלת לכיוונים שונים ומשונים, אבל מה שברור – אחרי שאני מסיים את התואר אני טס לארץ לכמה חודשים. לראות יותר את המשפחה. לראות יותר את הארץ. להשתתף במתרחש. לראות אם יש לי פה עתיד.

 

לקראת הנסיעה התחלתי להבין. יש לי, ותמיד יהיו לי, שתי נקודות קיצון לבחור ביניהן. האחת היא שאני אחייה בארץ בתור פעיל פוליטי מסור, אשקיע את זמני ואת חיי במאבקים הפוליטיים של המקום הזה, המאבקים שהם שלי. השנייה היא שאגזור על עצמי חיים בניכר, חיים בניכור, חיים של טמינת הראש בחול ונסיון להתעלם מהנעשה במקום הזה שממנו הגעתי.

אבל ברור שהבחירה הזו היא לא בחירה אמיתית, כי המשפחה והחברים לא עומדים לעזוב, ואני לא מסוגל להתעלם מגורלם. איכפת לי יותר מדי, ונהיה עבורי קשה מנשוא להיות מודע למה שקורה פה בלי שאוכל להיות פה ולעשות משהו בנדון.

 

ואז, כמעט בהפתעה, הגיע הזמן. קשה לעזוב את לייפציג. זו עיר נהדרת, וביליתי בה תקופה של חמש שנים, עם הרבה עליות וירידות ופרקים שונים, טובים יותר ופחות. כל חיי החברה שלי היו מרוכזים שם, ובמיוחד במערכת היחסים ההיא, שנטתה כבר בשקט לקרוס. אבל ב־24 באוקטובר 2012, אחרי שמכרנו הרבה מהדברים שלנו ואת רוב הרכוש שנשאר לי שמתי באכסון אצל חבר, עליתי על טיסה לילית לנתב"ג.

תוך פחות משבועיים נגמרה הזוגיות שלנו, ואני התחלתי לחפש ולמצוא את עצמי מחדש.

מאז לא באמת היבטתי לאחור.

 

תודה רבה רבה לכל מי שקרא/ה את הטקסט הזה על גלגוליו השונים ותרם/ה לעריכתו. תודות מיוחדות לקלה, דנה, הילה, אבא, אמא, דור, ומתן, על התרומה הרבה!

כן, מהפכה.

סוף 2012, תל־אביב. אני ובת דודה שלי משוחחים, בהליכה. טיול לאורך הטיילת עובר תפנית לעבר לב העיר, דרך כרם התימנים; שיחה על חיפושי עבודה הופכת לשיחה על פוליטיקה. הבחירות הכלליות בפתח ולא ברור למה נרצה להצביע.

"מה שאני לא מבין," אני מספר, "זה אנשים שקוראים למהפכה. נגיד 'דעם' האלה. נראים ממש אחלה, אבל כשנכנסתי לאתר שלהם ראיתי שהם מגדירים את עצמם כמפלגה מהפכנית. כל המהפכות בהיסטוריה הביאו רק צער וכאב, למה לעזאזל אנשים עדיין מדברים בשפה הזו בכלל? ראיתי את המילה הזו, עשיתי להם אנלייק, סלאמאת."

22 בינואר 2013, ירושלים. יום הבחירות הכלליות. קם מוקדם בשביל ללכת להצביע. לשים ק' בקלפי, האות של דעם, מפלגת פועלים, מפלגה סוציאליסטית, מרכסיסטית ומהפכנית. מבין שרק לתת למפלגה הזו את הקול שלי זה לא מספיק. שזה הכוח הפוליטי היחיד שאני רואה שנותן תקווה כלשהי. מחליט ללכת לבית דעם ולראות איך אפשר לעזור.

יוני 2013, תל־אביב. צעדת "צדק חברתי", הגוש האדום של דעם. אני בחולצה אדומה של דעם, פנים אדומות מרוב צעקות.

"והתשובה להפרטה?! מ-ה-פ-כ-ה!!"

עברה רק חצי שנה, בערך, בין האנלייק ההוא לצעדה ההיא. מה לעזאזל נסגר איתי? Read more

מה קשור כיבוש עכשיו?

על צדק חברתי, פועלים מוחלשים, ולמה "ישראל-פלסטין אותה מהפכה."

הייתי היום באסיפה הכללית של ארגון העובדים מען. דיברו נציגים מהתארגנויות עובדים שונות, חלקם פלסטינים (עם תעודות זהות ובלי), חלקן יהודיות. נזכרתי בשאלה שנשאלת בזעם בכל פעם שדעם צועדת עם סיסמאות במחאה החברתית – מה קשור כיבוש עכשיו?!

התשובה היא פשוטה בסך הכל, והיא קשורה לא רק לכיבוש אלא גם לגזענות ולעובדים זרים. אבל קודם כל חשוב להבהיר נקודה כללית יותר לגבי כלכלה קפיטליסטית (כלכלת שוק). בכלכלה קפיטליסטית, עבודה היא סחורה לכל דבר – לכן מדברים על "שוק העבודה". העבודה שנסחרת היא לא מקום העבודה, אלא להיפך – כוח העבודה של העובדים.

בשוק כמו בשוק, התחרות קובעת את הערך של הסחורה. אם סוחר אחד לוקח 5 ש"ח על קילו פלפלים, וסוחר אחר לוקח 4 ש"ח על סחורה דומה, הסוחר הראשון לא ימכור הרבה. בדומה, אם אני רוצה משכורת של 5 אלף ש"ח עבור עבודה מסויימת, אבל יש מישהו שמוכן לעשות את העבודה באיכות דומה עבור 4 אלף, כנראה שלא יסכימו לתת לי את השכר שרציתי.

ברמת החברה, יש כלל חשוב: אם יש בשוק קבוצה של עובדים שניתן לשכור בעלות נמוכה למעביד – שכר ברוטו, יחד עם זכויות ומה שמסביב – השכר בשוק ירד והתנאים ירדו. ככל שיש יותר עובדים מוחלשים שכאלה, ככה ירד השכר יותר. ככל שיש פחות עובדים מוחלשים, השכר יעלה.

רגע של היסטוריה

במאה ה- 19, באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים המוחלשים היו בעיקר הנשים והילדים, שעבדו שעות בלתי-אנושיות, בשכר מחפיר, מגיל צעיר.1 כך התאפשר מצב שבו משפחה שלמה, שבה כל נפש עובדת כל היום, עדיין מרוויחה בסך הכל ממש בקושי מספיק כדי לשרוד בתנאי סלאמס עוד יום ולעבוד עוד יום. וכאשר בעל מפעל רצה להוריד את שכר העובדים שלו, והעובדים היו מאיימים להתפטר, כל שבעל המפעל היה צריך לעשות זה להזכיר לעובדיו שהוא יכול להחליף את כולם בנשים ולחסוך לעצמו הרבה כסף – ואז הפועלים היו נאלצים להמשיך לעבוד קשה מאוד אך להרוויח עוד פחות.

לא מדובר בקונספירציה, אלא במצב חברתי שמתאפשר תודות לדעות קדומות ומדיניות ממשלתית. כאשר המצב הזה מתאפשר, המרוויחים היחידים ממנו הם בעלי ההון, ובמידה פחותה מעסיקים בעסקים קטנים. באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים הפחות מוחלשים היו הגברים. כיוון שקבוצות אחרות קיבלו שכר מופחת, גם השכר שלהם היה זעום.

ואיך כל זה קשור לסכסוך?

עכשיו כבר פשוט להסביר: לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל אין הגנה בפועל על זכויות העובדים שלהם. הם מנוצלים ברמה שנדירה מאוד בקרב אזרחי ישראל. כיוון שמדינת ישראל, למרות שחוקי העבודה שלה חלים על עסקים ישראלים גם בשטחים, בלי קשר ללאום העובדים, לא אוכפת את אותם החוקים בצורה שיוויונית, יש לנו קבוצה אחת של פועלים מוחלשים שמורידים את השכר עבור כולם. והמצב עוד יותר מורכב. בין השאר, כי הייצור הזול בשטחים מוריד את מחירי הסחורות בשוק, מה שמכריח את כל המעבידים לצמצם בהוצאות שכר, גם אלו שלא נמצאים בשטחים.

והפלסטינים בשטחים הם לא הקבוצה היחידה של פועלים מוחלשים. יש כאן רבדים על גבי רבדים. מבקשי המקלט מאפריקה הם עוד קבוצה שכזו, ומהגרי עבודה מרחבי העולם השלישי נמצאים במצב דומה מאוד. גם הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית ("ערביי ישראל") מועסקים פחות ובתנאים ירודים בהרבה מאלו של ישראלים יהודים. אפילו בין קבוצות שונות בציבור היהודי יש פערי שכר, ועד היום עדיין יש פער בשכר בין גברים לנשים.

כל הדברים האלה קשורים. אם אנחנו רוצים שיהיה אפשר להתקיים פה בכבוד, אין ברירה מציאותית חוץ מאשר מאבק על שיוויון מוחלט לכל הקבוצות בארץ בכל הנוגע לתנאי עבודה. ההיסטוריה של מאבקים מסוג זה מראה ששיוויון שכזה דורש כוח אלקטורלי, כלומר זכות הצבעה. זו המציאות. ככל שהעובדים מוחלשים, בעלי ההון מחוזקים וחופשיים להמשיך לשלוט בחיינו ולחיות על חשבוננו.

השלטון הצבאי בשטחים, המדיניות כלפי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, האפליה הגזענית נגד ערבים, נגד מזרחים, נגד רוסים – הכל אותה מהפכה.

מילה לסיום, לחבריי למאבק החברתי:

אני לא מבקש שתסכימו איתי. בכלל לא. אני בסך הכל רוצה שתבינו למה אני מבלבל לכם את המוח עם כיבוש ואפרטהייד ופליטים, ותפסיקו להגיד לי שזה לא קשור. לדעתי זה קשור ועוד איך. אני לא אהיה במאבק חברתי שלא נותן לי לדבר על זה. מאבק שכזה הוא קרב אבוד מראש, מבחינתי. איש באמונתו יחיה – תצעקו אתם את האמת שלכם, ואני את האמת שלי, וההיסטוריה כבר תגיד מי צדק. העיקר שאנחנו נאבקים ביחד ולא רבים אחד עם השני מה מותר ואסור להגיד.

הערות שוליים:

  1. יש לציין שהמצב שאנחנו מדמיינים, שבו כביכול נשים לא יצאו לעבוד לפני התנועה הפמיניסטית, היה נחלתן רק של המשפחות העשירות ביותר באותה התקופה. האפלייה כלפי הנשים התבטאה במקום זה בכך שהשכר שקיבלו היה ממש רק דמי־כיס. []

כן לבריתות, לא למסמוסים

בפוסט הקודם התייחסתי לאחד מהוויכוחים שמתנהלים על גל המחאה הנוכחי – מיקום ההפגנות. מה שאמרתי היה, בגדול, שהכי טוב שכל אחד יפגין איפה שהכי נוח לו, ושאם בכלל להתאמץ לעשות הפגנות מרכזיות גדולות, אז בירושלים ולא במרכז תל אביב. בפוסט הזה אני רוצה להתייחס לאחד הוויכוחים האחרים – על זיהוי מפלגתי – ולהתחבר למשהו כללי יותר.

שלשום הלכתי להפגנה של "הלא נחמדים" ו"המעברה" ברמת אביב, מול הבית של לפיד. הלכתי לשם בחולצה אדומה של דעם. חברים אחרים מדעם הלכו ככה להפגנה הקודמת שם ואמרו שלאף אחד לא הייתה בעיה עם זה.

גם לי אף אחד לא העיר על החולצה שלי במהלך ההפגנה. נשארתי ממש עד הסוף, כשהיינו רק קומץ קטן שחוסם צומת שקטה ברמת אביב. בשלב זה הייתי היחיד בחולצה אדומה, ולאף אחד מהמהפכנים הזועמים והמרשימים שהיו איתי לא נראה שזה הפריע.

אבל במונית השירות חזרה לדרום תל־אביב, מהפכן אנרכיסט שמאלי שהיה איתנו לאורך ההפגנה ניסה להסביר לי למה זו הייתה טעות לבוא עם החולצה הזו. "זה מרתיע חלק מהאנשים, שאתה בא עם חולצה שמאלנית שכתוב עליה בערבית," הוא אמר. "ובכלל, מפלגות זה מפלג ומפריד ומבדל."

לא על זה אני רוצה לכתוב כרגע, אבל חשוב לתת את הדעת על הדרת הערבים שמשתמעת מהבקשה הזו – אם חולצה שכתוב עליה בערבית לא רצויה, הרי שגם ערבים לא רצויים – מה שגם גזעני בקטע רע, וגם בכלל לא חכם: 20% מהאוכלוסיה הם ערבים וכדאי שנפנים שאנחנו צריכים גם אותם במחאה.

הטענות הכלליות יותר לגבי זיהוי מפלגתי לא חדשות לי, ואני לא חושב שהן שגויות לחלוטין; לא לכל פעולת מחאה אני אבוא עם חולצת דעם. אבל אני רואה בנסיונות האלה לטשטש זהויות פוליטיות והבדלים בתוך המחאה טעות מרה, המשך של הטעות המרה של מחאת 2011 החביבה והכיפית וה"א-פוליטית".

זו טעות למסמס את המסרים והמחלוקות במקום לכרות בריתות אף על פי ולמרות המחלוקות.

זו טעות כיוון שיש כאן הרבה זהויות שונות – וכולם יודעים שהן כאן. העמדת הפנים שכולנו מסכימים על הכל היא מגוחכת, ולא מחזיקה מעמד לאורך זמן. זה גם לא באמת נותן לנו את מה שאנחנו צריכים, אלא אם מה שאנחנו צריכים זה להרגיש שיש איתנו הרבה אנשים.

אלא שכדי באמת לשנות כאן משהו, אנחנו צריכים בעיקר שני דברים: מהפכנים נלהבים ובריתות בין קבוצות שונות, גם כשתהום פעורה ביניהן.

מי שמחפש תירוץ שלא להיות חלק מהמהפיכה ימצא אותה. אני אתייחס לדוגמה הנתונה, אבל זו רק דוגמה: מי שרק מחכה לראות שם בערבית או לשמוע סיסמה בערבית כדי לברוח חזרה לחיק הלאום, שספק מחבק, ספק חונק, לא הולך להיות חלק מהמהפיכה הזו.

זה צריך להיות ברור לנו. הממשל הישראלי – כמו כל הממשלות הערביות המושחתות באיזורנו, אגב – משתמש כבר דורות בסכסוך בין היהודים והערבים כדי להסיח את דעתנו מהדיכוי והשחיתות.

אז נגיד שתנועת המחאה באמת תדאג שלא להפחיד אף אחד עם מסרים שמאלניים או חס וחלילה מילים בערבית. ונגיד שבאמת התנועה תגדל ותגיע, תודות למסמוס הזה, למאסה ענקית של אנשים. ואז מה? במוקדם או במאוחר, יהיה איזה עימות מזויין כזה או אחר, אולי ביוזמה ישראלית ואולי לא, וביבי-בנט-לפיד יקראו לכולם להפסיק להפגין ולהתגייס להגנה על המולדת. כל האנשים שהצלחנו למשוך למחאה באמצעות המסמוס יהיו הראשונים שיברחו. אלו לא האנשים שיסרבו לצו 8 כדי להמשיך במחאה.

ואני לא מכליל פה על ימנים או על תושבי שכונות או על מזרחים. בכלל לא. להיפך. אני אומר שיש, בכל הקבוצות החברתיות בארץ, אנשים שמוכנים להיות מהפכנים, ויש אנשים שמחפשים סיבות שלא להיות מהפכנים. האנשים שמוכנים להיות מהפכנים הם מי שאנחנו צריכים בתנועת המחאה הזו, ולא משנה אם יש לי מחלוקת ערכית עמוקה עם חלקם בענייני דת וענייני לאום.

מה שמביא אותי לנקודה השנייה שציינתי – אנחנו צריכים בריתות פוליטיות ברורות בין קבוצות שביניהן פעורה תהום, אף על פי ולמרות המחלוקות.

תנועת המחאה הזו צריכה להצליח להכיל כמה שיותר אנשים שהשיטה דופקת, והרבה מאוד מהאנשים האלה – רובם – הם "מיעוטים", כגון מזרחים, חרדים, ערבים, רוסים, ואתיופים. כשתנועה צריכה להכיל אנשים רבים מכל הרקעים האלה, היא חייבת להכיל מחלוקות קשות בנושאי דת ונושאי לאום. לכן היא חייבת להפסיק להעמיד פנים שאין הבדלים, ולהגיד בלי להתבייש – אם אתם נגד השיטה, אתם איתנו.

שוב – מי שמחפש סיבה שלא להיות שם לא יהיה שם, ואם כן יהיה שם לא יישאר עד לסוף.

הדרך למחאה/מהפיכה מכילה, עממית ואמיתית היא לתת לכולם להיות מי שהם – בלי בושה, בלי לפחד שלא להסכים, בלי לפחד מהשונה. לא ישתנה פה שום דבר אם ניתן לשוני הזה להפריד בינינו, והרי כולנו יודעים שהשוני הזה שם.

מי שמחליט שמהפכה עם סיסמאות בערבית היא לא המהפכה שלו, בוחר להדיר את עצמו. כנראה שהוא עדיין מחפש סיבות למה לא. מי שמבקש מאחרים שלא להניף דגלים מסויימים, לעומת זאת, מדיר אותם, ומוטב היה שישתוק. ייתכן שיש ביניהם מהפכנים אמיתיים.

בוא נביא כל אחד את המחאה שלו, וניתן לכל אחד להביא את המחאה שלו, גם אם אנחנו לא מסכימים איתה. בואו ניתן לכולם לבוא בתור מי שהם, בלי לדרוש מהם להסתיר שום דבר. בואו נבוא עם כל השוני, ונלמד לכבד ולהכיל את המחלוקות. בואו נדבר בבריתות, ולא במסמוסים.

אם נשכחך ירושלים, ישכח השמאל

עם התחדשותה המבורכת של המחאה החברתית, עולות שוב מספר שאלות מוכרות – האם יש למפלגות מקום במחאה? האם המחאה צריכה לציית להוראות המשטרה? איפה כדאי להפגין? על שתי השאלות הראשונות אענה בקצרה – ברור שכן, ולא בהכרח. הפוסט הזה הוא על השאלה השלישית.

יש הטוענים שכדאי שכולם, מכל הארץ, יבואו מדי שבוע להפגין בתל אביב – העיר שכיכבה במחאת 2011, מעוזו המסורתי של מצביעי השמאל והפגנותיו, וכו' – על מנת שנוכל להציג מספרים מרשימים יותר. ואני אומר – הבל הבלים!

המטרה של המחאה איננה להשיג מספרים גבוהים בעיתוני הבוקר, וגם לא להעיר את העיר שגם ככה לא ישנה (תרתי משמע). המטרה של המחאה בטווח המיידי היא קודם כל להגיע לכלל אזרחי ישראל; שכולם ישתתפו, או לכל פחות ידעו שקורה משהו, ושהמשהו הזה קשור אליהם; לתפוס את תשומת הלב הציבורית ולהסיט אותה מהספינים וההסתה לעבר המהות של המציאות הישראלית, שנעוצה תמיד בשלטונה של אליטה צרה, מנותקת וחמדנית עד אין קץ. לתקשורת, שמשרתת את אותה אליטה בסופו של דבר, אין אינטרס לפמפם את המחאה כמו שהיינו רוצים, ואסור לנו לבנות על זה או לבנות את האסטרטגיה שלנו סביב זה.

גם בירושלים אפשר להפגין - וצריך
הפגנת סטודנטים בירושלים, 2007.

לכן אני אומר – צאו להפגין בעיר בה אתם גרים, כדי שתוכלו להביא בקלות את כל החברים שלכם ולהשפיע על הסביבה שלכם, ולא רק של גוש דן. ויותר מזה – אם כבר עליה לרגל לצורך מחאה, אז לא תל אביב היא הכתובת, כי אם ירושלים.

בירושלים, למקרה שלא ידעתם, גר ראש הממשלה, ושם יושבת הכנסת – ירושלים היא הכתובת לדרישות המחאה.

ויותר מזה, זו עיר גדולה מאוד, עם הרבה מאוד עוני ואנשים רבים מכמעט כל הקבוצות המוחלשות. ערבים, חרדים, מזרחים, אתיופים, רוסים – כולם שם. בירושלים, שלא כמו בתל אביב, כל האוכלוסייה המגוונת הזו נפגשת במרכז העיר באופן יום-יומי. כן, זו עיר הרבה פחות אוהדת למחאה החברתית, למרות שהיא זקוקה לה יותר מכמעט כל מקום אחר בישראל. ומכל הסיבות האלה, ירושלים היא המקום למפגני מחאה מרוכזים, ולא שום מקום אחר.

ירושלים היא המקום בו אנחנו מראים לשלטון מי פה בעל הבית, וירושלים היא מקום בו אנחנו מביאים את המסרים שלנו לאוכלוסיות שסובלות הכי קשה מהמדיניות הנאו-ליברלית הקיצונית של הממשלה.  רק אם נגיע אל אנשים מהקבוצות האלה נוכל לשנות פה משהו באמת.

אני מפגין בתל אביב כי כאן אני גר. אם אתם מחפשים מקום להפגין שאיננו מקום מגוריכם, עזבו אתכם מתל אביב, אנחנו כבר מסתדרים לא רע יחסית לשאר הארץ. תעלו להפגין בירושלים הבירה.

קרדיט: תמונה מאת Minor Prophet, השראה לפוסט מאת שלום בוגוסלבסקי, ששכנע אותי בעניין הזה באיזה סטטוס פייסבוק ארוך לפני שנה-שנתיים.

הערת שוליים לגבי הכותרת: המחאה החברתית היא מחאה שמאלית ברוחה, במובן המקורי, החברתי-כלכלי, של "שמאל". משתתפים בה אומנם גם אנשים שאינם מזדהים עם השמאל, כולל ליברטראנים ושאר אנשי ימין כלכלי אידיאולוגיים – שטוענים בצדק שמדיניות הממשלה אפילו לא הגיונית לשיטתם – אבל נראה לי מיותר להתכחש לכך שמדובר במחאה שמאלית. זה לא עבד עד עכשיו ואין שום סיבה לחשוב שזה יעבוד מתישהו.