Category: סולידריות

תמונת Activestills.org

מרצ מעדיפה את הציונות על הדו-קיום

לפני כמה ימים, חברה יקרה כתבה לי בייאוש אחרי ששמעה שמפלגת מרצ משכה את תמיכתה בהפגנה של מוצ"ש האחרון – הפגנה שקראה בשם "מחנה השלום" להפסקת המתקפה על רצועת עזה בעד חתירה מיידית לפתרון מדיני. הפגנה שלגמרי היה סביר לצפות ממרצ להשתתף בה.

זרקתי הערה אנטי-ציונית סתומה כלשהי, כהרגלי, משהו כמו, "רואה, אי אפשר לעבוד עם ציונים." החברה, שגם היא אינה ציונית, הקשתה ואמרה, "בסדר, אבל מעבר לתוויות, איך יכול להיות שהם לא משתתפים?"

בשמאל הישראלי מתקיים דיון ער סביב העניין הזה, מסתובבות הרבה שמועות וטענות סותרות, והדיון נראה חלוק בעיקר בין תומכי מרצ שמכחישים את העמדה הבעייתית של המפלגה ומדגישים רק את התנגדותה למבצע, לבין השמאל האנטי-ציוני (עליו אני נמנה) הקופץ על ההזדמנות לגנות ולהוקיע את המפלגה הוותיקה, המתיימרת לייצג את "השמאל של ישראל."

מה היא בעצם ציונות?

מאז שאני אנטי-ציוני, ומאז שאני מתבטא נגד הציונות, נדרשתי הרבה פעמים (בידי תומכי מרצ במיוחד) להגדיר מהי אותה ציונות שאני יוצא נגדה. למעשה התרשמתי שזו שאלה כנה, שגם לציונים אין תשובה עליה. מה היא בעצם ציונות?

עם הזמן הגעתי למסקנה מסויימת לגבי המכנה המשותף למי שמשתייכים לתנועה הזו (או שלא מתנגדים לשיוכם אליה) מימין ומשמאל – שאיפה לשימור העליונות היהודית בתחומי פלסטין ההיסטורית.

אבל זוהי הגדרה אידיאולוגית והייתי רוצה עכשיו להציע הגדרה פוליטית. ציונים בפוליטיקה הישראלית – ממרצ ועד עוצמה לישראל, על כל ההבדלים – רואים בציבור היהודי-ישראלי את מסגרת הייחוס הפוליטית שבה מתקיים עתידם.

מרצ כמקרה מבחן

מרצ היא מקרה מעניין מכיוון שהיא יושבת כיום על קו שבר אידיולוגי ופוליטי עמוק. רבים מפעיליה ורבים מתומכיה אינם ציונים, אולם המפלגה מזדהה כציונית ומתנהלת בהתאם. הקושי לעמוד מאחורי הפגנה שקוראת לסיום מבצע האימים הנוכחי ברצועת עזה הוא דוגמה לכך, כמו גם התבטאויותיה המקוממות של זהבה גלאון בגנות אלו מאיתנו שהפגינו נגד המבצע עוד לפני שזה נהיה עניין המוני.

הפגנת שמאל נגד מבצע
זהבה גלאון בראיון אצל אל-מוניטור, על הפגנותינו, לפני שנתנה ואז משכה את מנדט מרצ להפגנת ה- 26 ביולי בעד הפסקת אש והסדר מדיני: "קודם כל, מדובר בקבוצה שולית [שמפגינה נגד צה"ל] ואנחנו איננו חלק ממנה. בשבת הם יצאו להפגין בכיכר הבימה ומישהו ממרצ שאל אותי למה לא הייתי שם.[…] אנחנו לא הולכים להפגנות כאלה, ואם אנחנו נפגין אנו נקרא להפסקת אש או להסדר מדיני, אבל לא נצא נגד צה"ל. אני לא נותנת לגיטימציה להפגנות האלה."

הרי בציבור הציוני שימינה ממרצ יש קונצנזוס ברור בעד המבצע. הוא נתפס כפעולה הגנתית מוצדקת, בין אם מקבלים את מותם של מאות חפים מפשע בצהלות שמחה או בבכי מר. ולעומת זאת בציבור הפלסטיני (משני צדי הקו הירוק) ובשיח הלא-ציוני בשמאל הקונצנזוס הוא הפוך – המבצע הוא פעולה התקפית, נבזית, חסרת תועלת ואף מזיקה ונפשעת, הגובה חיים רבים לשווא.

ציונות באה על חשבון דו-קיום

אני מציע, וכך גם אמרתי לחברתי המתוסכלת, שהסירוב של מרצ לעמוד באופן חד משמעי לצידנו כנגד המתקפה על עזה הוא תוצאה ישירה של היות המפלגה ציונית – כלומר, תוצאה של כך שמפלגה זו מחפשת את שותפיה ותומכיה בקרב הציבור היהודי קודם כל. היא מחפשת את הציבור שרוצה בדו-קיום, כן, אבל בו זמנית היא מדגישה שוב ושוב את נאמנותה למדינה (שמכונה לעתים בידי פלסטינים פשוט "הכיבוש") ואת תמיכתה בצבא (שנתפס אצל פלסטינים כצבא הכיבוש, לא צבא הגנה, ובצדק.)

הצורך להצהיר השכם וערב על נאמנות למוסדות אלו, הוא מכשול בפני כל הזדהות פלסטינית עם הצהרותיה של המפלגה, מכשול בפני כל אפשרות לאחד תחת גישתה המוני יהודים ופלסטינים. (יעיד על כך טקסט החובה של רמי יונס, אין לנו את הפריבילגיה להיות מתונים בזמן שילדים מתים בעזה.)

שותפות יהודית-פלסטינית היא הדרך היחידה לדו-קיום

דו-קיום, כלומר קיום של יהודים ישראלים לצד ערבים פלסטינים וביחד איתם במרחב שבין הירדן לים, דורש מאיתנו כיהודים ישראלים לחפש קודם כל את השותפות עם פלסטינים. אם נידרש כל פעם להיצמד לקונצנזוס של הכובש, שרואה בהרג מאות בני אדם (שלא משלנו) כל שנה-שנתיים דרך סבירה להתקיים, ברור שאין מה לדבר איתנו.

גם אם מקבלים את הטענה עצמה כנכונה, את ההרג כרוע הכרחי, הרי שהדרישה לקבל את הגישה הזו מציבה רף בלתי הגיוני עבור מי שיש לו קרובים קרובים או רחוקים בעזה וזיכרונות חיים של הנכּבּה במשפחה.

מי שבאמת ובתמים רוצה פתרון של שלום כאן חייב להעז לדבר כנגד הקונצנזוס שמצדיק ומשמר את הקיים. שמאל מתבסס קודם כל על שיוויון בין בני האדם, ולא ייתכן שמה שמכונה "מחנה השמאל" יתיישר ברגע משבר לפי זעמו של הציבור הישראלי ויתעלם לחלוטין מנקודת המבט הפלסטינית, אם ברצונו להגיע לקיום משותף במרחב אחד עם העם הפלסטיני.

הגיע הזמן להפרד מהציונות לשלום.

קרדיט: שתי התמונות הן של Activestills.org

עבודה עצמאית – בין פאניקה לבחירה

כבר שבוע בערך שאני בפאניקה. לכן, בגדול, לא עמדתי בהתחייבות שלי לכתוב 300 מילים כל יום. כשאני בפאניקה קשה לי לקחת הפסקה לכתוב. את הפאניקה הזו אני בטוח שכל עצמאית מכירה או לפחות זוכרת. כי מצד אחד להיות עצמאי זה להיות הבוס של עצמך – אבל מצד שני זה להיות תחת אינספור בוסים, ורובם מהסוג הגרוע ביותר, שיש רק שלוש שאלות שבאמת מעניינות אותם – האם זה מוכן, מתי זה יהיה מוכן, וכמה זה עולה.

כשהייתי שכיר הייתי עובד חמישה ימים בשבוע. בימים גרועים יכולתי, לפעמים, לשבת בעבודה ולעשות די מעט עבור המעסיק שלי, אבל עדיין לסיים בשעה כזו או אחרת, ללכת הביתה, ולאכול בידיעה שיש לי כיסוי לאוכל לפחות לעוד חודש, גם אם היה לי יום גרוע. בתור עצמאי, אני מוצא את עצמי עובד שישה ימים בשבוע במקרה הטוב, ושעת הסיום היא בדרך כלל מתי שאני צריך לצאת אם יש תוכניות בערב, או מתי שאני כבר לא מסוגל להתרכז אם אין. ימי עבודה של 12 שעות (עם הרבה הפסקות, כמובן, ומן הסתם אין לי בהן רגע של מנוחה מהפאניקה.)

הפרילנס, ה"עצמאות", היא הצורה האולטמטיבית של הפרטה. ה"חופש" המופקר האולטמטיבי של הקפיטליזם המאוחר. כן, אני יכול "לבחור" אילו עבודות לעשות ומתי, וזו ללא ספק פריוילגיה עצומה (ללא שמץ של ציניות). היא גם מאבדת ממשמעותה מהר מאוד ברגע שעצם האפשרות לסגור את החודש עומדת בספק. גבולות מכל סוג מתגמשים ברגע שעצם הפרנסה עומד בספק. גם כשיש לי כמות עבודה שמרגישה כמו יותר מדי, אני מוצא את עצמי "בוחר" לקבל עוד עבודות מתוך תקווה שאיכשהו אני אשרוד כלכלית עוד חודש.

כן, יש לי זכות לסרב, ואני עושה בה שימוש מדי פעם. זו אותה הזכות שיש לשכיר להיות מובטל, רק שאני נדרש באופן אקטיבי להחליט אם לנצל את הזכות הזו או לוותר עליה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.

בתור "עצמאי", כל עוד לא הייתה לי הצלחה ממש יוצאת דופן שמאפשרת לי להיות שאנן (תמיד מצב זמני לחלוטין) אני בעצם מהווה משאב זמין, עבודה גולמית, נגיש לכל דורש במחירי השוק – שהם פשוט המחירים שבהם תזרים העבודה הממוצע שלי מצליח בד"כ לקיים אותי.

אין ללקוחות שום מחוייבות אליי מעבר לתשלום על התוצר. בניגוד לשכיר, משלמים לי אך ורק על העבודה שלי ולא על הזמן שלי. (כשמשלמים לפי שעה, מובן הרי שמדובר רק בשעות שמוקדשות לעבודה, בניגוד לעבודה שכירה בה הנוכחות במקום העבודה היא בד"כ מה שקובע. השכר השעתי מצויין יחסית לעבודה שכירה, אבל מספר השעות מצומצם ביותר.) ותודות לתחרות המקודשת של השוק ה"חופשי" אני גם יודע היטב שההכנסה שלי מכל לקוחה נמצאת תמיד במרחק של פאשלה אחת גדולה מסיום. תמיד אפשר למצוא תחליף, ולמה להם להסתכן?1

צורת ההעסקה האנטי-חברתית הזו היא לא רק דרך נוחה לבעלי הון להשיג מוצרים ושירותים מבלי לקבל אחריות חברתית כלפי מי שמייצר את הערך הנסחר עבורם. זהו גם כלי חוקי שמשמש חוד-חנית בריסוק העבודה המאורגנת והתנערות מאחריות כלפי מי שבמובהק מועסקים כשכירים. כך עשתה עיריית ת"א במשך שנים עם החברים ממתחם בית ביאליק, שהועסקו במשרה מלאה בתור "פרילנסרים", קיבלו שכר שעתי (חלקי לעתים,) ואפס זכויות סוציאליות. וכיוון שהמעסיק שלהם מעסיק אלפים, וכיוון שהם מוגדרים כפרילנסרים, המאבק שלהם על זכויותיהם הוא קשה מאוד, ומרגע שהתחיל ההנהלה ששה לפטר (סליחה, להפסיק להעסיק) את חלקם, מבלי שתהיה לכך שום השלכה פרט לתמרוץ המאבק.

כאשר כזו צורת העסקה זמינה למעסיקים, התנאים של כל הפועלים במשק נמצאים בסכנה. אבל כמובן שבגלל הפריוילגיות המפוקפקות של "בחירת" העבודות שאני לוקח, המצב שלי נחשב למצויין ואין לי כביכול על מה להתלונן.

אגב: במקרה רצה עכשיו עצומה חשובה למתן תנאים לעצמאים בביטוח לאומי. אנא חתמו, זה לוקח שניות.

הערות שוליים:

  1. למזלי הרב מאוד, הרבה מהלקוחות שלי הם אנשים שאני מכיר, מה שמאפשר נאמנות כלשהי שאין ביחסי ספק-לקוח אנונימיים יותר. []

הסתה לעמידה מנגד

בדיון אתמול על דרכי פעולה לסיוע למאבק מבקשי המקלט, נוכחתי שוב עד כמה העובדות בצד שלנו. כל הזמן עלו פרטים על הכסף שהמדינה מבזבזת ב"מדיניות" הנוכחית, על דרישות החוק הבינלאומי, על השחיתות שעומדת מאחורי ההסתה. התורמים העיקריים של מירי רגב מייבאים עובדים, ומירי רגב מסיתה נגד מבקשי מקלט. אלי ישי כידוע מחובר אישית לקבלני העובדים הזרים הנצלניים. הקמת מתקן "חולות" עלתה למדינה כחצי מיליארד ש"ח, ותפעול המתקן ממשיך לעלות, ולעלות, ולעלות. במקום שאנשים יעבדו ויתקיימו בכבוד, ועל הדרך ישלמו מיסים, מוציאים אותם משוק העבודה ומבזבזים הררי כסף על כך.

הייתי יכול להמשיך. כל כך הרבה עובדות ומספרים. אבל השיח הציבורי רדוד לחלוטין, לא מתייחס בכלל למציאות, כולו רווי בהסתה.

לפעמים נראה שהשיח הציבורי בנושא הזה נתקע מאחור. כבר מזמן הושלמה הגדר האכזרית על גבול מצרים ובלמה פחות או יותר לחלוטין את זרם מבקשי המקלט – אבל עדיין מדברים על הצורך להרתיע מהגרים נוספים מלהגיע לכאן. כבר מזמן השתקעו קהילות מבקשי מקלט בדרום ת"א, שינו לחלוטין את מרקם החיים, ודחקו החוצה חלק מהאוכלוסייה שהייתה כאן לפני כן – אבל עדיין מדברות על הצורך לקלוט מבקשי מקלט באופן מפוזר ושווה יותר על מנת למנוע פגיעה בקהילות מוחלשות.

כפי שהבנתי בעזרת חבריי אתמול, זה לא צירוף מקרים שהשיח בנושא הזה כל כך נפיץ. הוא נוגע בשאלה מרכזית של הקיום הישראלי – למי מותר להיות פה.

היות ויש אינטרסים פוליטים וכלכליים שונים שנוכחות מבקשי המקלט מתנגשת בהם, וכיוון שלנושא יש כזה פוטנציאל נפיץ, כזו יכולת להכניס ציונים למגננה עיוורת על המרחב היהודי הטהור שהם היו רוצים פה – לא לקח יותר מדי זמן להסית את הציבור נגד מבקשי המקלט. וכפי שציינו החברים, וחשוב לציין – זה לא שהצליחו להביא את הציבור לשנאה ואלימות מתפרצת כלפי מבקשי המקלט. יש אירועים אלימים מדי פעם, אבל בסך הכל ישראלים ואפריקאים עוברים כאן אחד ליד השני ממש כל הזמן ואפילו קללה לא נזרקת.

לא, ההסתה לא הצליחה להגיע למימדים של אלימות גזענית יומיומית מצד אזרחים – אבל אני לא חשוב שזו אי פעם הייתה המטרה. הרשויות מפעילות כבר אלימות יומיומית נגד מבקשי המקלט, בשלל דרכים. חברה טובה סיפרה לי שעסקים בבעלות אפריקאים בנווה שאנן חייבים לסגור עד השעה תשע כל ערב, בעוד עסקים באותו הרחוק ממש, אם הם בבעלות ישראלית – וגם אם זו מסעדה אריתראית – יכולים לפעול עד מאוחר. אפרטהייד ברחוב אחד, בלב המדינה.

ההסתה איפשרה את זה. ההסתה הצליחה לאטום את לב הציבור הישראלי למבקשי המקלט, ולהכשיר את הקרקע בשביל המשך ההתעללות הממוסדת. רק צריך שאנשים יעמדו מנגד ולא יפריעו, ובזה אין ספק שהצליחו.

אבל מבקשי המקלט לא שותקים. הכלואים במתקן ה"פתוח" חולות פתחו אתמול בשביתה, בה מסרבים לצאת מהמתקן ומסרבים לחתום נוכחות שלוש פעמים ביום כנדרש מהם.

הערב נקיים משמרת מחאה בסולידריות עם מאבקם, בכיכר הבימה, בשעה 19:00.

עדכון קשור: נתקלתי לא מזמן בחדר המדרגות בשכן שלי שכתבתי על חטיפתו. מסתבר ששיחררו אותו עוד באותו היום. משום מה לא הרגשתי בנוח לנבור ולשאול מה הם רצו.

עדכון לא קשור (פרוייקט 300): פספסתי איזה יום-יומיים בפרוייקט 300 שלי, וכמובן שאני מתבייש מאוד. אתמול לעומת זאת פשוט כתבתי, באופן מפתיע, באנגלית.

הם באו לקחת אותו

ככה, באמצע החיים, הם באו לקחת אותו. הוא היה נחמד והייתה לו עברית טובה ובאו לקחת אותו. יש לו תינוקת קטנה וחמודה ובת זוג צעירה שנראית מפוחדת הרבה מהזמן, ובאו לקחת אותו.

הכרנו – אם אפשר לקרוא לזה היכרות – כשהייתה פריצה למטה אצל השכנים. הוא מהדירה המפוצלת למעלה והם מזאתי שלמטה. כששמעתי את היללות של השכנה שנלקחו חסכונותיה, גם הוא שמע, וירד עם התינוקת. הוא דיבר איתה ותרגם עבורנו כשקראתי למשטרה לבקשתם. ואתמול המשטרה באה ולקחה אותו.

היה צלצול בדלת. אני תמיד נדרך כשזה קורה, כי זה לא קורה הרבה והסביבה החדשה מכניסה אותי לפראנויות. היה צלצול בדלת, חטפתי את המפתחות, הסתכלתי בחור ההצצה של הדלת, וראיתי שוטרים מהסוג הכבד – יס"מ או מג"ב. פתחתי את הדלת מתוך מחשבה שהם אשכרה מחפשים אותי, כאילו אני קשור למשהו.

הם שאלו אם יש אריתראים בבניין. לפני שידעתי מה אני עושה, אמרתי כן. כששאלו באילו דירות בדיוק אמרתי בנימוס מיותר ובלתי מוצדק שאני מעדיף שלא לענות. השוטר המנומס ששאל נראה קצת המום, ממש לקח את פלג הגוף העליון שלו כמה סנטים אחורה, ושאל בפליאה למה. חבר שלו אמר משהו כמו, עזוב, הוא נגד המשטרה זה, לא חשוב. הם אמרו שלום ואני איחלתי להם יום נעים שממש לא מגיע להם, מתוך הרגל ומתוך פחד.

ואז שמעתי אותם דופקים חזק חזק אצל השכנה ליד, אישה מבוגרת ששונאת את השכנים האריתראים והאשימה את השכנים מלמטה בזה שפרצו להם וגנבו להם את כל החסכונות. היא לא הייתה בבית, וידעתי את זה, אבל לא אמרתי להם. בסופו של דבר הם המשיכו הלאה, למעלה, ואז כששמעתי אותם יורדים הסתכלתי שוב בחור ההצצה. וראיתי. ראיתי שהם לוקחים אותו.

הייתי קצת בהלם, וקצת פחדתי, והרבה לא ידעתי מה לעשות. פשוט צפיתי בשקט איך לוקחים אותו, את השכן האיתראי מלמעלה, האיש השקט והנחמד עם התינוקת והבתזוג הצעירה.

אז עשיתי את הדבר היחיד שאני יודע לעשות, וכתבתי סטטוס קצר בפייסבוק, בתפוצה מוגבלת, עם ההאשטאג #ציד_אדם.

מאוחר יותר, אחרי שאחותי קמה, היא לקחה יוזמה והוציאה אותי מחוסר-המעש של ההלם. הלכנו לבדוק אם האישה או התינוק בבית. רצינו לוודא שהיא לפחות יודעת שהוא נעצר, דאגנו שאולי היא סומכת עליו שיאסוף את התינוקת. אף אחת לא הייתה בבית, וגם השכנים האריתראים מהעסקים שמתחת לדירה וליד לא ידעו איך להשיג אותם.

בסופו של דבר, אחרי הרבה דאגה, שמעתי נשים עולות במדרגות, הצצתי שוב בחור של הדלת, וראיתי את האישה ואת התינוקת ועוד אישה. פתחתי את הדלת ואמרתי שאני חושב שלקחו אותו, את חבר שלה. העברית שלהן הייתה חלשה אבל הצלחנו לתקשר מספיק. הן ידעו. הוא התקשר.

אז לפחות היא יודעת. שבאו ולקחו אותו.

דיאלקטיקה טבעונית 2: מה שנכנס לָפה, לא ייכנס ללב

הפוסט הקודם שלי, על דיאלקטיקה והטבעונות שלי, היה סוג של פספוס. אחרי קצת מחשבה נוספת, אני רוצה לחדד את העניין.

העניין הוא בעצם היחס בין הפרקטיקה התזונתית לבין הגישה לזכויות בעלי חיים –  לאורך המסלול שלי מקרניבוריזם מושבע, לצמחונות זוחלת, לטבעונות זוחלת, לטבעונות מהוססת, לטבעונות מושבעת. וזה גם בעצם העניין שהטקסט של שירה הרצנו, אותו קישרתי בתחתית הטקסט הקודם, עזר לי להבין עבור עצמי.

אז אני אספר את הסיפור שוב, מנקודת מבט קצת אחרת כדי להתפקס על העניין הזה.

אי-אז כשהכרתי לראשונה טבעוניות מיליטנטיות, הפרקטיקה שלי הייתה קרניבורית והתודעה שלי התעסקה במוסר הומניסטי של עליונות אנושית אבסולוטית, שמתייחס לבעלי חיים אחרים כאל חפצים פשוטים, מבחינה מוסרית.

הלוחמות לזכויות בעלי חיים (זב"ח) הטיחו בי כל טיעון אפשרי, מהטיעון הסביבתי, לבריאות, לפירוט מזוויע של מה שתעשיית המזון עושה לבעלי החיים שהיא מנצלת ואיך זה מתבטא באיכות ובתוכן ההפרשות שאנחנו צורכים (מוגלה ואנטיביוטיקה בחלב, למשל.)

את הטיעון הסביבתי יכולתי לאחר כמה זמן לקבל. את הטיעון הבריאותי גם – התחלתי לשים לב יותר להשפעה של בשר על הגוף שלי, וראיתי שזה לא משו. את הטיעון המוסרי לקח לי שנים לקבל רק ברמת העיקרון ומבלי מטען רגשי.

כלומר, מתי שהתחלתי לראות בעצמי טבעוני, כבר קיבלתי בתיאוריה את הטענה של פעילי זב"ח שקביעת גבול מעגל האמפתיה שלנו היא שרירותית. כלומר, הסכמתי עקרונית עם מי שאומרים שזה לא הגיוני בעליל שאנחנו בסדר עם רצח אפרוחים אבל לא עם רצח חתלתולים או תינוקות.

ידעתי שבעצם אל לנו להפלות בין חיות אנושיות לחיות שאינן אנושיות; שבעצם אם נהיה הגיוניים וכנים לחלוטין – ניאלץ להודות שהחיות שאנחנו אוכלים אותן ואת החומרים שאנחנו לוקחים מגופן זכאיות לאותה מידה של חמלה בדיוק כמו בני אדם, ושזה אמור להרתיח אותנו שחיות אינן זוכות לזכויות דומות לזכויות אדם.

אבל לא הייתי מסוגל באמת להפנים, באמת להרגיש, ובאמת להסכים עם מחנה הזב"ח, עד שההווייה איפשרה את זה. כל עוד הפרקטיקה התזונתית שלי כללה אכילה אגבית של תוצרי הניצול והדיכוי של בעלי חיים, גם אם לעתים רחוקות ובמינונים נמוכים, לא הייתי מסוגל באמת להוקיע פרקטיקה שכזו, ולא הייתי מסוגל להכיר במלוא ההשלכות שלה. עכשיו המחשבה מגעילה אותי – ואני מפתיע את עצמי שאני נגעל מזה.

חפירה למתקדמים

זה אולי פחות מעניין, אבל פספסתי בטקסט הקודם גם נקודה פילוסופית חשובה מבחינת דיאלקטיקה מרקסית. בעצם, רידדתי אותה ועשיתי ממנה משהו ערטילאי וכמעט חסר משמעות, כי הזנחתי כלי תיאורתי מרכזי שלה: הסתירות הפנימיות.

הדיאלקטיקה המרקסית, עד כמה שאני מבין, מדברת בעצם על מערכות שבהן יש סתירות פנימיות, ומתוך פתרון הסתירות האלה משתנות המערכות באופן מהיר יחסית וכוללני יחסית. אם נדבר באמת על הדוגמה של הטבעונות שלי והאפתיה שלי לבעלי חיים, אפשר לראות אותי מזכיר אבל מפספס בטקסט הקודם את הנקודות בהן זה קורה – בהן מעמתים אותי עם הסתירות הפנימיות שבי, בין הפרקטיקה לאידיאולוגיה ובין האידיאולוגיה לבין עצמה.

סתירה פנימית באידיאולוגיה

הרי ההגיון שמפריד בין בני אדם לבין חיות אחרות עומד בסתירה מסויימת לאג'נדה ההומניסטית. או שמצדיקים את העליונות האנושית בטיעונים אעלק-אבולוציוניים, של השרדות המין הביולוגי הומו ספיינס כצו עליון שלנו, ואז גולשים מהר מאוד לדרוויניזם חברתי פאשיסטי; או שמצדיקים את העליונות האנושית בטיעונים שמנסים להפריד באופן חד וחלק בין בני אדם לבין יצורים חיים אחרים – בין אם בגלל האינטליגנציה או בגלל כל יכולת אחרת – ואז מגיעים למסקנה שזה אפילו בסדר לאכול אנשים עם רמות יכולת פחותות משמעותית מהנורמה. בשני המקרים אנחנו סותרים בסוף את ההומניזם הליברלי שממנו הגענו.

ויותר מזה, יש סתירה בפועל בין תפישת העליונות האנושית לבין תפישת הניכוס החזירי, התפישה שמאשרת לנו לנצל את כל מה שאינו אנחנו עד תום, להנאתנו ולשימושנו. אכילת בשר, וצריכה חסרת גבולות בכלל, הורסת את כדור הארץ ומסכנת גם את האנושות בסופו של דבר. וברמת הפרט, זה ממש לא בריא וסותם ת'עורקים.

כלומר, עוד ממש בהתחלת התהליך היו כמה סתירות פנימיות בתפישה שלי, והעימות עם תפישות סותרות, ובמיוחד עם פרקטיקות אלטרנטיביות, קרא תיגר על הסדר הקיים בגישה שלי לחיים. הסתירות נפרמו אחת אחת, אבל רק כפי שההווייה איפשרה.

תחילה, הבנתי שצירכת בשר חסרת גבולות תהרוס את העולם שלי (שהוא די נחמד) וברמה האישית תגרום לי למות צעיר ולחיות גרוע. חשוב לשים לב שאת הסתירה הזו הייתי יכול לפתור גם בדרך הפוכה – להגיד שזין, לא איכפת לי להיות פחות בריא ולא איכפת לי מכדור הארץ המחורבן שלכם, אני רוצה את הסטייק שלי וזה מה שחשוב לי.

ובאמת היו לי לפעמים מחשבות בכיוון הזה, אבל בסך הכל זה לא מה שעשיתי בסוף. ראיתי שיש אלטרנטיבה והתחלתי לנוע לכיוונה ולראות שהיא בעצם עדיפה. אבל ההסכמה שלי עם מי שהציגו לי את האלטרנטיבה הזו – שבסה"כ "קניתי" די מהר – הייתה מהוססת, מוגבלת. כל הזמן הייתי צריך להפריד ביני לבין האבסולוטיות הזו שרואה כל יצור חי כזכאי לחמלה.

לא יכולתי לראות שאני אוכל סבל צרוף, מלא בגועל נפש מזעזע. כלומר, יכולתי להודות שלאכול בשר זה לא משהו, אבל לא יכולתי להודות שזה בלתי מקובל על הדעת ומזוויע, ולא יכולתי באמת להתייחס לביצים וחלב באותה צורה.

רק לאחר שהפסקתי בפועל להינות מהניצול והסבל האלה, הייתי מסוגל לפתור את הסתירה עד תום – מרגע ששוב עומתתי איתה בידי חברים ובידי הסביבה בכלל. היה לי קל לאורך הרבה זמן להנהן ולהגיד שוואלה, צודקים הטבעונים האלה. אבל כל עוד הפרקטיקה שלי נותרה מאחור, לא הייתי מסוגל ללכת עם זה רחוק יותר.

מבחינת הגישה הדיאלקטית המטריאליסטית, נראה לי שזו דוגמה לכך שלא כל כך משנה לאיזו תפישה מביאים מישהו, כמו שמשנה איך הפרקטיקה נראית. עם הפרקטיקה הנכונה, התפישה הנכונה תוכל להגיע. עם פרקטיקה ריאקציונרית, התפישה תשאר במגננה ריאקציונרית.

הערת פרוייקט 300: את הטקסט הזה בעצם כתבתי באותו יום כמו את הקודם, כמה שעות אחריו, בלילה, ואתמול והיום רק ערכתי אותו ולא כתבתי בכלל. אז אני קצת מרמה. הסיבות שמורות במערכת.

לא טוב היאבק האדם לבדו

לליברלים הקיצוניים המתכנים "ליברטריאנים" או "אנרכו-קפיטליסטים" יש מנהג לקרוא לכל מי שאינם מסכימים איתו "קולקטיביסטים", כאילו בתור שם גנאי.1 אני דווקא גאה להיות קולקטיביסט. אני דמוקרט ואני קולקטיביסט, בהחלט.

סדר היום של המעמד השלט בעשורים האחרונים משתדל מאוד להדגיש את הפרט – חירות הפרט, הפרטה, מימוש עצמי אינדיבידואלי, וכו'. בחלקם אלו רעיונות לא כאלה רעים, אפילו אולי טובים והכרחיים, אבל בתור מכלול הם מנטרלים כל אפשרות של שינוי שאינו לרוחו של המעמד השלט – וזו בדיוק הסיבה שהוא מתמיד בסדר היום הזה, ומשת"פים כמו אותם ליברלים עושים עבודתם נאמנה בקידום האידיאולוגיה הזו.

האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית האנטי-קולקטיביסטית היא מנטרלת. היא מתגלמת בכל מני צורות, חלקן חתרניות לכאורה – אחד נגד מדינות, אחת נגד מפלגות, אחר נגד ארגונים בכלל, והשיח האקטיביסטי סביב פרקטיקה הופך לדיון תיאורטי שמדבר יותר על הגשמה עצמית והבעה עצמית מאשר על שינוי חברתי מעמיק ומשמעותי.

שינוי חברתי משמעותי דורש פעולה מאורגנת. פעולה קבוצתית. פעולה קולקטיבית.

זה לא אומר שאין מקום לדיון. זה לא אומר שאין מקום לפרט. זה לא אומר למחוק את עצמנו ואת זהותנו ולקפח חיינו למען מטרות שמוכתבות מלמעלה. אבל זה כן אומר להיות מסוגלים לשים את הקבוצה מעל הפרט לפעמים. זה כן אומר להשאיר את השאיפות למימוש עצמי מחוץ לדלת כשנכנסים לפגישה של פעילים.

קולקטיביזם אומר גם שיקום מוסד הקהילה. אין דבר שמשרת את בעלי הממון והשררה יותר מאשר פירור ופירוט הקהילות האורגניות שבהן חיו בני האדם מאז ומתמיד, ועד לא מזמן.

בצורת החיים העירונית המופרטת של היום, כל אחד ואחת מאיתנו עומדת בפני עצמה – מול המעסיקים, מול הרשויות, מול אסונות טבע, ומול אסונות תוצרת אדם מכל הסוגים. לבד איננו יכולים לעמוד על שלנו ולזכות ליחס אנושי – המאזניים מוטים תמיד לטובת הצד החזק, ואנחנו נותרים חסרי־אונים.

קיום קהילתי – עזרה הדדית, סולידריות ושיתוף – הוא הדרך היחידה של מי שלא מחזיקה בממון או בשררה לעמוד מול בריונותם של החזקים בחברה ומול אסונות שמחוץ לשליטתם של יחידים. כן, עלינו ללמוד לראות בעצמו חלק מקולקטיב.2

קולקטיביזם לא אומר כניעה מוחלטת לסמכותו של מנהיג. קהילה לא אומרת אובדן האישיות, הפרטיות, והפרט בכלל. יצא לי לחוות כמה שנים של חיי קהילה דמוקרטיים למופת בביה"ס הדמוקרטי בירושלים, פריווילגיה שמעטים חולקים אבל דבר שריר וקיים שעובד בגלל מבנים קהילתיים דמוקרטיים ולא משום סיבה אחרת.

קהילתיות דמוקרטית משמעותה מימוש הפרט כחלק מקיום הקהילה. משמעותה שכל אחד מתחשב בצרכים של הקהילה ובצרכים של האנשים שסביבו, לפחות באופן מינימלי, והקהילה משגיחה בתורה על הפרט ודואגת באמצעות מנגנונים דמוקרטיים להמשך הקיום שלה כקהילה.

דמוקרטיה לא אומרת שאף אחד לא חייב לאף אחד שום דבר, וקהילה לא אומרת שאף אחד חייב למישהו או למשהו את הכל.

אבל מבלי לפעול ביחד, בקבוצות ובקהילות, ומבלי לשקם את צורת החיים הקהילתית בצורה כזו או אחרת, לא נוכל לעמוד מול האתגרים החברתיים, הסביבתיים והאנושיים העצומים שעומדים בפני הדור שלנו והדורות הבאים.

הערת פרוייקט 300: ביום השני לפרוייקט, שלשום, כתבתי והעליתי משהו שהבנתי אחרי כמה שעות שעדיף היה לשמור במגירה, ואתמול לא כתבתי. היום יצא שכתבתי הרבה יותר מ- 300 מילים, קרוב ל- 600, אז זה מתאזן.

הערות שוליים:

  1. אצלם זו מילה נרדפת ל"סטייטיסט"/"אטטיסט", כלומר מישהו שדוגל במוסד המדינה – מה שמאפשר להם לשים קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים ופאשיסטים באותה הסירה. []
  2. אבל עם זה עלולים להסכים גם הלאומנים. ואני הרי דמוקרט, לא? דמוקרט ואף קומוניסט. ללאומנות לא אוכל לתת יד.
    אבל הקולקטיביזם של הלאומנים הוא תמיד סמכותני. למה? וואלה, לא יודע. אולי זה קשור לכך שלאום הוא קטגוריה מומצאת וצריך שלמישהו תהיה הסמכות לקבוע את הגבולות של הקולקטיב. אולי זה קשור לכך שלאום הוא כלי שליטה ותו לא, ולכן הלאומנות היחידה שמצליחה ליצור קולקטיבים היא הלאומנות שמשמשת כלי ל"מנהיגים" כאלו ואחרים.
    בכל מקרה, אני לא סמכותני ואני לא מדבר על קולקטיבים לאומיים מומצאים. אני מדבר על קולקטיביזם של אינטרסים משותפים, קולקטיבים שמכיר בכך שלכולנו יש אינטרס בטובתו של כל אדם, בין אם הוא חלק מהקהילה שלנו ובין אם לא. []

כן, מהפכה.

סוף 2012, תל־אביב. אני ובת דודה שלי משוחחים, בהליכה. טיול לאורך הטיילת עובר תפנית לעבר לב העיר, דרך כרם התימנים; שיחה על חיפושי עבודה הופכת לשיחה על פוליטיקה. הבחירות הכלליות בפתח ולא ברור למה נרצה להצביע.

"מה שאני לא מבין," אני מספר, "זה אנשים שקוראים למהפכה. נגיד 'דעם' האלה. נראים ממש אחלה, אבל כשנכנסתי לאתר שלהם ראיתי שהם מגדירים את עצמם כמפלגה מהפכנית. כל המהפכות בהיסטוריה הביאו רק צער וכאב, למה לעזאזל אנשים עדיין מדברים בשפה הזו בכלל? ראיתי את המילה הזו, עשיתי להם אנלייק, סלאמאת."

22 בינואר 2013, ירושלים. יום הבחירות הכלליות. קם מוקדם בשביל ללכת להצביע. לשים ק' בקלפי, האות של דעם, מפלגת פועלים, מפלגה סוציאליסטית, מרכסיסטית ומהפכנית. מבין שרק לתת למפלגה הזו את הקול שלי זה לא מספיק. שזה הכוח הפוליטי היחיד שאני רואה שנותן תקווה כלשהי. מחליט ללכת לבית דעם ולראות איך אפשר לעזור.

יוני 2013, תל־אביב. צעדת "צדק חברתי", הגוש האדום של דעם. אני בחולצה אדומה של דעם, פנים אדומות מרוב צעקות.

"והתשובה להפרטה?! מ-ה-פ-כ-ה!!"

עברה רק חצי שנה, בערך, בין האנלייק ההוא לצעדה ההיא. מה לעזאזל נסגר איתי? Read more

מה קשור כיבוש עכשיו?

על צדק חברתי, פועלים מוחלשים, ולמה "ישראל-פלסטין אותה מהפכה."

הייתי היום באסיפה הכללית של ארגון העובדים מען. דיברו נציגים מהתארגנויות עובדים שונות, חלקם פלסטינים (עם תעודות זהות ובלי), חלקן יהודיות. נזכרתי בשאלה שנשאלת בזעם בכל פעם שדעם צועדת עם סיסמאות במחאה החברתית – מה קשור כיבוש עכשיו?!

התשובה היא פשוטה בסך הכל, והיא קשורה לא רק לכיבוש אלא גם לגזענות ולעובדים זרים. אבל קודם כל חשוב להבהיר נקודה כללית יותר לגבי כלכלה קפיטליסטית (כלכלת שוק). בכלכלה קפיטליסטית, עבודה היא סחורה לכל דבר – לכן מדברים על "שוק העבודה". העבודה שנסחרת היא לא מקום העבודה, אלא להיפך – כוח העבודה של העובדים.

בשוק כמו בשוק, התחרות קובעת את הערך של הסחורה. אם סוחר אחד לוקח 5 ש"ח על קילו פלפלים, וסוחר אחר לוקח 4 ש"ח על סחורה דומה, הסוחר הראשון לא ימכור הרבה. בדומה, אם אני רוצה משכורת של 5 אלף ש"ח עבור עבודה מסויימת, אבל יש מישהו שמוכן לעשות את העבודה באיכות דומה עבור 4 אלף, כנראה שלא יסכימו לתת לי את השכר שרציתי.

ברמת החברה, יש כלל חשוב: אם יש בשוק קבוצה של עובדים שניתן לשכור בעלות נמוכה למעביד – שכר ברוטו, יחד עם זכויות ומה שמסביב – השכר בשוק ירד והתנאים ירדו. ככל שיש יותר עובדים מוחלשים שכאלה, ככה ירד השכר יותר. ככל שיש פחות עובדים מוחלשים, השכר יעלה.

רגע של היסטוריה

במאה ה- 19, באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים המוחלשים היו בעיקר הנשים והילדים, שעבדו שעות בלתי-אנושיות, בשכר מחפיר, מגיל צעיר.1 כך התאפשר מצב שבו משפחה שלמה, שבה כל נפש עובדת כל היום, עדיין מרוויחה בסך הכל ממש בקושי מספיק כדי לשרוד בתנאי סלאמס עוד יום ולעבוד עוד יום. וכאשר בעל מפעל רצה להוריד את שכר העובדים שלו, והעובדים היו מאיימים להתפטר, כל שבעל המפעל היה צריך לעשות זה להזכיר לעובדיו שהוא יכול להחליף את כולם בנשים ולחסוך לעצמו הרבה כסף – ואז הפועלים היו נאלצים להמשיך לעבוד קשה מאוד אך להרוויח עוד פחות.

לא מדובר בקונספירציה, אלא במצב חברתי שמתאפשר תודות לדעות קדומות ומדיניות ממשלתית. כאשר המצב הזה מתאפשר, המרוויחים היחידים ממנו הם בעלי ההון, ובמידה פחותה מעסיקים בעסקים קטנים. באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים הפחות מוחלשים היו הגברים. כיוון שקבוצות אחרות קיבלו שכר מופחת, גם השכר שלהם היה זעום.

ואיך כל זה קשור לסכסוך?

עכשיו כבר פשוט להסביר: לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל אין הגנה בפועל על זכויות העובדים שלהם. הם מנוצלים ברמה שנדירה מאוד בקרב אזרחי ישראל. כיוון שמדינת ישראל, למרות שחוקי העבודה שלה חלים על עסקים ישראלים גם בשטחים, בלי קשר ללאום העובדים, לא אוכפת את אותם החוקים בצורה שיוויונית, יש לנו קבוצה אחת של פועלים מוחלשים שמורידים את השכר עבור כולם. והמצב עוד יותר מורכב. בין השאר, כי הייצור הזול בשטחים מוריד את מחירי הסחורות בשוק, מה שמכריח את כל המעבידים לצמצם בהוצאות שכר, גם אלו שלא נמצאים בשטחים.

והפלסטינים בשטחים הם לא הקבוצה היחידה של פועלים מוחלשים. יש כאן רבדים על גבי רבדים. מבקשי המקלט מאפריקה הם עוד קבוצה שכזו, ומהגרי עבודה מרחבי העולם השלישי נמצאים במצב דומה מאוד. גם הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית ("ערביי ישראל") מועסקים פחות ובתנאים ירודים בהרבה מאלו של ישראלים יהודים. אפילו בין קבוצות שונות בציבור היהודי יש פערי שכר, ועד היום עדיין יש פער בשכר בין גברים לנשים.

כל הדברים האלה קשורים. אם אנחנו רוצים שיהיה אפשר להתקיים פה בכבוד, אין ברירה מציאותית חוץ מאשר מאבק על שיוויון מוחלט לכל הקבוצות בארץ בכל הנוגע לתנאי עבודה. ההיסטוריה של מאבקים מסוג זה מראה ששיוויון שכזה דורש כוח אלקטורלי, כלומר זכות הצבעה. זו המציאות. ככל שהעובדים מוחלשים, בעלי ההון מחוזקים וחופשיים להמשיך לשלוט בחיינו ולחיות על חשבוננו.

השלטון הצבאי בשטחים, המדיניות כלפי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, האפליה הגזענית נגד ערבים, נגד מזרחים, נגד רוסים – הכל אותה מהפכה.

מילה לסיום, לחבריי למאבק החברתי:

אני לא מבקש שתסכימו איתי. בכלל לא. אני בסך הכל רוצה שתבינו למה אני מבלבל לכם את המוח עם כיבוש ואפרטהייד ופליטים, ותפסיקו להגיד לי שזה לא קשור. לדעתי זה קשור ועוד איך. אני לא אהיה במאבק חברתי שלא נותן לי לדבר על זה. מאבק שכזה הוא קרב אבוד מראש, מבחינתי. איש באמונתו יחיה – תצעקו אתם את האמת שלכם, ואני את האמת שלי, וההיסטוריה כבר תגיד מי צדק. העיקר שאנחנו נאבקים ביחד ולא רבים אחד עם השני מה מותר ואסור להגיד.

הערות שוליים:

  1. יש לציין שהמצב שאנחנו מדמיינים, שבו כביכול נשים לא יצאו לעבוד לפני התנועה הפמיניסטית, היה נחלתן רק של המשפחות העשירות ביותר באותה התקופה. האפלייה כלפי הנשים התבטאה במקום זה בכך שהשכר שקיבלו היה ממש רק דמי־כיס. []

כן לבריתות, לא למסמוסים

בפוסט הקודם התייחסתי לאחד מהוויכוחים שמתנהלים על גל המחאה הנוכחי – מיקום ההפגנות. מה שאמרתי היה, בגדול, שהכי טוב שכל אחד יפגין איפה שהכי נוח לו, ושאם בכלל להתאמץ לעשות הפגנות מרכזיות גדולות, אז בירושלים ולא במרכז תל אביב. בפוסט הזה אני רוצה להתייחס לאחד הוויכוחים האחרים – על זיהוי מפלגתי – ולהתחבר למשהו כללי יותר.

שלשום הלכתי להפגנה של "הלא נחמדים" ו"המעברה" ברמת אביב, מול הבית של לפיד. הלכתי לשם בחולצה אדומה של דעם. חברים אחרים מדעם הלכו ככה להפגנה הקודמת שם ואמרו שלאף אחד לא הייתה בעיה עם זה.

גם לי אף אחד לא העיר על החולצה שלי במהלך ההפגנה. נשארתי ממש עד הסוף, כשהיינו רק קומץ קטן שחוסם צומת שקטה ברמת אביב. בשלב זה הייתי היחיד בחולצה אדומה, ולאף אחד מהמהפכנים הזועמים והמרשימים שהיו איתי לא נראה שזה הפריע.

אבל במונית השירות חזרה לדרום תל־אביב, מהפכן אנרכיסט שמאלי שהיה איתנו לאורך ההפגנה ניסה להסביר לי למה זו הייתה טעות לבוא עם החולצה הזו. "זה מרתיע חלק מהאנשים, שאתה בא עם חולצה שמאלנית שכתוב עליה בערבית," הוא אמר. "ובכלל, מפלגות זה מפלג ומפריד ומבדל."

לא על זה אני רוצה לכתוב כרגע, אבל חשוב לתת את הדעת על הדרת הערבים שמשתמעת מהבקשה הזו – אם חולצה שכתוב עליה בערבית לא רצויה, הרי שגם ערבים לא רצויים – מה שגם גזעני בקטע רע, וגם בכלל לא חכם: 20% מהאוכלוסיה הם ערבים וכדאי שנפנים שאנחנו צריכים גם אותם במחאה.

הטענות הכלליות יותר לגבי זיהוי מפלגתי לא חדשות לי, ואני לא חושב שהן שגויות לחלוטין; לא לכל פעולת מחאה אני אבוא עם חולצת דעם. אבל אני רואה בנסיונות האלה לטשטש זהויות פוליטיות והבדלים בתוך המחאה טעות מרה, המשך של הטעות המרה של מחאת 2011 החביבה והכיפית וה"א-פוליטית".

זו טעות למסמס את המסרים והמחלוקות במקום לכרות בריתות אף על פי ולמרות המחלוקות.

זו טעות כיוון שיש כאן הרבה זהויות שונות – וכולם יודעים שהן כאן. העמדת הפנים שכולנו מסכימים על הכל היא מגוחכת, ולא מחזיקה מעמד לאורך זמן. זה גם לא באמת נותן לנו את מה שאנחנו צריכים, אלא אם מה שאנחנו צריכים זה להרגיש שיש איתנו הרבה אנשים.

אלא שכדי באמת לשנות כאן משהו, אנחנו צריכים בעיקר שני דברים: מהפכנים נלהבים ובריתות בין קבוצות שונות, גם כשתהום פעורה ביניהן.

מי שמחפש תירוץ שלא להיות חלק מהמהפיכה ימצא אותה. אני אתייחס לדוגמה הנתונה, אבל זו רק דוגמה: מי שרק מחכה לראות שם בערבית או לשמוע סיסמה בערבית כדי לברוח חזרה לחיק הלאום, שספק מחבק, ספק חונק, לא הולך להיות חלק מהמהפיכה הזו.

זה צריך להיות ברור לנו. הממשל הישראלי – כמו כל הממשלות הערביות המושחתות באיזורנו, אגב – משתמש כבר דורות בסכסוך בין היהודים והערבים כדי להסיח את דעתנו מהדיכוי והשחיתות.

אז נגיד שתנועת המחאה באמת תדאג שלא להפחיד אף אחד עם מסרים שמאלניים או חס וחלילה מילים בערבית. ונגיד שבאמת התנועה תגדל ותגיע, תודות למסמוס הזה, למאסה ענקית של אנשים. ואז מה? במוקדם או במאוחר, יהיה איזה עימות מזויין כזה או אחר, אולי ביוזמה ישראלית ואולי לא, וביבי-בנט-לפיד יקראו לכולם להפסיק להפגין ולהתגייס להגנה על המולדת. כל האנשים שהצלחנו למשוך למחאה באמצעות המסמוס יהיו הראשונים שיברחו. אלו לא האנשים שיסרבו לצו 8 כדי להמשיך במחאה.

ואני לא מכליל פה על ימנים או על תושבי שכונות או על מזרחים. בכלל לא. להיפך. אני אומר שיש, בכל הקבוצות החברתיות בארץ, אנשים שמוכנים להיות מהפכנים, ויש אנשים שמחפשים סיבות שלא להיות מהפכנים. האנשים שמוכנים להיות מהפכנים הם מי שאנחנו צריכים בתנועת המחאה הזו, ולא משנה אם יש לי מחלוקת ערכית עמוקה עם חלקם בענייני דת וענייני לאום.

מה שמביא אותי לנקודה השנייה שציינתי – אנחנו צריכים בריתות פוליטיות ברורות בין קבוצות שביניהן פעורה תהום, אף על פי ולמרות המחלוקות.

תנועת המחאה הזו צריכה להצליח להכיל כמה שיותר אנשים שהשיטה דופקת, והרבה מאוד מהאנשים האלה – רובם – הם "מיעוטים", כגון מזרחים, חרדים, ערבים, רוסים, ואתיופים. כשתנועה צריכה להכיל אנשים רבים מכל הרקעים האלה, היא חייבת להכיל מחלוקות קשות בנושאי דת ונושאי לאום. לכן היא חייבת להפסיק להעמיד פנים שאין הבדלים, ולהגיד בלי להתבייש – אם אתם נגד השיטה, אתם איתנו.

שוב – מי שמחפש סיבה שלא להיות שם לא יהיה שם, ואם כן יהיה שם לא יישאר עד לסוף.

הדרך למחאה/מהפיכה מכילה, עממית ואמיתית היא לתת לכולם להיות מי שהם – בלי בושה, בלי לפחד שלא להסכים, בלי לפחד מהשונה. לא ישתנה פה שום דבר אם ניתן לשוני הזה להפריד בינינו, והרי כולנו יודעים שהשוני הזה שם.

מי שמחליט שמהפכה עם סיסמאות בערבית היא לא המהפכה שלו, בוחר להדיר את עצמו. כנראה שהוא עדיין מחפש סיבות למה לא. מי שמבקש מאחרים שלא להניף דגלים מסויימים, לעומת זאת, מדיר אותם, ומוטב היה שישתוק. ייתכן שיש ביניהם מהפכנים אמיתיים.

בוא נביא כל אחד את המחאה שלו, וניתן לכל אחד להביא את המחאה שלו, גם אם אנחנו לא מסכימים איתה. בואו ניתן לכולם לבוא בתור מי שהם, בלי לדרוש מהם להסתיר שום דבר. בואו נבוא עם כל השוני, ונלמד לכבד ולהכיל את המחלוקות. בואו נדבר בבריתות, ולא במסמוסים.