קטגוריה: שמאל

כשהימין מפרק השמאל צריך לחבר: הערה על מדינת הרווחה

שירותים חברתיים קולקטיביים ומיסוי פרוגרסיבי הם שני חלקים בלתי-נפרדים ממדינת הרווחה המודרנית. לכן כמובן שהמתקפה הניאו-ליברלית שנועדה לפרק אותה מקפידה להתייחס אליהם בנפרד ובמבודד.
שירותים חברתיים קולקטיביים עושים שימוש בעקרון היתרון לגודל כדי לפזר עלויות של דברים מועילים-חברתית כמו חינוך ורפואה, כך שמי ששובר רגל לא חייב גם לפשוט את הרגל, ואנשים צעירים מכל שכבות האוכלוסיה זוכים לפחות לחינוך כלשהו, גם אם להורים שלהם אין משאבים או עניין לדאוג להם לכך. מיסוי פרוגרסיבי משלים את התמונה בכך שהוא שואב יותר משאבים מאלו שיש להם, ופחות מאלו שאין להם. משפחה בעוני שצריכה כל גרוש בשביל מזון, מלבוש, ומחסה תשלם הרבה פחות מאשר מליארדר שיכול לשרוד בקלות החסרה של עשרות אחוזים מהכנסתו.
ללא מיסוי פרוגרסיבי, נטל המסים שנדרש כדי לממן שירותים חברתיים קולקטיביים יכול להפוך בקלות למעמסה בלתי אפשרית עבור החלשים ביותר בחברה.

רגע של היסטוריה

בהפשטה קלה אפשר להגיד שמדינת הרווחה התעצבה על שני עמודי התווך האלו באמצע המאה העשרים כפשרה בין השמאל שדרש את סיום הקפיטליזם ומעבר לסוציאליזם, לבין השמרנים ששאפו לשמר את מבנה החברה כפי שהיה ובמיוחד לאפשר לאצילים ובעלי הון לשמור את מעמדם המיוחס. הגורם המגשר בין שני הקצוות האלו היה הסוציאל-דמוקרטיה, שהציעה לשמאל מעבר הדרגתי יותר אל עבר סוציאליזם – ללא מהפכה – תוך חיזוק מעמדם של העובדים; והציעה לימין דרך לשמר את הקפיטליזם.
הניאוליברליזם, שוב בהפשטה קלה, היה תגובת הנגד של בעלי ההון למדינת הרווחה בחצי השני של המאה העשרים. מדינת הרווחה אמנם שימרה את הקפיטליזם, אבל שינתה את מאזן הכוחות בין העובדים לבין בעלי ההון באופן שלא היה נוח לאחרונים. בתגובה, הם הציעו פרוגרמה של פירוק מדינת הרווחה דרך שלוש מגמות מדיניות: קיצוץ במסים (במיוחד לאחוזונים העליונים), קיצוץ בשירותים הציבוריים והפרטת שירותים ונכסים של המדינה לידיים פרטיות. לפחות שתי הראשונות, כאמור, הן בלתי נפרדות – אי אפשר לקצץ משמעותית במיסוי פרוגרסיבי מבלי לקצץ גם בשירותים הקולקטיביים.

מתקפה בשתי חזיתות

אבל כאשר ניאוליברלים (וליבטרנים, שהם מין ניאוליברלים רדיקליים) תוקפים את מדינת הרווחה, נראה שהם מקפידים לנתק בין עמודי התווך השונים שלה: את השירותים הציבוריים מבקרים לא מעט על כך ש"מכריחים אותך, האדם הפשוט, לממן חינוך ובריאות וכו' לכל מני עצלנים, לא משנה מאיזו עדה" – כאילו שהכסף חייב להגיע קודם כל מהאדם העובד ולא מבעלי המניות המדושנים שמעסיקים את המנהלים של אותו האדם העובד. ואת המיסוי הפרוגרסיבי תוקפים במנותק מהמטרה לשמה הוא נאסף – טוענים שהוא מסואב ולא הוגן ולא שיוויוני ומציעים "מיסוי שטוח" כאילו מדובר בבעיה בגיאומטריה ולא באיזון חלוקת משאבים בלתי-שיוויונית בעליל.

התשובה למתקפה הימנית הזו צריכה לקחת בחשבון את הנסיון לפרק את מדינת הרווחה לגורמים, ולהדגיש תמיד את הקשר ההדוק בין חלקיה. כשהליברלים מתאוננים על כך ש"אתה מממן ילדים של מישהו אחר" התשובה צריכה להיות "לא, יצחק תשובה ושרי אריסון מממנים אותם וגם את הילדים במשפחתי". כשהם מדברים על מדיניות מיסוי התשובה צריכה להיות שאריסון ותשובה יכולים לוותר על עוד כמה אפסים בסוף המאזן כדי שלילדים חסרי מזל יהיה מזון, מלבוש, מרפא, מחסה ומורה.

הערת צד: "רגע לא נהיית אנרכיסט בעצם? מה פתאום מדינת רווחה?" ובכן כן, והנה טקסט שנותן מענה לא רע לשאלה הזו, באתר קה"ל המומלץ מאוד

האדונים לא מפחדים מאינדיבידואליזם – אקטיביזם ופוליטיקה ללא תנועה הם חסרי משמעות

זה אולי כואב אבל זו המציאות. מבני הכוח ששולטים בנו ומנצלים אותנו לא מפחדים מאינדיבידואליזם. להיפך, הם בונים עליו. הם מטפחים ובונים על הצורך שלנו להתבדל, לפעול בנפרד, להתמקד בחיינו האישיים. הדבר שמפחיד את האדונים, הדבר שיכול לשנות את העולם, הוא לא החלטות אינדיבידואליות נטו, אלא מסגרות פעולה קבוצתיות שמאפשרות לנו להתגבר על ההפרדה בינינו ולאחד כוחות.

ההבדל בינינו לבין בעלי ההון והשררה הוא קודם כל ריכוז הכוח. הם מחזיקים בהרבה מאוד כוח מרוכז, אנחנו מחזיקים בהרבה מאוד כוח מפוזר. אם נפעל בנפרד, נמשיך לפעול בעמדת חיסרון מוחלטת. ביחד, אנחנו לגמרי יכולות להתגבר על ריכוזי הכוח של ההון ולהעמיד מולם כוח עממי, אזרחי, המוני.

זה לא אומר שחייבות לגלוש לפופוליזם זול או לפנות לרגשות הכי זולים של ההמון. אבל זה כן אומר שצריך לבנות אלטרנטיבות. בין אם בגדר הצעה או בגדר מבנים אלנטרנטיביים שאנחנו ממשות בשטח, אי אפשר לבנות תנועה בלי לבנות אלטרנטיבה.

קל וכיף להגיד שצריך לזרוק הכל ונראה מה הלאה. זה גם נכון במידה מסויימת. אבל זה לא מאחד.

כשמרקס ואנגלס כתבו את המניפסט הם יכלו להגיד בצדק ש"אין לפועלים מה להפסיד מלבד שלשלאותיהם". המהלך הכי גאוני של הקפיטליזם היה כשהסכים לתת לפועלים מה להפסיד. זה אומנם הולך ונשחק עכשיו בעידן הנאו ליברלי, אבל השפע היחסי של כלכלת העולם הראשון של אחרי מלה"ע עדיין שם, ומעטים מאוד האנשים שיכולים להרשות לעצמם לוותר על המעט שהם קוששו.

ברור שמגיע לכולם יותר מהפירורים האלו של האדונים. ברור. אבל מי שיש לו מעט וקורע את התחת לשמר את זה לא יוותר על המעט הזה בלי שאת לפחות אומרת לו בקווים כלליים איך אנחנו הולכות להשיג ביחד יותר. או יותר טוב, מראה לו שזו אפשרי בפועל, יעני בפעולה ישירה.

אישית אני כן מאמין שאפשר פשוט להפיל את מבני הכוח הנוכחיים ושיצא מזה משהו טוב. אבל זה רק בגלל שאני מתעסק כבר שנים בחזונות אוטופיסטיים ומבין שזה קצת מיותר לתכנן מראש מה יקרה. שהדברים יתהוו מתוך המציאות בכל מקרה. אבל לא כולם מגיעים למסקנות האלה שלי ושלך.

אנשים כלואים במערכת גאונית ומרושעת שמשעבדת אותם תמורת קיום בסיסי, מבטיחה להם הבטחות שווא על אפשרות להשיג הרבה יותר מזה, ובו זמנית מאיימת שאם הם לא ישתפו פעולה גם את מה שיש להם הם יאבדו. אז אנשים תלויים במערכות הקיימות ולא יודעים איך להסתדר בלעדיהן.

אנשים נמצאים במקום של חרדה קיומית בסיסית מתמדת, ואי אפשר לצפות מהם לזרום על מהפכה בלי להגיד להם איך הם הולכים להתקיים. בגלל זה צריך לדבר על כלכלה, בגלל זה צריך לדבר על אלטרנטיבות. לא בגלל שאנחנו אשכרה נממש איזה חזון מושלם מתישהו, אלא פשוט כי זו הדרך הכי יעילה לשכנע אנשים שאפשר אחרת.

ובלי שנשכנע הרבה מאוד אנשים שאפשר אחרת, בלי שנבנה כוח קולקטיבי משמעותי מאוד, המיעוט הקטן של הגברים הלבנים ששולטים בעולם ימשיכו לשלוט ביד רמה ולא יזיז להם בכלל שכמה מאיתנו חושבות שהם חארות ושאפשר להיפטר מהם אתמול ולעשות את העולם טוב יותר.

הפוליטיקה שלך היא תנועה, נשמה

פוליטיקה היא עניין של תנועה, לא עמדה.

"אוקיי, אתה בדעם, אבל מה ההבדל ביניכם לבין חד"ש/מרצ/בל"ד?"

יש הרבה הבדלים.

"אבל אתם רוצים את אותו הדבר, לא?"

אולי בטווח הקצר, פחות או יותר, בתחומים מסויימים, אבל זו בכלל לא הנקודה. פוליטיקה היא לא רק עניין של עמדה. מפלגות הן לא מצע שצף לו בואקום לבד ומחכה לקולות שיאשררו אותו. מפלגות הן מוסדות, מוסדות שמחוברים לתנועות.

פוליטיקה היא לא מאבק בין עמדות אלא מאבק בין תנועות. הרי גם אם יהיה לי רעיון מושלם לפתרון כל בעיות החברה (חה חה חה) אין שום סיבה לחשוב שהרעיון הזה יתממש רק בגלל שהוא טוב. כדי לממש רעיון פוליטי, צריך תנועה שתהפוך את הרעיון הזה למשהו ישים-פוליטית.

מה שלמעשה הרבה יותר חושב מהאידיאלים והעקרונות של תנועה פוליטית, זה האופי הפוליטי שלה. כלומר, לא מה התנועה מנסה להשיג, אלא איך.

הציונות שלכם עוד תהרוג את כולנו

כשאני פוסל על הסף תמיכה בתנועות ציוניות, קוראים לי טהרן. בולשיט. אני שולל תמיכה בציונות מסיבות פרגמטיות.

מה שמגדיר פוליטיקה ציונית בת זמננו זה שאיפה להסכמה כמה שיותר רחבה בקרב הציבור היהודי-ישראלי, ואולי לתמיכה של כוחות חוץ אוהדים (ארה"ב, גרמניה, יהדות ארה"ב ויהדות התפוצות) – תוך ויתור מראש על תמיכה משמעותית מצד ערבים.

אני לא שולל את הציונות (רק) בתור אידיאליסט, אני שולל את הציונות (בעיקר) בתור פרגמטיסט. אני מכיר בכך שהעתיד שלי ושל כולנו תלוי בשיתוף פעולה בין יהודים ופלסטינים (שתי האוכלוסיות העיקריות במרחב הפוליטי שבשליטת מדינת ישראל) – ומסרב לתת יד להמשך הבדלנות היהודית.

פוליטיקה הדרגתית מול פוליטיקה מהפכנית

עוד נדבך הוא הנחת היסוד לגבי צורת ההתקדמות ההסטורית הרצויה. אם תנועה פוליטית מכוונת למציאות שבה המצב משתפר אט אט, משנה לשנה, בלי אף נקודות שבר משמעותיות – זה הבדל בסיסי בפוליטיקה שלה לעומת תנועה מהפכנית, שמכוונת בדיוק לנקודת השבר ההיסטורית שבה הכל מתהפך.

פוליטיקה הדרגתית בהכרח תראה שונה באופן מהותי מפוליטיקה מהפכנית. פוליטיקה הדרגתית מחפשת לבנות כוח לאט לאט, לחתור לשיפורים מתונים בטווח הקצר ולהישגים מתונים שבונים אחד על השני. היא מוכנה לקבל את הדברים שלא תוכל לשנות – ולהשלים איתם.

תנועה שכזו בהכרח תשאיר מאחור את כל אלו ששינוי הדרגתי לא יעזור להם. אלו שכל כך רחוקים מהצלחת, שלא חשוב להם איך הצלחת מתחלקת, כי הם לא יקבלו יותר מפירורים בין כה וכה. תנועה מהפכנית מאידך, לא תשלים עם הדרתם של ציבורים שלמים מהשולחן, גם אם משמעות הדבר שיושבי השולחן לא ינהרו אליה בזמן הקרוב.

לכן אין מה לצפות ממני כפעיל בתנועה מהפכנית שאתמוך בתנועות ציוניות, ואין מה לצפות ממני כפעיל בתנועה אנטי-ציונית שאדגול בפוליטיקה הדרגתית ואשאף למספר הולך וגדל של קולות מבחירות לבחירות. פרוגרסיבים יכולים לתמוך בפוליטיקה ציונית והדרגתית ולקוות לטוב – אבל שלא יתפלאו שהאוכלוסיות המוחלשות ביותר שומרות מרחק מהתנועות שלהם. אנו בשוליים הרדיקליים בינתיים, נמשיך לפעול ליצירת בסיס רחב של שיתוף פעולה וסולידריות, כנגד כל הסיכויים, עד לרגע שבו כל הסיכויים מתהפכים.

משמעות המעצרים בהקשרם: ניטרול התנגדות

למעצרים בהפגנה של מוצאי שבת האחרונה היתה מטרה אחת: נטרול ההתנגדות למתקפה על רצועת עזה. החלטת המשטרה למנוע את ביטוי ההתנגדות הזה והנחישות בה היא פעלה נראות כמו עליית מדרגה באמצעים שבהם מבקש השלטון להשתיק מחאה אבל למעשה אין כאן דבר חדש. ניטרול אלים של התנגדות הוא תנאי הכרחי לקיומו של כל מפעל קולוניאליסטי מיסודו, והציונות לא שונה בכך.

בחסות המתקפה על השטחים הפלסטינים במבצעי "שובו בנים" ו"צוק איתן", נדמה שחווינו רמה חדשה של אלימות שמכוונות כלפינו כפעילים נגד הכיבוש הפועלים בתוך גבולות 48. יש תחושה רווחת שגבולות השיח נהיו צרים מהרגיל, והלם על "אובדן הדמוקרטיה" ועלייתן של מגמות "פשיסטיות".

כאשר הגענו להפגנה בכיכר הבימה במוצאי שבת, הכיכר הייתה מגודרת מכל כיוון, תחת שמירה כבדה של שוטרי יס"מ, חלקם מסתובבים בכיכר עם תת-מקלע צבאי, רובם בכפפות שחורות, והם מונעים הכנסת שלטים ומגפונים לכיכר ומבקשים מפעילים שהם מזהים לצאת מהמתחם.

דברים בהקשרם

בתור תופעה נקודתית, זה חדש. אולם חשוב להבין את סגירת הכיכר, את הנסיון למנוע את ההפגנה ואת המעצרים שליוו את הנסיון הזה, בהקשרם הפוליטי וההיסטורי.

בחודש האחרון נעצרו כ- 600 פעילים פלסטינים אזרחי ישראל סביב ההתנגדות למתקפה על עזה.

בהפגנות בגדה המערבית בשבועות האחרים, כבר נורתה אש חיה על מפגינים בידי מתנחלים ובידי כוחות, הכיבוש, ונהרגו כ- 15 בני אדם.

כל הדברים האלה נמצאים על רצף אחד, פנים שונות של אותה התופעה: מפגינים תחת מרותה של ישראל מוחים נגד הפעילות הישראלית ברצועת עזה או בסולידריות עם קורבנותיה, ונענים באלימות ממסדית.

קולוניאליזם לא סובל התנגדות

בתור פרוייקט קולוניאלי, הציונות מפעילה שלל אמצעים לניטרול התנגדות, מאז שידה הייתה לעליונה במהלך הנכבה/קום המדינה. כדי להצליח, קולוניאליזם חייב לדאוג להפוך מתנגדים פוטנציאלים לסבילים, בין אם בתור נתינים מושפלים, בתור משת"פים, או בתור גופות.

את השימוש המתוחכם באלימות להשגת המטרה הזו אנו מכירות היטב מהיחס לו זוכים פלסטינים (עם ובלי אזרחות) ממדינת ישראל, מאז היווסדה וביתר־שאת מאז כיבוש שטחי 67. כאמור, גם בשבועות האחרונים אנו עדים לשימוש נרחב באלימות כלפי פלסטינים לניטרול ההתנגדות שלהם.

אלימות היא לא הדרך היחידה

אך אלימות איננה האפיק היחיד שבאמצעותו ניתן לנטרל התנגדות. כיוון שמקורות ההתנגדות הפוטנציאלית הם רבים ומגוונים – פלסטינים ויהודים, אזרחים ונתינים – גם אופני ניטרול ההתנגדות חייבים להיות מגוונים.

כך פועל בחברה הישראלית מערך נרחב של תעמולה פנימית, תעמולה המופנית כלפינו האזרחים. מטרתה לשכנע אותנו שלא נכון להתנגד כי הציונות צודקת – ושגם אם היא טועה, הצד השני טועה יותר. התעמולה מושרשת היטב במערכת החינוך ובהמשכה (בעיקר עבור יהודים חילונים) בצבא, ובמסגרות האלה מתחנכים עיתונאים שכמעט ולא מעזים לפקפק ולשאול שאלות, והעיתונות משמשת לרוב שופר ממושמע של טענות המשטר.

וכך פועלת גם הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית כאמצעי לניטרול התנגדות – היא מספקת אפיק מבטיח לפעולה נגד הציונות, אבל ההגמוניה הציונית בכנסת מחרימה מראש את כל מי שאינו שייך אליה, מסמנת אותו כ"זועביז", ומצֵרה מאוד את מרחב התמרון הפוליטי שלו.

הגזענות באה פה לשרת מגמה בסיסית בדינמיקה הקולוניאליסטית: הפרדה. נדרשת הפרדה חברתית ופוליטית בין הקולקטיב הכובש לקולקטיב הנכבש כדי להבטיח שלא תהיה התנגדות אפקטיבית, חוצה-מגזרים, להמשך הכיבוש. המגמה הזו מתקיימת בכנסת וברחוב במקביל, בפוליטי וגם באישי – אין זה צירוף מקרים שבעת שלאחרונה התחזק ארגון להב"ה התחזקה גם מפלגת "הבית היהודי".

יהודים שעוברים את הגבול הגזעני הזה ומשתפים פעולה עם פלסטינים מוקעים כבוגדים, גם ברחוב וגם בכנסת, וגם המתונים שביניהם – יש חלק לא מבוטל מהימין שמתייחס אפילו למרצ הציונית בתור "שמאל קיצוני" אנטי-ישראלי.

כך הכנסת מצליחה להכיל חלק נכבד מפוטנציאל ההתנגדות מבלי לתת לו יכולת לשנות מהותית את יחסי הכוחות וסדרי השלטון בפועל.

לא לעולם חוסן

אל דיכוי ההפגנה של ה- 2 באוגוסט והמעצרים שהיו שם הגענו על התרופפות היכולת של הציונות למנוע התנגדות בלי אלימות, באמצעים תעמולתיים ופרלמנטריים.

במשך שבועות, השמאל הפרלמנטרי הראה חוסר יכולת להנהיג התנגדות ציבורית למתקפה על עזה, בעוד רבים מתומכיו הזדעזעו עמוקות מההרג וההרס ההולכים ומתרחבים והיו חייבים לעשות משהו – או לפחות לצעוק. ללא תיווך פרלמנטרי בין הרחוב למשטר, היחס של השלטון להפגנה תמיד יהיה פחות מרוסן.

ובתהליך של שנים, הטוטאליות של התעמולה הפנימית הציונית הלכה והתרופפה. למבצע "צוק איתן" הגענו עם מקורות מידע אלטרנטיביים רבים וגישה ישירה לנקודות מבט מצדו השני של המתרס ומרחבי העולם, תודות לאינטרנט, למדיה החברתית, ולהתעוררות העיתונות האזרחית האקטיביסטית בישראל-פלסטין בשנים האחרונות.

וכך נוצר מצב שפלח של מאות או אלפים במגזר היהודי, מצויד במודעות פוליטית, כבר לא קנה את ההצדקות של הציונות למתקפה המזעזעת על רצועת עזה, לא מצא בנציגות הפרלמנטרית הרשמית ייצוג מספק לעמדתו ולמאבקו – ונאלץ לצאת לרחוב על אף כל הסיכונים והאיומים.

משטרה למפגינים: תוותרו

לאחר שבועות שבהם יצאנו לרחוב שוב ושוב, לא נותר למשטר אלא להביא אלינו את הבריונות שהוא כה מיומן בהפעלתה על הפלסטינים, אותה הבריונות שהתגלמה גם ב"צוק איתן" בעצמו.

הבחירה האקראית למדי בעצורים והבחירה האקראית עוד יותר בקומץ מתוכם שהואשם בתקיפת שוטרים – כולל איש משפחה צנום, שקט ומאפיר שהתלונן במעצר על בעיות גב – מבהירה את המטרה ההרתעתית של המעצרים. ואם זה לא מספיק, תנאי הערבות של כל העצורים משלימים את העבודה – הרחקה ל- 15 יום מכיכר הבימה וכיכר רבין, שני מוקדי ההפגנה הקבועים.

אל תעמדו בדרכי," אומר המשטר, "או שאחטיף לכם. לא כדאי לכם. רדו מזה כבר."

כל המטרה היא ניטרול ההתנגדות.

ובדיוק לכן, התשובה שלנו צריכה להיות ברורה – להמשיך להתנגד, בכל הכוח, בלי פחד.

תודה רבה לנאס, שליווה את הטקסט הזה עוד טרם נכתב ועד עריכתו.

 

תמונת Activestills.org

מרצ מעדיפה את הציונות על הדו-קיום

לפני כמה ימים, חברה יקרה כתבה לי בייאוש אחרי ששמעה שמפלגת מרצ משכה את תמיכתה בהפגנה של מוצ"ש האחרון – הפגנה שקראה בשם "מחנה השלום" להפסקת המתקפה על רצועת עזה בעד חתירה מיידית לפתרון מדיני. הפגנה שלגמרי היה סביר לצפות ממרצ להשתתף בה.

זרקתי הערה אנטי-ציונית סתומה כלשהי, כהרגלי, משהו כמו, "רואה, אי אפשר לעבוד עם ציונים." החברה, שגם היא אינה ציונית, הקשתה ואמרה, "בסדר, אבל מעבר לתוויות, איך יכול להיות שהם לא משתתפים?"

בשמאל הישראלי מתקיים דיון ער סביב העניין הזה, מסתובבות הרבה שמועות וטענות סותרות, והדיון נראה חלוק בעיקר בין תומכי מרצ שמכחישים את העמדה הבעייתית של המפלגה ומדגישים רק את התנגדותה למבצע, לבין השמאל האנטי-ציוני (עליו אני נמנה) הקופץ על ההזדמנות לגנות ולהוקיע את המפלגה הוותיקה, המתיימרת לייצג את "השמאל של ישראל."

מה היא בעצם ציונות?

מאז שאני אנטי-ציוני, ומאז שאני מתבטא נגד הציונות, נדרשתי הרבה פעמים (בידי תומכי מרצ במיוחד) להגדיר מהי אותה ציונות שאני יוצא נגדה. למעשה התרשמתי שזו שאלה כנה, שגם לציונים אין תשובה עליה. מה היא בעצם ציונות?

עם הזמן הגעתי למסקנה מסויימת לגבי המכנה המשותף למי שמשתייכים לתנועה הזו (או שלא מתנגדים לשיוכם אליה) מימין ומשמאל – שאיפה לשימור העליונות היהודית בתחומי פלסטין ההיסטורית.

אבל זוהי הגדרה אידיאולוגית והייתי רוצה עכשיו להציע הגדרה פוליטית. ציונים בפוליטיקה הישראלית – ממרצ ועד עוצמה לישראל, על כל ההבדלים – רואים בציבור היהודי-ישראלי את מסגרת הייחוס הפוליטית שבה מתקיים עתידם.

מרצ כמקרה מבחן

מרצ היא מקרה מעניין מכיוון שהיא יושבת כיום על קו שבר אידיולוגי ופוליטי עמוק. רבים מפעיליה ורבים מתומכיה אינם ציונים, אולם המפלגה מזדהה כציונית ומתנהלת בהתאם. הקושי לעמוד מאחורי הפגנה שקוראת לסיום מבצע האימים הנוכחי ברצועת עזה הוא דוגמה לכך, כמו גם התבטאויותיה המקוממות של זהבה גלאון בגנות אלו מאיתנו שהפגינו נגד המבצע עוד לפני שזה נהיה עניין המוני.

הפגנת שמאל נגד מבצע
זהבה גלאון בראיון אצל אל-מוניטור, על הפגנותינו, לפני שנתנה ואז משכה את מנדט מרצ להפגנת ה- 26 ביולי בעד הפסקת אש והסדר מדיני: "קודם כל, מדובר בקבוצה שולית [שמפגינה נגד צה"ל] ואנחנו איננו חלק ממנה. בשבת הם יצאו להפגין בכיכר הבימה ומישהו ממרצ שאל אותי למה לא הייתי שם.[…] אנחנו לא הולכים להפגנות כאלה, ואם אנחנו נפגין אנו נקרא להפסקת אש או להסדר מדיני, אבל לא נצא נגד צה"ל. אני לא נותנת לגיטימציה להפגנות האלה."

הרי בציבור הציוני שימינה ממרצ יש קונצנזוס ברור בעד המבצע. הוא נתפס כפעולה הגנתית מוצדקת, בין אם מקבלים את מותם של מאות חפים מפשע בצהלות שמחה או בבכי מר. ולעומת זאת בציבור הפלסטיני (משני צדי הקו הירוק) ובשיח הלא-ציוני בשמאל הקונצנזוס הוא הפוך – המבצע הוא פעולה התקפית, נבזית, חסרת תועלת ואף מזיקה ונפשעת, הגובה חיים רבים לשווא.

ציונות באה על חשבון דו-קיום

אני מציע, וכך גם אמרתי לחברתי המתוסכלת, שהסירוב של מרצ לעמוד באופן חד משמעי לצידנו כנגד המתקפה על עזה הוא תוצאה ישירה של היות המפלגה ציונית – כלומר, תוצאה של כך שמפלגה זו מחפשת את שותפיה ותומכיה בקרב הציבור היהודי קודם כל. היא מחפשת את הציבור שרוצה בדו-קיום, כן, אבל בו זמנית היא מדגישה שוב ושוב את נאמנותה למדינה (שמכונה לעתים בידי פלסטינים פשוט "הכיבוש") ואת תמיכתה בצבא (שנתפס אצל פלסטינים כצבא הכיבוש, לא צבא הגנה, ובצדק.)

הצורך להצהיר השכם וערב על נאמנות למוסדות אלו, הוא מכשול בפני כל הזדהות פלסטינית עם הצהרותיה של המפלגה, מכשול בפני כל אפשרות לאחד תחת גישתה המוני יהודים ופלסטינים. (יעיד על כך טקסט החובה של רמי יונס, אין לנו את הפריבילגיה להיות מתונים בזמן שילדים מתים בעזה.)

שותפות יהודית-פלסטינית היא הדרך היחידה לדו-קיום

דו-קיום, כלומר קיום של יהודים ישראלים לצד ערבים פלסטינים וביחד איתם במרחב שבין הירדן לים, דורש מאיתנו כיהודים ישראלים לחפש קודם כל את השותפות עם פלסטינים. אם נידרש כל פעם להיצמד לקונצנזוס של הכובש, שרואה בהרג מאות בני אדם (שלא משלנו) כל שנה-שנתיים דרך סבירה להתקיים, ברור שאין מה לדבר איתנו.

גם אם מקבלים את הטענה עצמה כנכונה, את ההרג כרוע הכרחי, הרי שהדרישה לקבל את הגישה הזו מציבה רף בלתי הגיוני עבור מי שיש לו קרובים קרובים או רחוקים בעזה וזיכרונות חיים של הנכּבּה במשפחה.

מי שבאמת ובתמים רוצה פתרון של שלום כאן חייב להעז לדבר כנגד הקונצנזוס שמצדיק ומשמר את הקיים. שמאל מתבסס קודם כל על שיוויון בין בני האדם, ולא ייתכן שמה שמכונה "מחנה השמאל" יתיישר ברגע משבר לפי זעמו של הציבור הישראלי ויתעלם לחלוטין מנקודת המבט הפלסטינית, אם ברצונו להגיע לקיום משותף במרחב אחד עם העם הפלסטיני.

הגיע הזמן להפרד מהציונות לשלום.

קרדיט: שתי התמונות הן של Activestills.org

לשנות מבחוץ

redbloc
הגוש האדום של דעם

כמה פעמים כבר שמעתי את זה.

"אתה באמת חושב שזה יקרה?"

"אבל אתה יודע שרוב האנשים לא חושבים כמוך, נכון?"

"זה נשמע לי קיצוני."

המתונים תמיד נרתעים מרדיקליזם. תמיד מחפשים סיבות למה לא. וזה מתיש, להגן כל הזמן על נקודת מבט לא־פופולרית בעליל. כל־כך מתיש, ולפעמים כל־כך חסר תועלת למראה, שמפתה להשתלב בתוך זרם מתון ו"לשנות מבפנים".

הו, "לשנות מבפנים," כמה שאנחנו מתעבים את צירוף המילים הזה.

אני מוצא את עצמי בקונפליקט עם "שמאל" ציוני כל הזמן. אפשר לחשוב שאין כמעט מחנה שמעצבן אותי כמו הציונים שמתיימרים להומניות, אוניברסליות ושמאלנות. אבל האמת היא שעם כל התסכול שלי מהשמאל הציוני, יש לי כנראה יותר פתח לדיאלוג איתם מאשר עם שאר הציונים ועם המחנה האנטי-דמוקרטי הגזעני הימיני.

אפשר לראות את זה מנקודת מבט של הצגת שאלות והתמודדות איתן.

השאלות של השמאל הציוני – מלבד השאלה המכוננת והבסיסית של "איך ניתן להמשיך לקיים את החזון הציוני של מדינה יהודית בפלסטין ההיסטורית" אותה הוא חולק עם שאר הציונות – הן בכל זאת שאלות די דומות לשאלות של השמאל הרדיקלי. לא נעים להודות, אבל רדיקלים כמו מתונים באמת מחפשים לענות על שאלה משותפת, "איך ניתן לקיים חברה שלוקחת בחשבון את הצרכים של בני האדם." התשובות הן, כמובן, שונות מהותית, ובשמאל הציוני ניתן למצוא התייחסות לכלכלת שוק לצד השאיפה לשיוויון והוגנות -בעוד השמאל הרדיקלי כמובן מסרב לקנות את הבטחות־השווא של הקפיטליזם להשיג רווחה לכל באמצעות חוסר־שיוויון וניצול.

אני חושד שתודות למשותף, ולמרות ההבדלים, יש לשמאל הרדיקלי השפעה הרבה יותר רחבה ומשמעותית ממה שנראה לעין. אנחנו מציבים שאלות נוקבות שקשה למתונים להתעלם מהן לחלוטין, גם אם התשובות שלהם מבטלות, אפילו מזלזלות, ומציגות חוסר הבנה, רתיעה, וחוסר רצון להתמודד באמת עם השאלות הקשות לגבי החברה שלנו וההיסטוריה שלה.

המשחק הדמוקרטי הוא בסך הכל משחק מכור, אבל כל עוד הוא מתקיים, כל עוד מפלגות רודפות אחרי תמיכה ומימון בנסיון לקנות לגיטימציה ציבורית, ייאלצו המפלגות המתונות שמתיימרות לייצג את עקרונות השמאל – שחרור, שיוויון, רווחה, צדק חברתי, כבוד, וכו' – להתייחס לשאלות שמציב השמאל הרדיקלי. השהות שלנו בשוליים הרדיקליים היא שוחקת, ואנחנו מאבדים אנשים לשחיקה הזו כל הזמן; לא בטוח שמי שיבוא אלינו מהמתונים יספיק כדי שאשכרה נצמח כתנועה. אבל המפלגות שלהם ייאלצו לנסות לפחות לספק התחלה של מענה והתייחסות לשאלות שלנו, שזו כבר חתיכת השפעה על השיח השלטוני.

התפקיד שלנו הוא לשנות, אבל לא צריך ללכת "לבפנים" כדי לשנות. גם מבחוץ אפשר.

זה פוסט ראשון בפרוייקט 300 – כל יום בחודש הקרוב אעלה פוסט של 300 מילים או יותר. בהשראת יוסי גורביץ.