קטגוריה: פאשיזם

משמעות המעצרים בהקשרם: ניטרול התנגדות

למעצרים בהפגנה של מוצאי שבת האחרונה היתה מטרה אחת: נטרול ההתנגדות למתקפה על רצועת עזה. החלטת המשטרה למנוע את ביטוי ההתנגדות הזה והנחישות בה היא פעלה נראות כמו עליית מדרגה באמצעים שבהם מבקש השלטון להשתיק מחאה אבל למעשה אין כאן דבר חדש. ניטרול אלים של התנגדות הוא תנאי הכרחי לקיומו של כל מפעל קולוניאליסטי מיסודו, והציונות לא שונה בכך.

בחסות המתקפה על השטחים הפלסטינים במבצעי "שובו בנים" ו"צוק איתן", נדמה שחווינו רמה חדשה של אלימות שמכוונות כלפינו כפעילים נגד הכיבוש הפועלים בתוך גבולות 48. יש תחושה רווחת שגבולות השיח נהיו צרים מהרגיל, והלם על "אובדן הדמוקרטיה" ועלייתן של מגמות "פשיסטיות".

כאשר הגענו להפגנה בכיכר הבימה במוצאי שבת, הכיכר הייתה מגודרת מכל כיוון, תחת שמירה כבדה של שוטרי יס"מ, חלקם מסתובבים בכיכר עם תת-מקלע צבאי, רובם בכפפות שחורות, והם מונעים הכנסת שלטים ומגפונים לכיכר ומבקשים מפעילים שהם מזהים לצאת מהמתחם.

דברים בהקשרם

בתור תופעה נקודתית, זה חדש. אולם חשוב להבין את סגירת הכיכר, את הנסיון למנוע את ההפגנה ואת המעצרים שליוו את הנסיון הזה, בהקשרם הפוליטי וההיסטורי.

בחודש האחרון נעצרו כ- 600 פעילים פלסטינים אזרחי ישראל סביב ההתנגדות למתקפה על עזה.

בהפגנות בגדה המערבית בשבועות האחרים, כבר נורתה אש חיה על מפגינים בידי מתנחלים ובידי כוחות, הכיבוש, ונהרגו כ- 15 בני אדם.

כל הדברים האלה נמצאים על רצף אחד, פנים שונות של אותה התופעה: מפגינים תחת מרותה של ישראל מוחים נגד הפעילות הישראלית ברצועת עזה או בסולידריות עם קורבנותיה, ונענים באלימות ממסדית.

קולוניאליזם לא סובל התנגדות

בתור פרוייקט קולוניאלי, הציונות מפעילה שלל אמצעים לניטרול התנגדות, מאז שידה הייתה לעליונה במהלך הנכבה/קום המדינה. כדי להצליח, קולוניאליזם חייב לדאוג להפוך מתנגדים פוטנציאלים לסבילים, בין אם בתור נתינים מושפלים, בתור משת"פים, או בתור גופות.

את השימוש המתוחכם באלימות להשגת המטרה הזו אנו מכירות היטב מהיחס לו זוכים פלסטינים (עם ובלי אזרחות) ממדינת ישראל, מאז היווסדה וביתר־שאת מאז כיבוש שטחי 67. כאמור, גם בשבועות האחרונים אנו עדים לשימוש נרחב באלימות כלפי פלסטינים לניטרול ההתנגדות שלהם.

אלימות היא לא הדרך היחידה

אך אלימות איננה האפיק היחיד שבאמצעותו ניתן לנטרל התנגדות. כיוון שמקורות ההתנגדות הפוטנציאלית הם רבים ומגוונים – פלסטינים ויהודים, אזרחים ונתינים – גם אופני ניטרול ההתנגדות חייבים להיות מגוונים.

כך פועל בחברה הישראלית מערך נרחב של תעמולה פנימית, תעמולה המופנית כלפינו האזרחים. מטרתה לשכנע אותנו שלא נכון להתנגד כי הציונות צודקת – ושגם אם היא טועה, הצד השני טועה יותר. התעמולה מושרשת היטב במערכת החינוך ובהמשכה (בעיקר עבור יהודים חילונים) בצבא, ובמסגרות האלה מתחנכים עיתונאים שכמעט ולא מעזים לפקפק ולשאול שאלות, והעיתונות משמשת לרוב שופר ממושמע של טענות המשטר.

וכך פועלת גם הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית כאמצעי לניטרול התנגדות – היא מספקת אפיק מבטיח לפעולה נגד הציונות, אבל ההגמוניה הציונית בכנסת מחרימה מראש את כל מי שאינו שייך אליה, מסמנת אותו כ"זועביז", ומצֵרה מאוד את מרחב התמרון הפוליטי שלו.

הגזענות באה פה לשרת מגמה בסיסית בדינמיקה הקולוניאליסטית: הפרדה. נדרשת הפרדה חברתית ופוליטית בין הקולקטיב הכובש לקולקטיב הנכבש כדי להבטיח שלא תהיה התנגדות אפקטיבית, חוצה-מגזרים, להמשך הכיבוש. המגמה הזו מתקיימת בכנסת וברחוב במקביל, בפוליטי וגם באישי – אין זה צירוף מקרים שבעת שלאחרונה התחזק ארגון להב"ה התחזקה גם מפלגת "הבית היהודי".

יהודים שעוברים את הגבול הגזעני הזה ומשתפים פעולה עם פלסטינים מוקעים כבוגדים, גם ברחוב וגם בכנסת, וגם המתונים שביניהם – יש חלק לא מבוטל מהימין שמתייחס אפילו למרצ הציונית בתור "שמאל קיצוני" אנטי-ישראלי.

כך הכנסת מצליחה להכיל חלק נכבד מפוטנציאל ההתנגדות מבלי לתת לו יכולת לשנות מהותית את יחסי הכוחות וסדרי השלטון בפועל.

לא לעולם חוסן

אל דיכוי ההפגנה של ה- 2 באוגוסט והמעצרים שהיו שם הגענו על התרופפות היכולת של הציונות למנוע התנגדות בלי אלימות, באמצעים תעמולתיים ופרלמנטריים.

במשך שבועות, השמאל הפרלמנטרי הראה חוסר יכולת להנהיג התנגדות ציבורית למתקפה על עזה, בעוד רבים מתומכיו הזדעזעו עמוקות מההרג וההרס ההולכים ומתרחבים והיו חייבים לעשות משהו – או לפחות לצעוק. ללא תיווך פרלמנטרי בין הרחוב למשטר, היחס של השלטון להפגנה תמיד יהיה פחות מרוסן.

ובתהליך של שנים, הטוטאליות של התעמולה הפנימית הציונית הלכה והתרופפה. למבצע "צוק איתן" הגענו עם מקורות מידע אלטרנטיביים רבים וגישה ישירה לנקודות מבט מצדו השני של המתרס ומרחבי העולם, תודות לאינטרנט, למדיה החברתית, ולהתעוררות העיתונות האזרחית האקטיביסטית בישראל-פלסטין בשנים האחרונות.

וכך נוצר מצב שפלח של מאות או אלפים במגזר היהודי, מצויד במודעות פוליטית, כבר לא קנה את ההצדקות של הציונות למתקפה המזעזעת על רצועת עזה, לא מצא בנציגות הפרלמנטרית הרשמית ייצוג מספק לעמדתו ולמאבקו – ונאלץ לצאת לרחוב על אף כל הסיכונים והאיומים.

משטרה למפגינים: תוותרו

לאחר שבועות שבהם יצאנו לרחוב שוב ושוב, לא נותר למשטר אלא להביא אלינו את הבריונות שהוא כה מיומן בהפעלתה על הפלסטינים, אותה הבריונות שהתגלמה גם ב"צוק איתן" בעצמו.

הבחירה האקראית למדי בעצורים והבחירה האקראית עוד יותר בקומץ מתוכם שהואשם בתקיפת שוטרים – כולל איש משפחה צנום, שקט ומאפיר שהתלונן במעצר על בעיות גב – מבהירה את המטרה ההרתעתית של המעצרים. ואם זה לא מספיק, תנאי הערבות של כל העצורים משלימים את העבודה – הרחקה ל- 15 יום מכיכר הבימה וכיכר רבין, שני מוקדי ההפגנה הקבועים.

אל תעמדו בדרכי," אומר המשטר, "או שאחטיף לכם. לא כדאי לכם. רדו מזה כבר."

כל המטרה היא ניטרול ההתנגדות.

ובדיוק לכן, התשובה שלנו צריכה להיות ברורה – להמשיך להתנגד, בכל הכוח, בלי פחד.

תודה רבה לנאס, שליווה את הטקסט הזה עוד טרם נכתב ועד עריכתו.

 

הם באו לקחת אותו

ככה, באמצע החיים, הם באו לקחת אותו. הוא היה נחמד והייתה לו עברית טובה ובאו לקחת אותו. יש לו תינוקת קטנה וחמודה ובת זוג צעירה שנראית מפוחדת הרבה מהזמן, ובאו לקחת אותו.

הכרנו – אם אפשר לקרוא לזה היכרות – כשהייתה פריצה למטה אצל השכנים. הוא מהדירה המפוצלת למעלה והם מזאתי שלמטה. כששמעתי את היללות של השכנה שנלקחו חסכונותיה, גם הוא שמע, וירד עם התינוקת. הוא דיבר איתה ותרגם עבורנו כשקראתי למשטרה לבקשתם. ואתמול המשטרה באה ולקחה אותו.

היה צלצול בדלת. אני תמיד נדרך כשזה קורה, כי זה לא קורה הרבה והסביבה החדשה מכניסה אותי לפראנויות. היה צלצול בדלת, חטפתי את המפתחות, הסתכלתי בחור ההצצה של הדלת, וראיתי שוטרים מהסוג הכבד – יס"מ או מג"ב. פתחתי את הדלת מתוך מחשבה שהם אשכרה מחפשים אותי, כאילו אני קשור למשהו.

הם שאלו אם יש אריתראים בבניין. לפני שידעתי מה אני עושה, אמרתי כן. כששאלו באילו דירות בדיוק אמרתי בנימוס מיותר ובלתי מוצדק שאני מעדיף שלא לענות. השוטר המנומס ששאל נראה קצת המום, ממש לקח את פלג הגוף העליון שלו כמה סנטים אחורה, ושאל בפליאה למה. חבר שלו אמר משהו כמו, עזוב, הוא נגד המשטרה זה, לא חשוב. הם אמרו שלום ואני איחלתי להם יום נעים שממש לא מגיע להם, מתוך הרגל ומתוך פחד.

ואז שמעתי אותם דופקים חזק חזק אצל השכנה ליד, אישה מבוגרת ששונאת את השכנים האריתראים והאשימה את השכנים מלמטה בזה שפרצו להם וגנבו להם את כל החסכונות. היא לא הייתה בבית, וידעתי את זה, אבל לא אמרתי להם. בסופו של דבר הם המשיכו הלאה, למעלה, ואז כששמעתי אותם יורדים הסתכלתי שוב בחור ההצצה. וראיתי. ראיתי שהם לוקחים אותו.

הייתי קצת בהלם, וקצת פחדתי, והרבה לא ידעתי מה לעשות. פשוט צפיתי בשקט איך לוקחים אותו, את השכן האיתראי מלמעלה, האיש השקט והנחמד עם התינוקת והבתזוג הצעירה.

אז עשיתי את הדבר היחיד שאני יודע לעשות, וכתבתי סטטוס קצר בפייסבוק, בתפוצה מוגבלת, עם ההאשטאג #ציד_אדם.

מאוחר יותר, אחרי שאחותי קמה, היא לקחה יוזמה והוציאה אותי מחוסר-המעש של ההלם. הלכנו לבדוק אם האישה או התינוק בבית. רצינו לוודא שהיא לפחות יודעת שהוא נעצר, דאגנו שאולי היא סומכת עליו שיאסוף את התינוקת. אף אחת לא הייתה בבית, וגם השכנים האריתראים מהעסקים שמתחת לדירה וליד לא ידעו איך להשיג אותם.

בסופו של דבר, אחרי הרבה דאגה, שמעתי נשים עולות במדרגות, הצצתי שוב בחור של הדלת, וראיתי את האישה ואת התינוקת ועוד אישה. פתחתי את הדלת ואמרתי שאני חושב שלקחו אותו, את חבר שלה. העברית שלהן הייתה חלשה אבל הצלחנו לתקשר מספיק. הן ידעו. הוא התקשר.

אז לפחות היא יודעת. שבאו ולקחו אותו.