קטגוריה: סובלנות

מה קשור כיבוש עכשיו?

על צדק חברתי, פועלים מוחלשים, ולמה "ישראל-פלסטין אותה מהפכה."

הייתי היום באסיפה הכללית של ארגון העובדים מען. דיברו נציגים מהתארגנויות עובדים שונות, חלקם פלסטינים (עם תעודות זהות ובלי), חלקן יהודיות. נזכרתי בשאלה שנשאלת בזעם בכל פעם שדעם צועדת עם סיסמאות במחאה החברתית – מה קשור כיבוש עכשיו?!

התשובה היא פשוטה בסך הכל, והיא קשורה לא רק לכיבוש אלא גם לגזענות ולעובדים זרים. אבל קודם כל חשוב להבהיר נקודה כללית יותר לגבי כלכלה קפיטליסטית (כלכלת שוק). בכלכלה קפיטליסטית, עבודה היא סחורה לכל דבר – לכן מדברים על "שוק העבודה". העבודה שנסחרת היא לא מקום העבודה, אלא להיפך – כוח העבודה של העובדים.

בשוק כמו בשוק, התחרות קובעת את הערך של הסחורה. אם סוחר אחד לוקח 5 ש"ח על קילו פלפלים, וסוחר אחר לוקח 4 ש"ח על סחורה דומה, הסוחר הראשון לא ימכור הרבה. בדומה, אם אני רוצה משכורת של 5 אלף ש"ח עבור עבודה מסויימת, אבל יש מישהו שמוכן לעשות את העבודה באיכות דומה עבור 4 אלף, כנראה שלא יסכימו לתת לי את השכר שרציתי.

ברמת החברה, יש כלל חשוב: אם יש בשוק קבוצה של עובדים שניתן לשכור בעלות נמוכה למעביד – שכר ברוטו, יחד עם זכויות ומה שמסביב – השכר בשוק ירד והתנאים ירדו. ככל שיש יותר עובדים מוחלשים שכאלה, ככה ירד השכר יותר. ככל שיש פחות עובדים מוחלשים, השכר יעלה.

רגע של היסטוריה

במאה ה- 19, באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים המוחלשים היו בעיקר הנשים והילדים, שעבדו שעות בלתי-אנושיות, בשכר מחפיר, מגיל צעיר.1 כך התאפשר מצב שבו משפחה שלמה, שבה כל נפש עובדת כל היום, עדיין מרוויחה בסך הכל ממש בקושי מספיק כדי לשרוד בתנאי סלאמס עוד יום ולעבוד עוד יום. וכאשר בעל מפעל רצה להוריד את שכר העובדים שלו, והעובדים היו מאיימים להתפטר, כל שבעל המפעל היה צריך לעשות זה להזכיר לעובדיו שהוא יכול להחליף את כולם בנשים ולחסוך לעצמו הרבה כסף – ואז הפועלים היו נאלצים להמשיך לעבוד קשה מאוד אך להרוויח עוד פחות.

לא מדובר בקונספירציה, אלא במצב חברתי שמתאפשר תודות לדעות קדומות ומדיניות ממשלתית. כאשר המצב הזה מתאפשר, המרוויחים היחידים ממנו הם בעלי ההון, ובמידה פחותה מעסיקים בעסקים קטנים. באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים הפחות מוחלשים היו הגברים. כיוון שקבוצות אחרות קיבלו שכר מופחת, גם השכר שלהם היה זעום.

ואיך כל זה קשור לסכסוך?

עכשיו כבר פשוט להסביר: לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל אין הגנה בפועל על זכויות העובדים שלהם. הם מנוצלים ברמה שנדירה מאוד בקרב אזרחי ישראל. כיוון שמדינת ישראל, למרות שחוקי העבודה שלה חלים על עסקים ישראלים גם בשטחים, בלי קשר ללאום העובדים, לא אוכפת את אותם החוקים בצורה שיוויונית, יש לנו קבוצה אחת של פועלים מוחלשים שמורידים את השכר עבור כולם. והמצב עוד יותר מורכב. בין השאר, כי הייצור הזול בשטחים מוריד את מחירי הסחורות בשוק, מה שמכריח את כל המעבידים לצמצם בהוצאות שכר, גם אלו שלא נמצאים בשטחים.

והפלסטינים בשטחים הם לא הקבוצה היחידה של פועלים מוחלשים. יש כאן רבדים על גבי רבדים. מבקשי המקלט מאפריקה הם עוד קבוצה שכזו, ומהגרי עבודה מרחבי העולם השלישי נמצאים במצב דומה מאוד. גם הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית ("ערביי ישראל") מועסקים פחות ובתנאים ירודים בהרבה מאלו של ישראלים יהודים. אפילו בין קבוצות שונות בציבור היהודי יש פערי שכר, ועד היום עדיין יש פער בשכר בין גברים לנשים.

כל הדברים האלה קשורים. אם אנחנו רוצים שיהיה אפשר להתקיים פה בכבוד, אין ברירה מציאותית חוץ מאשר מאבק על שיוויון מוחלט לכל הקבוצות בארץ בכל הנוגע לתנאי עבודה. ההיסטוריה של מאבקים מסוג זה מראה ששיוויון שכזה דורש כוח אלקטורלי, כלומר זכות הצבעה. זו המציאות. ככל שהעובדים מוחלשים, בעלי ההון מחוזקים וחופשיים להמשיך לשלוט בחיינו ולחיות על חשבוננו.

השלטון הצבאי בשטחים, המדיניות כלפי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, האפליה הגזענית נגד ערבים, נגד מזרחים, נגד רוסים – הכל אותה מהפכה.

מילה לסיום, לחבריי למאבק החברתי:

אני לא מבקש שתסכימו איתי. בכלל לא. אני בסך הכל רוצה שתבינו למה אני מבלבל לכם את המוח עם כיבוש ואפרטהייד ופליטים, ותפסיקו להגיד לי שזה לא קשור. לדעתי זה קשור ועוד איך. אני לא אהיה במאבק חברתי שלא נותן לי לדבר על זה. מאבק שכזה הוא קרב אבוד מראש, מבחינתי. איש באמונתו יחיה – תצעקו אתם את האמת שלכם, ואני את האמת שלי, וההיסטוריה כבר תגיד מי צדק. העיקר שאנחנו נאבקים ביחד ולא רבים אחד עם השני מה מותר ואסור להגיד.

הערות שוליים:

  1. יש לציין שהמצב שאנחנו מדמיינים, שבו כביכול נשים לא יצאו לעבוד לפני התנועה הפמיניסטית, היה נחלתן רק של המשפחות העשירות ביותר באותה התקופה. האפלייה כלפי הנשים התבטאה במקום זה בכך שהשכר שקיבלו היה ממש רק דמי־כיס. []

כן לבריתות, לא למסמוסים

בפוסט הקודם התייחסתי לאחד מהוויכוחים שמתנהלים על גל המחאה הנוכחי – מיקום ההפגנות. מה שאמרתי היה, בגדול, שהכי טוב שכל אחד יפגין איפה שהכי נוח לו, ושאם בכלל להתאמץ לעשות הפגנות מרכזיות גדולות, אז בירושלים ולא במרכז תל אביב. בפוסט הזה אני רוצה להתייחס לאחד הוויכוחים האחרים – על זיהוי מפלגתי – ולהתחבר למשהו כללי יותר.

שלשום הלכתי להפגנה של "הלא נחמדים" ו"המעברה" ברמת אביב, מול הבית של לפיד. הלכתי לשם בחולצה אדומה של דעם. חברים אחרים מדעם הלכו ככה להפגנה הקודמת שם ואמרו שלאף אחד לא הייתה בעיה עם זה.

גם לי אף אחד לא העיר על החולצה שלי במהלך ההפגנה. נשארתי ממש עד הסוף, כשהיינו רק קומץ קטן שחוסם צומת שקטה ברמת אביב. בשלב זה הייתי היחיד בחולצה אדומה, ולאף אחד מהמהפכנים הזועמים והמרשימים שהיו איתי לא נראה שזה הפריע.

אבל במונית השירות חזרה לדרום תל־אביב, מהפכן אנרכיסט שמאלי שהיה איתנו לאורך ההפגנה ניסה להסביר לי למה זו הייתה טעות לבוא עם החולצה הזו. "זה מרתיע חלק מהאנשים, שאתה בא עם חולצה שמאלנית שכתוב עליה בערבית," הוא אמר. "ובכלל, מפלגות זה מפלג ומפריד ומבדל."

לא על זה אני רוצה לכתוב כרגע, אבל חשוב לתת את הדעת על הדרת הערבים שמשתמעת מהבקשה הזו – אם חולצה שכתוב עליה בערבית לא רצויה, הרי שגם ערבים לא רצויים – מה שגם גזעני בקטע רע, וגם בכלל לא חכם: 20% מהאוכלוסיה הם ערבים וכדאי שנפנים שאנחנו צריכים גם אותם במחאה.

הטענות הכלליות יותר לגבי זיהוי מפלגתי לא חדשות לי, ואני לא חושב שהן שגויות לחלוטין; לא לכל פעולת מחאה אני אבוא עם חולצת דעם. אבל אני רואה בנסיונות האלה לטשטש זהויות פוליטיות והבדלים בתוך המחאה טעות מרה, המשך של הטעות המרה של מחאת 2011 החביבה והכיפית וה"א-פוליטית".

זו טעות למסמס את המסרים והמחלוקות במקום לכרות בריתות אף על פי ולמרות המחלוקות.

זו טעות כיוון שיש כאן הרבה זהויות שונות – וכולם יודעים שהן כאן. העמדת הפנים שכולנו מסכימים על הכל היא מגוחכת, ולא מחזיקה מעמד לאורך זמן. זה גם לא באמת נותן לנו את מה שאנחנו צריכים, אלא אם מה שאנחנו צריכים זה להרגיש שיש איתנו הרבה אנשים.

אלא שכדי באמת לשנות כאן משהו, אנחנו צריכים בעיקר שני דברים: מהפכנים נלהבים ובריתות בין קבוצות שונות, גם כשתהום פעורה ביניהן.

מי שמחפש תירוץ שלא להיות חלק מהמהפיכה ימצא אותה. אני אתייחס לדוגמה הנתונה, אבל זו רק דוגמה: מי שרק מחכה לראות שם בערבית או לשמוע סיסמה בערבית כדי לברוח חזרה לחיק הלאום, שספק מחבק, ספק חונק, לא הולך להיות חלק מהמהפיכה הזו.

זה צריך להיות ברור לנו. הממשל הישראלי – כמו כל הממשלות הערביות המושחתות באיזורנו, אגב – משתמש כבר דורות בסכסוך בין היהודים והערבים כדי להסיח את דעתנו מהדיכוי והשחיתות.

אז נגיד שתנועת המחאה באמת תדאג שלא להפחיד אף אחד עם מסרים שמאלניים או חס וחלילה מילים בערבית. ונגיד שבאמת התנועה תגדל ותגיע, תודות למסמוס הזה, למאסה ענקית של אנשים. ואז מה? במוקדם או במאוחר, יהיה איזה עימות מזויין כזה או אחר, אולי ביוזמה ישראלית ואולי לא, וביבי-בנט-לפיד יקראו לכולם להפסיק להפגין ולהתגייס להגנה על המולדת. כל האנשים שהצלחנו למשוך למחאה באמצעות המסמוס יהיו הראשונים שיברחו. אלו לא האנשים שיסרבו לצו 8 כדי להמשיך במחאה.

ואני לא מכליל פה על ימנים או על תושבי שכונות או על מזרחים. בכלל לא. להיפך. אני אומר שיש, בכל הקבוצות החברתיות בארץ, אנשים שמוכנים להיות מהפכנים, ויש אנשים שמחפשים סיבות שלא להיות מהפכנים. האנשים שמוכנים להיות מהפכנים הם מי שאנחנו צריכים בתנועת המחאה הזו, ולא משנה אם יש לי מחלוקת ערכית עמוקה עם חלקם בענייני דת וענייני לאום.

מה שמביא אותי לנקודה השנייה שציינתי – אנחנו צריכים בריתות פוליטיות ברורות בין קבוצות שביניהן פעורה תהום, אף על פי ולמרות המחלוקות.

תנועת המחאה הזו צריכה להצליח להכיל כמה שיותר אנשים שהשיטה דופקת, והרבה מאוד מהאנשים האלה – רובם – הם "מיעוטים", כגון מזרחים, חרדים, ערבים, רוסים, ואתיופים. כשתנועה צריכה להכיל אנשים רבים מכל הרקעים האלה, היא חייבת להכיל מחלוקות קשות בנושאי דת ונושאי לאום. לכן היא חייבת להפסיק להעמיד פנים שאין הבדלים, ולהגיד בלי להתבייש – אם אתם נגד השיטה, אתם איתנו.

שוב – מי שמחפש סיבה שלא להיות שם לא יהיה שם, ואם כן יהיה שם לא יישאר עד לסוף.

הדרך למחאה/מהפיכה מכילה, עממית ואמיתית היא לתת לכולם להיות מי שהם – בלי בושה, בלי לפחד שלא להסכים, בלי לפחד מהשונה. לא ישתנה פה שום דבר אם ניתן לשוני הזה להפריד בינינו, והרי כולנו יודעים שהשוני הזה שם.

מי שמחליט שמהפכה עם סיסמאות בערבית היא לא המהפכה שלו, בוחר להדיר את עצמו. כנראה שהוא עדיין מחפש סיבות למה לא. מי שמבקש מאחרים שלא להניף דגלים מסויימים, לעומת זאת, מדיר אותם, ומוטב היה שישתוק. ייתכן שיש ביניהם מהפכנים אמיתיים.

בוא נביא כל אחד את המחאה שלו, וניתן לכל אחד להביא את המחאה שלו, גם אם אנחנו לא מסכימים איתה. בואו ניתן לכולם לבוא בתור מי שהם, בלי לדרוש מהם להסתיר שום דבר. בואו נבוא עם כל השוני, ונלמד לכבד ולהכיל את המחלוקות. בואו נדבר בבריתות, ולא במסמוסים.

גורביץ מעיר: אריתראים שכספם מגיע לאריתראה תומכים בכלכלת ישראל

למי שפספס, בן דרור ימיני השתמש בעוד טיעונים כלכליים כדי לשכנע אנשים שהזרים השחורים האלה הם דבר רע, וגורביץ עשה מהטיעונים שלו מיץ שטות. בין השאר הוא מעיר – ובכך עוזר קצת להשלים את הטיעון שהבאתי לא מזמן – שכסף שאריתראים מרוויחים בארץ ומגיע ישירות או בעקיפין לקופת המדינה האריתראית דרך מיסים, כסף זה מגיע בחלקו בסופו של דבר גם הוא חזרה לכלכה הישראלית:

ימיני מוסיף עוד נדבך להסתה הקבועה שלו כשהוא טוען – בלי שום הוכחה – שהפליטים מאריתריאה תורמים לטרור. איך? ובכן, חלק מהם עשוי לשלם מס לממשלת אריתיראה, ואחרים מעבירים כספים לקרוביהם באריתריאה שאחר כך נאלצים לשלם מס, וממשלת אריתריאה מעבירה חלק ממנו לאל שבאב, קבוצה איסלמיסטית בסומאליה שמקורבת לאל קאעדה.

מבלי להכנס לסיפור המסובך להדהים של מה שקורה בקרן אפריקה – בקצרה, ממשלת אריתריאה מסוכסכת קשות עם ממשלת אתיופיה; אתיופיה פלשה לסומאליה; אריתריאה מסייעת למורדים האיסלמיסטים שנאבקים בכוחות האתיופיים – מה שימיני עושה כאן הוא האשמת הפליטים האריתראים בטרור משום שהם עשויים לשלם מסים לממשלת הבית שלהם. ממשלה, אגב, שימיני מודה שישראל היא בין הבודדות שמנהלות איתה יחסים מלאים, מסיבותיה שלה.

כלומר, תשלום מסים לממשלה ידידותית לישראל הופך אצל ימיני לסיוע לטרור. למותר לציין שממשלת אריתריאה עושה עוד כל מיני דברים עם המסים שהיא מקבלת, חוץ מסיוע לאל שבאב – למשל, לשלם עבור נשק ישראלי שעל פי דיווחים נמכר לה במהלך מלחמתה עם אתיופיה; למשל, קצת שחיתות תמורת הכסף שקיבלה מישראל עבור שני הבסיסים שישראל (על פי מקורות זרים) מפעילה במדינה.

[…] שימוש דמגוגי הפוך בטענה של ימיני הוא שכולנו צריכים להעריץ את הפליטים האריתראים, משום שחלקם משלמים מסים לממשלת אריתריאה, מסים שמשמשים אותה לרכוש ציוד ישראלי ובכך למנוע אבטלה בתעשיית הנשק שלנו.

[קישורים והדגשה במקור]

ערך מוסף

אחת הטענות נגד המהגרים/פליטים האפריקאים היא שהם גוזלים מקומות עבודה מהאנשים שכבר נמצאים בארץ. הטיעון הזה הוא מופרך, ואפילו אדם בעל הבנה בסיסית למדי בכלכלה, כמוני, יכול לראות את זה. אני אנסה להסביר.

Read more