קטגוריה: מחאה

האדונים לא מפחדים מאינדיבידואליזם – אקטיביזם ופוליטיקה ללא תנועה הם חסרי משמעות

זה אולי כואב אבל זו המציאות. מבני הכוח ששולטים בנו ומנצלים אותנו לא מפחדים מאינדיבידואליזם. להיפך, הם בונים עליו. הם מטפחים ובונים על הצורך שלנו להתבדל, לפעול בנפרד, להתמקד בחיינו האישיים. הדבר שמפחיד את האדונים, הדבר שיכול לשנות את העולם, הוא לא החלטות אינדיבידואליות נטו, אלא מסגרות פעולה קבוצתיות שמאפשרות לנו להתגבר על ההפרדה בינינו ולאחד כוחות.

ההבדל בינינו לבין בעלי ההון והשררה הוא קודם כל ריכוז הכוח. הם מחזיקים בהרבה מאוד כוח מרוכז, אנחנו מחזיקים בהרבה מאוד כוח מפוזר. אם נפעל בנפרד, נמשיך לפעול בעמדת חיסרון מוחלטת. ביחד, אנחנו לגמרי יכולות להתגבר על ריכוזי הכוח של ההון ולהעמיד מולם כוח עממי, אזרחי, המוני.

זה לא אומר שחייבות לגלוש לפופוליזם זול או לפנות לרגשות הכי זולים של ההמון. אבל זה כן אומר שצריך לבנות אלטרנטיבות. בין אם בגדר הצעה או בגדר מבנים אלנטרנטיביים שאנחנו ממשות בשטח, אי אפשר לבנות תנועה בלי לבנות אלטרנטיבה.

קל וכיף להגיד שצריך לזרוק הכל ונראה מה הלאה. זה גם נכון במידה מסויימת. אבל זה לא מאחד.

כשמרקס ואנגלס כתבו את המניפסט הם יכלו להגיד בצדק ש"אין לפועלים מה להפסיד מלבד שלשלאותיהם". המהלך הכי גאוני של הקפיטליזם היה כשהסכים לתת לפועלים מה להפסיד. זה אומנם הולך ונשחק עכשיו בעידן הנאו ליברלי, אבל השפע היחסי של כלכלת העולם הראשון של אחרי מלה"ע עדיין שם, ומעטים מאוד האנשים שיכולים להרשות לעצמם לוותר על המעט שהם קוששו.

ברור שמגיע לכולם יותר מהפירורים האלו של האדונים. ברור. אבל מי שיש לו מעט וקורע את התחת לשמר את זה לא יוותר על המעט הזה בלי שאת לפחות אומרת לו בקווים כלליים איך אנחנו הולכות להשיג ביחד יותר. או יותר טוב, מראה לו שזו אפשרי בפועל, יעני בפעולה ישירה.

אישית אני כן מאמין שאפשר פשוט להפיל את מבני הכוח הנוכחיים ושיצא מזה משהו טוב. אבל זה רק בגלל שאני מתעסק כבר שנים בחזונות אוטופיסטיים ומבין שזה קצת מיותר לתכנן מראש מה יקרה. שהדברים יתהוו מתוך המציאות בכל מקרה. אבל לא כולם מגיעים למסקנות האלה שלי ושלך.

אנשים כלואים במערכת גאונית ומרושעת שמשעבדת אותם תמורת קיום בסיסי, מבטיחה להם הבטחות שווא על אפשרות להשיג הרבה יותר מזה, ובו זמנית מאיימת שאם הם לא ישתפו פעולה גם את מה שיש להם הם יאבדו. אז אנשים תלויים במערכות הקיימות ולא יודעים איך להסתדר בלעדיהן.

אנשים נמצאים במקום של חרדה קיומית בסיסית מתמדת, ואי אפשר לצפות מהם לזרום על מהפכה בלי להגיד להם איך הם הולכים להתקיים. בגלל זה צריך לדבר על כלכלה, בגלל זה צריך לדבר על אלטרנטיבות. לא בגלל שאנחנו אשכרה נממש איזה חזון מושלם מתישהו, אלא פשוט כי זו הדרך הכי יעילה לשכנע אנשים שאפשר אחרת.

ובלי שנשכנע הרבה מאוד אנשים שאפשר אחרת, בלי שנבנה כוח קולקטיבי משמעותי מאוד, המיעוט הקטן של הגברים הלבנים ששולטים בעולם ימשיכו לשלוט ביד רמה ולא יזיז להם בכלל שכמה מאיתנו חושבות שהם חארות ושאפשר להיפטר מהם אתמול ולעשות את העולם טוב יותר.

משמעות המעצרים בהקשרם: ניטרול התנגדות

למעצרים בהפגנה של מוצאי שבת האחרונה היתה מטרה אחת: נטרול ההתנגדות למתקפה על רצועת עזה. החלטת המשטרה למנוע את ביטוי ההתנגדות הזה והנחישות בה היא פעלה נראות כמו עליית מדרגה באמצעים שבהם מבקש השלטון להשתיק מחאה אבל למעשה אין כאן דבר חדש. ניטרול אלים של התנגדות הוא תנאי הכרחי לקיומו של כל מפעל קולוניאליסטי מיסודו, והציונות לא שונה בכך.

בחסות המתקפה על השטחים הפלסטינים במבצעי "שובו בנים" ו"צוק איתן", נדמה שחווינו רמה חדשה של אלימות שמכוונות כלפינו כפעילים נגד הכיבוש הפועלים בתוך גבולות 48. יש תחושה רווחת שגבולות השיח נהיו צרים מהרגיל, והלם על "אובדן הדמוקרטיה" ועלייתן של מגמות "פשיסטיות".

כאשר הגענו להפגנה בכיכר הבימה במוצאי שבת, הכיכר הייתה מגודרת מכל כיוון, תחת שמירה כבדה של שוטרי יס"מ, חלקם מסתובבים בכיכר עם תת-מקלע צבאי, רובם בכפפות שחורות, והם מונעים הכנסת שלטים ומגפונים לכיכר ומבקשים מפעילים שהם מזהים לצאת מהמתחם.

דברים בהקשרם

בתור תופעה נקודתית, זה חדש. אולם חשוב להבין את סגירת הכיכר, את הנסיון למנוע את ההפגנה ואת המעצרים שליוו את הנסיון הזה, בהקשרם הפוליטי וההיסטורי.

בחודש האחרון נעצרו כ- 600 פעילים פלסטינים אזרחי ישראל סביב ההתנגדות למתקפה על עזה.

בהפגנות בגדה המערבית בשבועות האחרים, כבר נורתה אש חיה על מפגינים בידי מתנחלים ובידי כוחות, הכיבוש, ונהרגו כ- 15 בני אדם.

כל הדברים האלה נמצאים על רצף אחד, פנים שונות של אותה התופעה: מפגינים תחת מרותה של ישראל מוחים נגד הפעילות הישראלית ברצועת עזה או בסולידריות עם קורבנותיה, ונענים באלימות ממסדית.

קולוניאליזם לא סובל התנגדות

בתור פרוייקט קולוניאלי, הציונות מפעילה שלל אמצעים לניטרול התנגדות, מאז שידה הייתה לעליונה במהלך הנכבה/קום המדינה. כדי להצליח, קולוניאליזם חייב לדאוג להפוך מתנגדים פוטנציאלים לסבילים, בין אם בתור נתינים מושפלים, בתור משת"פים, או בתור גופות.

את השימוש המתוחכם באלימות להשגת המטרה הזו אנו מכירות היטב מהיחס לו זוכים פלסטינים (עם ובלי אזרחות) ממדינת ישראל, מאז היווסדה וביתר־שאת מאז כיבוש שטחי 67. כאמור, גם בשבועות האחרונים אנו עדים לשימוש נרחב באלימות כלפי פלסטינים לניטרול ההתנגדות שלהם.

אלימות היא לא הדרך היחידה

אך אלימות איננה האפיק היחיד שבאמצעותו ניתן לנטרל התנגדות. כיוון שמקורות ההתנגדות הפוטנציאלית הם רבים ומגוונים – פלסטינים ויהודים, אזרחים ונתינים – גם אופני ניטרול ההתנגדות חייבים להיות מגוונים.

כך פועל בחברה הישראלית מערך נרחב של תעמולה פנימית, תעמולה המופנית כלפינו האזרחים. מטרתה לשכנע אותנו שלא נכון להתנגד כי הציונות צודקת – ושגם אם היא טועה, הצד השני טועה יותר. התעמולה מושרשת היטב במערכת החינוך ובהמשכה (בעיקר עבור יהודים חילונים) בצבא, ובמסגרות האלה מתחנכים עיתונאים שכמעט ולא מעזים לפקפק ולשאול שאלות, והעיתונות משמשת לרוב שופר ממושמע של טענות המשטר.

וכך פועלת גם הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית כאמצעי לניטרול התנגדות – היא מספקת אפיק מבטיח לפעולה נגד הציונות, אבל ההגמוניה הציונית בכנסת מחרימה מראש את כל מי שאינו שייך אליה, מסמנת אותו כ"זועביז", ומצֵרה מאוד את מרחב התמרון הפוליטי שלו.

הגזענות באה פה לשרת מגמה בסיסית בדינמיקה הקולוניאליסטית: הפרדה. נדרשת הפרדה חברתית ופוליטית בין הקולקטיב הכובש לקולקטיב הנכבש כדי להבטיח שלא תהיה התנגדות אפקטיבית, חוצה-מגזרים, להמשך הכיבוש. המגמה הזו מתקיימת בכנסת וברחוב במקביל, בפוליטי וגם באישי – אין זה צירוף מקרים שבעת שלאחרונה התחזק ארגון להב"ה התחזקה גם מפלגת "הבית היהודי".

יהודים שעוברים את הגבול הגזעני הזה ומשתפים פעולה עם פלסטינים מוקעים כבוגדים, גם ברחוב וגם בכנסת, וגם המתונים שביניהם – יש חלק לא מבוטל מהימין שמתייחס אפילו למרצ הציונית בתור "שמאל קיצוני" אנטי-ישראלי.

כך הכנסת מצליחה להכיל חלק נכבד מפוטנציאל ההתנגדות מבלי לתת לו יכולת לשנות מהותית את יחסי הכוחות וסדרי השלטון בפועל.

לא לעולם חוסן

אל דיכוי ההפגנה של ה- 2 באוגוסט והמעצרים שהיו שם הגענו על התרופפות היכולת של הציונות למנוע התנגדות בלי אלימות, באמצעים תעמולתיים ופרלמנטריים.

במשך שבועות, השמאל הפרלמנטרי הראה חוסר יכולת להנהיג התנגדות ציבורית למתקפה על עזה, בעוד רבים מתומכיו הזדעזעו עמוקות מההרג וההרס ההולכים ומתרחבים והיו חייבים לעשות משהו – או לפחות לצעוק. ללא תיווך פרלמנטרי בין הרחוב למשטר, היחס של השלטון להפגנה תמיד יהיה פחות מרוסן.

ובתהליך של שנים, הטוטאליות של התעמולה הפנימית הציונית הלכה והתרופפה. למבצע "צוק איתן" הגענו עם מקורות מידע אלטרנטיביים רבים וגישה ישירה לנקודות מבט מצדו השני של המתרס ומרחבי העולם, תודות לאינטרנט, למדיה החברתית, ולהתעוררות העיתונות האזרחית האקטיביסטית בישראל-פלסטין בשנים האחרונות.

וכך נוצר מצב שפלח של מאות או אלפים במגזר היהודי, מצויד במודעות פוליטית, כבר לא קנה את ההצדקות של הציונות למתקפה המזעזעת על רצועת עזה, לא מצא בנציגות הפרלמנטרית הרשמית ייצוג מספק לעמדתו ולמאבקו – ונאלץ לצאת לרחוב על אף כל הסיכונים והאיומים.

משטרה למפגינים: תוותרו

לאחר שבועות שבהם יצאנו לרחוב שוב ושוב, לא נותר למשטר אלא להביא אלינו את הבריונות שהוא כה מיומן בהפעלתה על הפלסטינים, אותה הבריונות שהתגלמה גם ב"צוק איתן" בעצמו.

הבחירה האקראית למדי בעצורים והבחירה האקראית עוד יותר בקומץ מתוכם שהואשם בתקיפת שוטרים – כולל איש משפחה צנום, שקט ומאפיר שהתלונן במעצר על בעיות גב – מבהירה את המטרה ההרתעתית של המעצרים. ואם זה לא מספיק, תנאי הערבות של כל העצורים משלימים את העבודה – הרחקה ל- 15 יום מכיכר הבימה וכיכר רבין, שני מוקדי ההפגנה הקבועים.

אל תעמדו בדרכי," אומר המשטר, "או שאחטיף לכם. לא כדאי לכם. רדו מזה כבר."

כל המטרה היא ניטרול ההתנגדות.

ובדיוק לכן, התשובה שלנו צריכה להיות ברורה – להמשיך להתנגד, בכל הכוח, בלי פחד.

תודה רבה לנאס, שליווה את הטקסט הזה עוד טרם נכתב ועד עריכתו.

 

תמונת Activestills.org

מרצ מעדיפה את הציונות על הדו-קיום

לפני כמה ימים, חברה יקרה כתבה לי בייאוש אחרי ששמעה שמפלגת מרצ משכה את תמיכתה בהפגנה של מוצ"ש האחרון – הפגנה שקראה בשם "מחנה השלום" להפסקת המתקפה על רצועת עזה בעד חתירה מיידית לפתרון מדיני. הפגנה שלגמרי היה סביר לצפות ממרצ להשתתף בה.

זרקתי הערה אנטי-ציונית סתומה כלשהי, כהרגלי, משהו כמו, "רואה, אי אפשר לעבוד עם ציונים." החברה, שגם היא אינה ציונית, הקשתה ואמרה, "בסדר, אבל מעבר לתוויות, איך יכול להיות שהם לא משתתפים?"

בשמאל הישראלי מתקיים דיון ער סביב העניין הזה, מסתובבות הרבה שמועות וטענות סותרות, והדיון נראה חלוק בעיקר בין תומכי מרצ שמכחישים את העמדה הבעייתית של המפלגה ומדגישים רק את התנגדותה למבצע, לבין השמאל האנטי-ציוני (עליו אני נמנה) הקופץ על ההזדמנות לגנות ולהוקיע את המפלגה הוותיקה, המתיימרת לייצג את "השמאל של ישראל."

מה היא בעצם ציונות?

מאז שאני אנטי-ציוני, ומאז שאני מתבטא נגד הציונות, נדרשתי הרבה פעמים (בידי תומכי מרצ במיוחד) להגדיר מהי אותה ציונות שאני יוצא נגדה. למעשה התרשמתי שזו שאלה כנה, שגם לציונים אין תשובה עליה. מה היא בעצם ציונות?

עם הזמן הגעתי למסקנה מסויימת לגבי המכנה המשותף למי שמשתייכים לתנועה הזו (או שלא מתנגדים לשיוכם אליה) מימין ומשמאל – שאיפה לשימור העליונות היהודית בתחומי פלסטין ההיסטורית.

אבל זוהי הגדרה אידיאולוגית והייתי רוצה עכשיו להציע הגדרה פוליטית. ציונים בפוליטיקה הישראלית – ממרצ ועד עוצמה לישראל, על כל ההבדלים – רואים בציבור היהודי-ישראלי את מסגרת הייחוס הפוליטית שבה מתקיים עתידם.

מרצ כמקרה מבחן

מרצ היא מקרה מעניין מכיוון שהיא יושבת כיום על קו שבר אידיולוגי ופוליטי עמוק. רבים מפעיליה ורבים מתומכיה אינם ציונים, אולם המפלגה מזדהה כציונית ומתנהלת בהתאם. הקושי לעמוד מאחורי הפגנה שקוראת לסיום מבצע האימים הנוכחי ברצועת עזה הוא דוגמה לכך, כמו גם התבטאויותיה המקוממות של זהבה גלאון בגנות אלו מאיתנו שהפגינו נגד המבצע עוד לפני שזה נהיה עניין המוני.

הפגנת שמאל נגד מבצע
זהבה גלאון בראיון אצל אל-מוניטור, על הפגנותינו, לפני שנתנה ואז משכה את מנדט מרצ להפגנת ה- 26 ביולי בעד הפסקת אש והסדר מדיני: "קודם כל, מדובר בקבוצה שולית [שמפגינה נגד צה"ל] ואנחנו איננו חלק ממנה. בשבת הם יצאו להפגין בכיכר הבימה ומישהו ממרצ שאל אותי למה לא הייתי שם.[…] אנחנו לא הולכים להפגנות כאלה, ואם אנחנו נפגין אנו נקרא להפסקת אש או להסדר מדיני, אבל לא נצא נגד צה"ל. אני לא נותנת לגיטימציה להפגנות האלה."

הרי בציבור הציוני שימינה ממרצ יש קונצנזוס ברור בעד המבצע. הוא נתפס כפעולה הגנתית מוצדקת, בין אם מקבלים את מותם של מאות חפים מפשע בצהלות שמחה או בבכי מר. ולעומת זאת בציבור הפלסטיני (משני צדי הקו הירוק) ובשיח הלא-ציוני בשמאל הקונצנזוס הוא הפוך – המבצע הוא פעולה התקפית, נבזית, חסרת תועלת ואף מזיקה ונפשעת, הגובה חיים רבים לשווא.

ציונות באה על חשבון דו-קיום

אני מציע, וכך גם אמרתי לחברתי המתוסכלת, שהסירוב של מרצ לעמוד באופן חד משמעי לצידנו כנגד המתקפה על עזה הוא תוצאה ישירה של היות המפלגה ציונית – כלומר, תוצאה של כך שמפלגה זו מחפשת את שותפיה ותומכיה בקרב הציבור היהודי קודם כל. היא מחפשת את הציבור שרוצה בדו-קיום, כן, אבל בו זמנית היא מדגישה שוב ושוב את נאמנותה למדינה (שמכונה לעתים בידי פלסטינים פשוט "הכיבוש") ואת תמיכתה בצבא (שנתפס אצל פלסטינים כצבא הכיבוש, לא צבא הגנה, ובצדק.)

הצורך להצהיר השכם וערב על נאמנות למוסדות אלו, הוא מכשול בפני כל הזדהות פלסטינית עם הצהרותיה של המפלגה, מכשול בפני כל אפשרות לאחד תחת גישתה המוני יהודים ופלסטינים. (יעיד על כך טקסט החובה של רמי יונס, אין לנו את הפריבילגיה להיות מתונים בזמן שילדים מתים בעזה.)

שותפות יהודית-פלסטינית היא הדרך היחידה לדו-קיום

דו-קיום, כלומר קיום של יהודים ישראלים לצד ערבים פלסטינים וביחד איתם במרחב שבין הירדן לים, דורש מאיתנו כיהודים ישראלים לחפש קודם כל את השותפות עם פלסטינים. אם נידרש כל פעם להיצמד לקונצנזוס של הכובש, שרואה בהרג מאות בני אדם (שלא משלנו) כל שנה-שנתיים דרך סבירה להתקיים, ברור שאין מה לדבר איתנו.

גם אם מקבלים את הטענה עצמה כנכונה, את ההרג כרוע הכרחי, הרי שהדרישה לקבל את הגישה הזו מציבה רף בלתי הגיוני עבור מי שיש לו קרובים קרובים או רחוקים בעזה וזיכרונות חיים של הנכּבּה במשפחה.

מי שבאמת ובתמים רוצה פתרון של שלום כאן חייב להעז לדבר כנגד הקונצנזוס שמצדיק ומשמר את הקיים. שמאל מתבסס קודם כל על שיוויון בין בני האדם, ולא ייתכן שמה שמכונה "מחנה השמאל" יתיישר ברגע משבר לפי זעמו של הציבור הישראלי ויתעלם לחלוטין מנקודת המבט הפלסטינית, אם ברצונו להגיע לקיום משותף במרחב אחד עם העם הפלסטיני.

הגיע הזמן להפרד מהציונות לשלום.

קרדיט: שתי התמונות הן של Activestills.org

הסתה לעמידה מנגד

בדיון אתמול על דרכי פעולה לסיוע למאבק מבקשי המקלט, נוכחתי שוב עד כמה העובדות בצד שלנו. כל הזמן עלו פרטים על הכסף שהמדינה מבזבזת ב"מדיניות" הנוכחית, על דרישות החוק הבינלאומי, על השחיתות שעומדת מאחורי ההסתה. התורמים העיקריים של מירי רגב מייבאים עובדים, ומירי רגב מסיתה נגד מבקשי מקלט. אלי ישי כידוע מחובר אישית לקבלני העובדים הזרים הנצלניים. הקמת מתקן "חולות" עלתה למדינה כחצי מיליארד ש"ח, ותפעול המתקן ממשיך לעלות, ולעלות, ולעלות. במקום שאנשים יעבדו ויתקיימו בכבוד, ועל הדרך ישלמו מיסים, מוציאים אותם משוק העבודה ומבזבזים הררי כסף על כך.

הייתי יכול להמשיך. כל כך הרבה עובדות ומספרים. אבל השיח הציבורי רדוד לחלוטין, לא מתייחס בכלל למציאות, כולו רווי בהסתה.

לפעמים נראה שהשיח הציבורי בנושא הזה נתקע מאחור. כבר מזמן הושלמה הגדר האכזרית על גבול מצרים ובלמה פחות או יותר לחלוטין את זרם מבקשי המקלט – אבל עדיין מדברים על הצורך להרתיע מהגרים נוספים מלהגיע לכאן. כבר מזמן השתקעו קהילות מבקשי מקלט בדרום ת"א, שינו לחלוטין את מרקם החיים, ודחקו החוצה חלק מהאוכלוסייה שהייתה כאן לפני כן – אבל עדיין מדברות על הצורך לקלוט מבקשי מקלט באופן מפוזר ושווה יותר על מנת למנוע פגיעה בקהילות מוחלשות.

כפי שהבנתי בעזרת חבריי אתמול, זה לא צירוף מקרים שהשיח בנושא הזה כל כך נפיץ. הוא נוגע בשאלה מרכזית של הקיום הישראלי – למי מותר להיות פה.

היות ויש אינטרסים פוליטים וכלכליים שונים שנוכחות מבקשי המקלט מתנגשת בהם, וכיוון שלנושא יש כזה פוטנציאל נפיץ, כזו יכולת להכניס ציונים למגננה עיוורת על המרחב היהודי הטהור שהם היו רוצים פה – לא לקח יותר מדי זמן להסית את הציבור נגד מבקשי המקלט. וכפי שציינו החברים, וחשוב לציין – זה לא שהצליחו להביא את הציבור לשנאה ואלימות מתפרצת כלפי מבקשי המקלט. יש אירועים אלימים מדי פעם, אבל בסך הכל ישראלים ואפריקאים עוברים כאן אחד ליד השני ממש כל הזמן ואפילו קללה לא נזרקת.

לא, ההסתה לא הצליחה להגיע למימדים של אלימות גזענית יומיומית מצד אזרחים – אבל אני לא חשוב שזו אי פעם הייתה המטרה. הרשויות מפעילות כבר אלימות יומיומית נגד מבקשי המקלט, בשלל דרכים. חברה טובה סיפרה לי שעסקים בבעלות אפריקאים בנווה שאנן חייבים לסגור עד השעה תשע כל ערב, בעוד עסקים באותו הרחוק ממש, אם הם בבעלות ישראלית – וגם אם זו מסעדה אריתראית – יכולים לפעול עד מאוחר. אפרטהייד ברחוב אחד, בלב המדינה.

ההסתה איפשרה את זה. ההסתה הצליחה לאטום את לב הציבור הישראלי למבקשי המקלט, ולהכשיר את הקרקע בשביל המשך ההתעללות הממוסדת. רק צריך שאנשים יעמדו מנגד ולא יפריעו, ובזה אין ספק שהצליחו.

אבל מבקשי המקלט לא שותקים. הכלואים במתקן ה"פתוח" חולות פתחו אתמול בשביתה, בה מסרבים לצאת מהמתקן ומסרבים לחתום נוכחות שלוש פעמים ביום כנדרש מהם.

הערב נקיים משמרת מחאה בסולידריות עם מאבקם, בכיכר הבימה, בשעה 19:00.

עדכון קשור: נתקלתי לא מזמן בחדר המדרגות בשכן שלי שכתבתי על חטיפתו. מסתבר ששיחררו אותו עוד באותו היום. משום מה לא הרגשתי בנוח לנבור ולשאול מה הם רצו.

עדכון לא קשור (פרוייקט 300): פספסתי איזה יום-יומיים בפרוייקט 300 שלי, וכמובן שאני מתבייש מאוד. אתמול לעומת זאת פשוט כתבתי, באופן מפתיע, באנגלית.

ירידה לצורך עלייה

אחד הזכרונות המוקדמים שלי, כנראה מגיל 5–6 – אני ואמא הולכים, היא עם העגלה, ובעגלה אחותי. איפשהו במרכז העיר בירושלים. "כשתהיה גדול כבר לא יהיה צבא." לא זכור לי ההקשר, מה בא לפני ומה בא אחרי בשיחה או בעולם הרגשי שלי. רק האמירה הזו. אני יליד שנת '88, כך שזה היה בתקופת אוסלו, כנראה לפני רצח רבין. תקופה של תקווה בקרב המיליֵה התרבותי-חברתי שלנו: אשכנזי, חילוני, שמאלני, מעמד ביניים.

אני גם לא זוכר באיזו שפה היא אמרה לי את זה, אבל סביר להניח שזו הייתה אנגלית, שפת האם שלי. אמא ואני תמיד דיברנו באנגלית. היא עלתה לארץ מארה"ב כילדה, עם משפחתה, ולפני שנולדתי היו תקופות שהיא גרה שוב בארה"ב. היא השתלבה היטב בארץ, אבל מעולם לא הרגישה ישראלית לחלוטין. כשנולדתי היא התחילה ספונטנית לדבר איתי באנגלית, ואבא שלי זרם עם זה ודיבר איתי באנגלית גם הוא, עד שהלכתי לגן והייתי חייב כבר ללמוד עברית.

 

לכל אורך ילדותי בירושלים, תמיד שמעתי ממשפחתי תלונות על ישראל והישראלים. הם כאלה גסי רוח, לא מנומסים. הכל כל־כך מבולגן פה, שום דבר לא מתפקד כמו שהיה מתפקד במדינה מתוקנת. אולי מתישהו נעבור לחו"ל, לפחות לתקופה.

 

עוד שיחה שנחרטה בזכרוני, כנראה מגיל 12 בערך, כלומר באינתיפאדה השנייה. ישבנו באוטו, אולי כל המשפחה, אולי שוב רק אמא, אחותי ואני. עומדים ברמזור ברח' עזה. מדברים על איך שהמשפחה של סבתא מצד אבא, יהודים גרמנים, היו כמו צפרדע בסיר: המים מתחממים לאט לאט, בקושי שמים לב, ואם לא בורחים לפני שנהיה חם מדי – מתים. דיברנו על כך שגם אצלנו בארץ המים מתחממים, ואנחנו, צפרדעים שחושדות שצריך לברוח מתישהו, לא נדע בוודאות מתי – עד שמאוחר מדי.

 

שנים מעטות לאחר מכן, כשהייתי בן 14, כבר נהיה ברור שאני עומד להיות גדול, ושעדיין יש צבא. מתחיל לחשוב על דרכים להמנע מגיוס. משום מה, בשלב זה ברור לי שלא אתגייס, השאלה היא רק איך. אולי אעבור בגיל 15 לגור עם קרובים בארה"ב כדי שלא יגייסו אותי? מגיע גיל 15 ואין לי רצון לעזוב, בטח לא זמן קצר אחרי שהקמנו את ביה"ס הדמוקרטי שלנו בירושלים. מתחיל לחשוב על דרכים לשכנע את הצבא שלא לגייס אותי.

באותה תקופה הוצאנו אזרחות גרמנית, התחלתי ללמוד גרמנית וביקרתי לראשונה בגרמניה. הרגשתי שם ממש בבית. במקביל, החלטתי שאני רוצה ללמוד פילוסופיה, וגיליתי שבגרמניה יש לימודים חינם לאזרחים. מתגבשת התוכנית – אעשה בגרות, ומתי שאוכל אעבור לגרמניה לרגל לימודים.

טוב, לא רק לרגל לימודים – גם בשביל סוף סוף לעוף מהמקום הארור והמבולגן הזה, לטוס למקום של "בני־תרבות". להשאיר מאחור את הסכסוך, ואת האלימות, ואת הישראלים הגסים האלה.

 

עוד שנה עוברת, מגיע צו ראשון. מתייעץ עם כל מי שאני יכול. מתחיל לחשוב שאולי כן להתגייס. אבל כשמגיעים ברוֹשוּרים של כל מני מסלולים איכותיים, אני מתחיל להבין – שירות מעניין הוא שירות ארוך. גם שירות משעמם הוא שירות ארוך. מת כבר לעוף מפה, לגרמניה הירוקה, הנאורה, השקטה, המנומסת, עם הלימודים חינם ובלי כל הבלאגן. שאני אתָּקע כאן שלוש שנים? זין.

חוץ מזה, בכלל הייתי מבועת מהרעיון של שירות צבאי. לא רוצה שיצעקו עליי וישפילו אותי. לא רוצה לישון בחדר מלא בזרים. לא רוצה את כל האלימות וההיררכיה הזו. זה לא בשבילי. אני שונה מכולם. אני יליד ירושלים, אבל אני לא באמת ישראלי. אני אמריקאי. לא, בעצם, אני אזרח העולם. בעצם, לא יודע מה אני. ישראלי אני בטח שלא. אני מנומס. אני דובר אנגלית. אני לא רוצה צבא.

 

צו ראשון, קב"ן, עוד קב"ן, ועדה רפואית, צו שחרור. שירות לאומי? טוב, בסדר. עוד לא מוכן לעזוב את המשפחה והארץ, צריך קצת זמן הסתגלות. ואם כבר שירות לאומי, אז ננסה משהו אידיאולוגי. מנסה בכמה מקומות, אבל זה לא הולך. ברגע האחרון, מקבל שיבוץ רגיל, כמו כולם – בית חולים איכילוב. לפחות יש דירת שירות. לא ממש בתל־אביב אהובתי, אבל בחולון, ממש ליד.

בסוף לא יצא תפקיד משרדי, אלא תפקיד רגיל של בית חולים. באתי ברגע האחרון וקיבלתי בסופו של דבר את אחד התקנים הקשים ביותר בבית־החולים – מחלקת קבלה והתאוששות של חדר הניתוח, בתפקיד שהייתה אמורה למלא מזכירה רפואית מוסמכת. בהתחלה התלהבתי ונהניתי, אבל אל הסוף כבר הגעתי בזחילה. זה היה שירות מספק, אבל קשה מאוד.

במקביל, התפתחתי אידיאולוגית. כשהתחיל השירות הלאומי, כבר קצת הצטערתי בדיעבד שלא סירבתי שירות צבאי, ש"סתם" הוצאתי סעיף נפשי ("חוסר מוטיבציה לשרת", אגב). כשאני מסיים את השירות, אני כבר מתחיל להתלבט שוב אם אני באמת רוצה לעזוב.

המסקנה שחורצת את גורלי? אם אשאר, המצב המדיני יכלה אותי בדרך כזו או אחרת. או שאקדיש את חיי לפעילות פוליטית ולא יישאר שום דבר אחר – כך חשבתי – או שפשוט איהרג כחלק ממעגל האיבה. השנה היא 2007 ונראה (לי) שלא משתנה שום דבר במצב, שאין טעם להיאבק, שנותר לי רק להצביע ברגליים, ופשוט לברוח כבר, לפני שהמים יגיעו לרתיחה.

 

אז עזבתי. ללייפציג. (למה דווקא לייפציג? זה כבר סיפור לפעם אחרת.)

חודשים ראשונים בניכר. מרגיש כמו תייר, אבל מבין לאט לאט שאני לא. מתחיל להטמע יותר ויותר. מסגל לעצמי מבטא מקומי בגרמנית.

בשנה הראשונה, שהקציתי לעצמי כשנת הסתגלות לפני הלימודים, אני נעזר הרבה בחבריי מתנועת החינוך הדמוקרטי. כשמתחילים הלימודים אני עובר לחברים חדשים, חלקם מהלימודים וחלקם מהחינוך הדמוקרטי.

 

באותה שנה ראשונה ביקרתי בארץ שלוש פעמים. בביקור הראשון, לא סבלתי את המקום או את האנשים. בביקור השני, הרגשתי אפאתי לגביהם. מהביקור השלישי והלאה, התחלתי לאהוב מאוד את הביקורים בארץ, ממש ליהנות מכל רגע. כי אחרי שנה, כבר התחלתי להבין למה גרמנים כל־כך מתים על ישראל. חם פה, והאנשים חמים. בגרמניה קר, והאנשים קרים. הגרמנים הם קרים לטוב ולרע, והישראלים הם חמים לטוב ולרע. הגרמנים שומרים על מרחק מנומס, אבל קשה להכנס איתם לשיחה אמיתית, ליצור חיבור אמיתי. הישראלים וולגאריים ועלולים להתפרץ עליך באופן בלתי־צפוי, אבל הם גם עלולים להיפתח אליך במהירות מפתיעה.

באותו ביקור מהנה מתרחש גם אירוע מכונן בהתפתחות הפוליטית שלי ושל משפחתי. מבצע "עופרת יצוקה" מתחיל לקראת סוף הביקור הזה. בשלושת ימיו הראשונים של המבצע, לפני שנגמר "בנק המטרות" המפורסם, אני עוד בארץ, ותומך בתקיפה. מרגע שאני חוזר ללייפציג, אני מתחיל לשמוע (דרך הרשת, לא דרך הגרמנים) על מאות ההרוגים, ביניהם ילדים רבים.

עד אז שמרתי מרחק מהפוליטיקה הישראלית, מתוך תחושת הייאוש שליוותה אותי בנושא הזה. ההרג ההמוני ברצועת עזה עורר אצלי תחושת אחריות ואשמה, וצורך עז להתנער ממעשיה של המדינה הזו, שעושה את כל זה כביכול בשמי ובשם משפחתי. וממש באותו זמן, חשתי חרדה ועצב רב על חברי ילדות שנשלחים לתוך הרצועה כלוחמים.

מאוחר יותר באותה השנה מתחיל מאבק שייח' ג'ראח, אליו מצטרפת אמא שלי, שמתחילה לעבור רדיקליזציה וסוחפת אחריה את אחותי ואותי. אני מתחיל להתעמק עוד ועוד בנעשה בין הירדן לים, ואף לכתוב בנושא בבלוג, אותו אני פותח עם טקסט קצר על "עופרת יצוקה". בשלב זה אני כותב רק באנגלית, ולא מעוניין בכלל לעסוק בכתיבה בעברית. יותר נוח לי באנגלית, ואני לא רואה טעם בפנייה לישראלים.

 

עדיין תירצתי לעצמי את ההיעדרות שלי. הרגשתי מיוחד, חשבתי שיש לי הרבה מה לתרום לאנושות, ולא התאים לי לכלות את כל זה בסכסוך טריטוריאלי-שבטי באיזו פינה הזויה של העולם. רציתי להיות חלק מהעולם ה"נורמלי", ליהנות ממנו ולתרום לו.

אבל ההיעדרות שלי דרדרה מאוד את היחסים ביני לבין אחותי, חברתי הקרובה ביותר באותן שנים. היא התגייסה לצבא באותה תקופה שבה אני עזבתי את הארץ, מתוך תחושת שייכות למקום. באחד הרגעים הקשים בחיי, כשאני נפרד מהמשפחה בנתב"ג בדרכי לאשכנז, היא הטיחה בי בבכי: "איך אתה יכול לעזוב אותי?!" – והותירה אותי בלי מילים.

בכל ביקור שלה אצלי או שלי בארץ היינו רבים. מתישהו כבר הבנּוּ למה אנחנו רבים, למה היא כועסת עליי. התחלנו לדבר, ביני לבינה ואז גם עם כל המשפחה, על הסיבות לכך שנמנעתי מגיוס, על הסיבות לכך שעזבתי.

 

שיחה באיזה צימר בחופשה משפחתית בארץ, באחד הביקורים שלי. ההורים הרגישו שההתנערות שלי מאחריות לחברה הישראלית היא כישלון מאסיבי בחינוך שהם נתנו לי. בשלב זה עוד דחיתי את הקונצפט של "אחריות לחברה" ברמה אידיאולוגית, אבל מתחילים הסדקים, ומתחילים להגמר התירוצים.

 

בשנת 2010 עברתי לגור ביחד עם חברתי הגרמנִייה. נדמה היה שנטמעתי לחלוטין – קשר רציני עם גרמנייה, מעגל חברים גרמני, מראה גרמני ודיבור גרמני. אבל במקביל, נהיה לי קשה יותר ויותר עם הנפקדות שלי. התחלתי לראות תהליכים משמעותיים בישראל-פלסטין, ולהצר על כך שאני לא יכול לקחת בהם חלק. התחלתי לחוש אחריות קולקטיבית למצב פה, מהפערים החברתיים ועד לכיבוש, אבל עדיין הייתי כבול ללימודים בלייפציג, ולקשר עם הבתזוג.

בד בבד, מתערערת התפישה שלי, שהחזקתי בה עוד לפני שעזבתי את הארץ, שאני לא באמת ישראלי. הפסקתי להגיד לאנשים "גדלתי בישראל", התחלתי לראשונה להגיד: "אני ישראלי." הקשר שלי עם המדינה נשאר קר כשהיה, אבל מביקור לביקור התגבשה אצלי ההבנה שלאן שלא אלך, אשאר בשר מבשרה של החֶברה הישראלית. כמה שלא אטמע בגרמניה, לעולם לא אכיר אותה ואת החֶברה הגרמנית כמו שאני מכיר את החברה שבה התהוויתי.

 

זמן לא רב אחרי שעברתי לגור עם זוגתי-דאז, בא חבר ישראלי לבקר. הוא התעקש שאשמע את האלבום של הדג נחש, החדש בזמנו, "6". מתוך כל הסלידה שהייתה לי לישראל ולישראליות, לא באמת הכרתי את הלהקה המהוללת, ולא ידעתי שהם עושים מוזיקה ביקורתית. עכשיו, כשאומרים לי שאני אוהַב אותם, אני מקשיב באמת, מופתע, ומתחבר.

לאורך זמן, המוזיקה של הדג נחש מחזקת ומבהירה אצלי את ההבנה שהיחסים האמביוולנטיים שלי עם המולדת הם מנת חלקם של ישראלים רבים. שבעצם, דווקא בגלל הזהות המורכבת שלי, אני ישראלי "טיפוסי" – סוג-של. אני מהמזרח התיכון, אבל גם אירופאי, וגם אמריקאי. הקשר שלי לסביבה שממנה הגעתי הוא ביקורתי, אבל הוא עדיין קשר.

מצויד בתחושת שייכות חדשה, הביקורים בארץ נהיים מענגים עוד יותר, וההימצאות בגרמניה נהיית פחות ופחות נוחה.

 

האובססיה שלי לפוליטיקה הישראלית הלכה והעמיקה. הגעגועים למקום ולמשפחה התגברו. התסכול מכך שאני לא פה, שאני לא חלק ממה שהולך פה, הלך וגבר, והגיע לשיא בשנת 2011. במהלך המהפכה המצרית, חצי שנה לפני שדפני ליף נטעה את האוהל הראשון על שדרות רוטשילד, החלטתי שאני חייב כבר ללמוד ערבית, והתחלתי להתעמק יותר בפוליטיקה האיזורית. ואז, כשרוטשילד מתחילה להראות קצת כמו תחריר, כל רגע בניכר כואב לי. אני מתחיל לנסות לכתוב בעברית, כדי להיות חלק מהשיח המקומי.

כל הגורמים והתהליכים השונים האלה התחברו והחלטתי שאחרי שאסיים את התואר אני צריך לעשות ביקור ארוך בארץ, שלושה חודשים לפחות. כדי ללמוד ערבית פלסטינית מדוברת, כדי לבלות עוד זמן איכות עם המשפחה, וכדי לבדוק אם אולי אני מסוגל לחזור לגור בארץ המשוגעת והלא־מנומסת הזו.

הזוגיות בלייפציג עוברת משברים, אבל עדיין יציבה למראה. אני והבתזוג זוממים ביקור ארוך בארץ, ביחד. הלימודים של שנינו מתארכים, התוכנית מתגלגלת לכיוונים שונים ומשונים, אבל מה שברור – אחרי שאני מסיים את התואר אני טס לארץ לכמה חודשים. לראות יותר את המשפחה. לראות יותר את הארץ. להשתתף במתרחש. לראות אם יש לי פה עתיד.

 

לקראת הנסיעה התחלתי להבין. יש לי, ותמיד יהיו לי, שתי נקודות קיצון לבחור ביניהן. האחת היא שאני אחייה בארץ בתור פעיל פוליטי מסור, אשקיע את זמני ואת חיי במאבקים הפוליטיים של המקום הזה, המאבקים שהם שלי. השנייה היא שאגזור על עצמי חיים בניכר, חיים בניכור, חיים של טמינת הראש בחול ונסיון להתעלם מהנעשה במקום הזה שממנו הגעתי.

אבל ברור שהבחירה הזו היא לא בחירה אמיתית, כי המשפחה והחברים לא עומדים לעזוב, ואני לא מסוגל להתעלם מגורלם. איכפת לי יותר מדי, ונהיה עבורי קשה מנשוא להיות מודע למה שקורה פה בלי שאוכל להיות פה ולעשות משהו בנדון.

 

ואז, כמעט בהפתעה, הגיע הזמן. קשה לעזוב את לייפציג. זו עיר נהדרת, וביליתי בה תקופה של חמש שנים, עם הרבה עליות וירידות ופרקים שונים, טובים יותר ופחות. כל חיי החברה שלי היו מרוכזים שם, ובמיוחד במערכת היחסים ההיא, שנטתה כבר בשקט לקרוס. אבל ב־24 באוקטובר 2012, אחרי שמכרנו הרבה מהדברים שלנו ואת רוב הרכוש שנשאר לי שמתי באכסון אצל חבר, עליתי על טיסה לילית לנתב"ג.

תוך פחות משבועיים נגמרה הזוגיות שלנו, ואני התחלתי לחפש ולמצוא את עצמי מחדש.

מאז לא באמת היבטתי לאחור.

 

תודה רבה רבה לכל מי שקרא/ה את הטקסט הזה על גלגוליו השונים ותרם/ה לעריכתו. תודות מיוחדות לקלה, דנה, הילה, אבא, אמא, דור, ומתן, על התרומה הרבה!

כן, מהפכה.

סוף 2012, תל־אביב. אני ובת דודה שלי משוחחים, בהליכה. טיול לאורך הטיילת עובר תפנית לעבר לב העיר, דרך כרם התימנים; שיחה על חיפושי עבודה הופכת לשיחה על פוליטיקה. הבחירות הכלליות בפתח ולא ברור למה נרצה להצביע.

"מה שאני לא מבין," אני מספר, "זה אנשים שקוראים למהפכה. נגיד 'דעם' האלה. נראים ממש אחלה, אבל כשנכנסתי לאתר שלהם ראיתי שהם מגדירים את עצמם כמפלגה מהפכנית. כל המהפכות בהיסטוריה הביאו רק צער וכאב, למה לעזאזל אנשים עדיין מדברים בשפה הזו בכלל? ראיתי את המילה הזו, עשיתי להם אנלייק, סלאמאת."

22 בינואר 2013, ירושלים. יום הבחירות הכלליות. קם מוקדם בשביל ללכת להצביע. לשים ק' בקלפי, האות של דעם, מפלגת פועלים, מפלגה סוציאליסטית, מרכסיסטית ומהפכנית. מבין שרק לתת למפלגה הזו את הקול שלי זה לא מספיק. שזה הכוח הפוליטי היחיד שאני רואה שנותן תקווה כלשהי. מחליט ללכת לבית דעם ולראות איך אפשר לעזור.

יוני 2013, תל־אביב. צעדת "צדק חברתי", הגוש האדום של דעם. אני בחולצה אדומה של דעם, פנים אדומות מרוב צעקות.

"והתשובה להפרטה?! מ-ה-פ-כ-ה!!"

עברה רק חצי שנה, בערך, בין האנלייק ההוא לצעדה ההיא. מה לעזאזל נסגר איתי? Read more

מה קשור כיבוש עכשיו?

על צדק חברתי, פועלים מוחלשים, ולמה "ישראל-פלסטין אותה מהפכה."

הייתי היום באסיפה הכללית של ארגון העובדים מען. דיברו נציגים מהתארגנויות עובדים שונות, חלקם פלסטינים (עם תעודות זהות ובלי), חלקן יהודיות. נזכרתי בשאלה שנשאלת בזעם בכל פעם שדעם צועדת עם סיסמאות במחאה החברתית – מה קשור כיבוש עכשיו?!

התשובה היא פשוטה בסך הכל, והיא קשורה לא רק לכיבוש אלא גם לגזענות ולעובדים זרים. אבל קודם כל חשוב להבהיר נקודה כללית יותר לגבי כלכלה קפיטליסטית (כלכלת שוק). בכלכלה קפיטליסטית, עבודה היא סחורה לכל דבר – לכן מדברים על "שוק העבודה". העבודה שנסחרת היא לא מקום העבודה, אלא להיפך – כוח העבודה של העובדים.

בשוק כמו בשוק, התחרות קובעת את הערך של הסחורה. אם סוחר אחד לוקח 5 ש"ח על קילו פלפלים, וסוחר אחר לוקח 4 ש"ח על סחורה דומה, הסוחר הראשון לא ימכור הרבה. בדומה, אם אני רוצה משכורת של 5 אלף ש"ח עבור עבודה מסויימת, אבל יש מישהו שמוכן לעשות את העבודה באיכות דומה עבור 4 אלף, כנראה שלא יסכימו לתת לי את השכר שרציתי.

ברמת החברה, יש כלל חשוב: אם יש בשוק קבוצה של עובדים שניתן לשכור בעלות נמוכה למעביד – שכר ברוטו, יחד עם זכויות ומה שמסביב – השכר בשוק ירד והתנאים ירדו. ככל שיש יותר עובדים מוחלשים שכאלה, ככה ירד השכר יותר. ככל שיש פחות עובדים מוחלשים, השכר יעלה.

רגע של היסטוריה

במאה ה- 19, באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים המוחלשים היו בעיקר הנשים והילדים, שעבדו שעות בלתי-אנושיות, בשכר מחפיר, מגיל צעיר.1 כך התאפשר מצב שבו משפחה שלמה, שבה כל נפש עובדת כל היום, עדיין מרוויחה בסך הכל ממש בקושי מספיק כדי לשרוד בתנאי סלאמס עוד יום ולעבוד עוד יום. וכאשר בעל מפעל רצה להוריד את שכר העובדים שלו, והעובדים היו מאיימים להתפטר, כל שבעל המפעל היה צריך לעשות זה להזכיר לעובדיו שהוא יכול להחליף את כולם בנשים ולחסוך לעצמו הרבה כסף – ואז הפועלים היו נאלצים להמשיך לעבוד קשה מאוד אך להרוויח עוד פחות.

לא מדובר בקונספירציה, אלא במצב חברתי שמתאפשר תודות לדעות קדומות ומדיניות ממשלתית. כאשר המצב הזה מתאפשר, המרוויחים היחידים ממנו הם בעלי ההון, ובמידה פחותה מעסיקים בעסקים קטנים. באירופה של המהפכה התעשייתית, העובדים הפחות מוחלשים היו הגברים. כיוון שקבוצות אחרות קיבלו שכר מופחת, גם השכר שלהם היה זעום.

ואיך כל זה קשור לסכסוך?

עכשיו כבר פשוט להסביר: לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל אין הגנה בפועל על זכויות העובדים שלהם. הם מנוצלים ברמה שנדירה מאוד בקרב אזרחי ישראל. כיוון שמדינת ישראל, למרות שחוקי העבודה שלה חלים על עסקים ישראלים גם בשטחים, בלי קשר ללאום העובדים, לא אוכפת את אותם החוקים בצורה שיוויונית, יש לנו קבוצה אחת של פועלים מוחלשים שמורידים את השכר עבור כולם. והמצב עוד יותר מורכב. בין השאר, כי הייצור הזול בשטחים מוריד את מחירי הסחורות בשוק, מה שמכריח את כל המעבידים לצמצם בהוצאות שכר, גם אלו שלא נמצאים בשטחים.

והפלסטינים בשטחים הם לא הקבוצה היחידה של פועלים מוחלשים. יש כאן רבדים על גבי רבדים. מבקשי המקלט מאפריקה הם עוד קבוצה שכזו, ומהגרי עבודה מרחבי העולם השלישי נמצאים במצב דומה מאוד. גם הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית ("ערביי ישראל") מועסקים פחות ובתנאים ירודים בהרבה מאלו של ישראלים יהודים. אפילו בין קבוצות שונות בציבור היהודי יש פערי שכר, ועד היום עדיין יש פער בשכר בין גברים לנשים.

כל הדברים האלה קשורים. אם אנחנו רוצים שיהיה אפשר להתקיים פה בכבוד, אין ברירה מציאותית חוץ מאשר מאבק על שיוויון מוחלט לכל הקבוצות בארץ בכל הנוגע לתנאי עבודה. ההיסטוריה של מאבקים מסוג זה מראה ששיוויון שכזה דורש כוח אלקטורלי, כלומר זכות הצבעה. זו המציאות. ככל שהעובדים מוחלשים, בעלי ההון מחוזקים וחופשיים להמשיך לשלוט בחיינו ולחיות על חשבוננו.

השלטון הצבאי בשטחים, המדיניות כלפי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, האפליה הגזענית נגד ערבים, נגד מזרחים, נגד רוסים – הכל אותה מהפכה.

מילה לסיום, לחבריי למאבק החברתי:

אני לא מבקש שתסכימו איתי. בכלל לא. אני בסך הכל רוצה שתבינו למה אני מבלבל לכם את המוח עם כיבוש ואפרטהייד ופליטים, ותפסיקו להגיד לי שזה לא קשור. לדעתי זה קשור ועוד איך. אני לא אהיה במאבק חברתי שלא נותן לי לדבר על זה. מאבק שכזה הוא קרב אבוד מראש, מבחינתי. איש באמונתו יחיה – תצעקו אתם את האמת שלכם, ואני את האמת שלי, וההיסטוריה כבר תגיד מי צדק. העיקר שאנחנו נאבקים ביחד ולא רבים אחד עם השני מה מותר ואסור להגיד.

הערות שוליים:

  1. יש לציין שהמצב שאנחנו מדמיינים, שבו כביכול נשים לא יצאו לעבוד לפני התנועה הפמיניסטית, היה נחלתן רק של המשפחות העשירות ביותר באותה התקופה. האפלייה כלפי הנשים התבטאה במקום זה בכך שהשכר שקיבלו היה ממש רק דמי־כיס. []