קטגוריה: מהפכה

כשהימין מפרק השמאל צריך לחבר: הערה על מדינת הרווחה

שירותים חברתיים קולקטיביים ומיסוי פרוגרסיבי הם שני חלקים בלתי-נפרדים ממדינת הרווחה המודרנית. לכן כמובן שהמתקפה הניאו-ליברלית שנועדה לפרק אותה מקפידה להתייחס אליהם בנפרד ובמבודד.
שירותים חברתיים קולקטיביים עושים שימוש בעקרון היתרון לגודל כדי לפזר עלויות של דברים מועילים-חברתית כמו חינוך ורפואה, כך שמי ששובר רגל לא חייב גם לפשוט את הרגל, ואנשים צעירים מכל שכבות האוכלוסיה זוכים לפחות לחינוך כלשהו, גם אם להורים שלהם אין משאבים או עניין לדאוג להם לכך. מיסוי פרוגרסיבי משלים את התמונה בכך שהוא שואב יותר משאבים מאלו שיש להם, ופחות מאלו שאין להם. משפחה בעוני שצריכה כל גרוש בשביל מזון, מלבוש, ומחסה תשלם הרבה פחות מאשר מליארדר שיכול לשרוד בקלות החסרה של עשרות אחוזים מהכנסתו.
ללא מיסוי פרוגרסיבי, נטל המסים שנדרש כדי לממן שירותים חברתיים קולקטיביים יכול להפוך בקלות למעמסה בלתי אפשרית עבור החלשים ביותר בחברה.

רגע של היסטוריה

בהפשטה קלה אפשר להגיד שמדינת הרווחה התעצבה על שני עמודי התווך האלו באמצע המאה העשרים כפשרה בין השמאל שדרש את סיום הקפיטליזם ומעבר לסוציאליזם, לבין השמרנים ששאפו לשמר את מבנה החברה כפי שהיה ובמיוחד לאפשר לאצילים ובעלי הון לשמור את מעמדם המיוחס. הגורם המגשר בין שני הקצוות האלו היה הסוציאל-דמוקרטיה, שהציעה לשמאל מעבר הדרגתי יותר אל עבר סוציאליזם – ללא מהפכה – תוך חיזוק מעמדם של העובדים; והציעה לימין דרך לשמר את הקפיטליזם.
הניאוליברליזם, שוב בהפשטה קלה, היה תגובת הנגד של בעלי ההון למדינת הרווחה בחצי השני של המאה העשרים. מדינת הרווחה אמנם שימרה את הקפיטליזם, אבל שינתה את מאזן הכוחות בין העובדים לבין בעלי ההון באופן שלא היה נוח לאחרונים. בתגובה, הם הציעו פרוגרמה של פירוק מדינת הרווחה דרך שלוש מגמות מדיניות: קיצוץ במסים (במיוחד לאחוזונים העליונים), קיצוץ בשירותים הציבוריים והפרטת שירותים ונכסים של המדינה לידיים פרטיות. לפחות שתי הראשונות, כאמור, הן בלתי נפרדות – אי אפשר לקצץ משמעותית במיסוי פרוגרסיבי מבלי לקצץ גם בשירותים הקולקטיביים.

מתקפה בשתי חזיתות

אבל כאשר ניאוליברלים (וליבטרנים, שהם מין ניאוליברלים רדיקליים) תוקפים את מדינת הרווחה, נראה שהם מקפידים לנתק בין עמודי התווך השונים שלה: את השירותים הציבוריים מבקרים לא מעט על כך ש"מכריחים אותך, האדם הפשוט, לממן חינוך ובריאות וכו' לכל מני עצלנים, לא משנה מאיזו עדה" – כאילו שהכסף חייב להגיע קודם כל מהאדם העובד ולא מבעלי המניות המדושנים שמעסיקים את המנהלים של אותו האדם העובד. ואת המיסוי הפרוגרסיבי תוקפים במנותק מהמטרה לשמה הוא נאסף – טוענים שהוא מסואב ולא הוגן ולא שיוויוני ומציעים "מיסוי שטוח" כאילו מדובר בבעיה בגיאומטריה ולא באיזון חלוקת משאבים בלתי-שיוויונית בעליל.

התשובה למתקפה הימנית הזו צריכה לקחת בחשבון את הנסיון לפרק את מדינת הרווחה לגורמים, ולהדגיש תמיד את הקשר ההדוק בין חלקיה. כשהליברלים מתאוננים על כך ש"אתה מממן ילדים של מישהו אחר" התשובה צריכה להיות "לא, יצחק תשובה ושרי אריסון מממנים אותם וגם את הילדים במשפחתי". כשהם מדברים על מדיניות מיסוי התשובה צריכה להיות שאריסון ותשובה יכולים לוותר על עוד כמה אפסים בסוף המאזן כדי שלילדים חסרי מזל יהיה מזון, מלבוש, מרפא, מחסה ומורה.

הערת צד: "רגע לא נהיית אנרכיסט בעצם? מה פתאום מדינת רווחה?" ובכן כן, והנה טקסט שנותן מענה לא רע לשאלה הזו, באתר קה"ל המומלץ מאוד

אין מהפכות מושלמות

כולנו למדנו מגיל צעיר את הנרטיב הבורגני על ברית המועצות: שהיא הייתה דיקטטורה רצחנית ודכאנית שהוכיחה שהקומוניזם הוא מרושע. חלקנו למדנו עם השנים את האמת: שהמהפכנים הבולשביקים רצו עולם אחר, רצו להיטיב עם ההמון ולכונן דמוקרטיה אמתית, דמוקרטיה שנוגעת לכל תחומי החיים ומבטלת את העריצות הפרטית במקום העבודה. למדנו שהחלום הזה נגוז בשנים הקשות שאחרי שלקחו את המושכות, מוקפים באויבים ריאקציונרים, כך שהבולשביקים נאלצו להדק את שליטת המדינה על חיי האזרחים ו"לטהר" את שורותיהם נגד אינספור האויבים שניסו בכל דרך להפילם. ככל שאנחנו לומדים את ההיסטוריה, אנחנו מגלים שבכל מקום בו סוציאליסטים השתלטו על המדינה, הם נענו באלימות ריאקציונרית מצד ההון והמדינות הבורגניות, וכך שוב ושוב הפך החלום האוטופי לחלום בלהות עלי אדמות.

לאור התגלית הזו, רק טבעי שנרצה להוכיח שניתן אחרת. רק טבעי שנרצה לקחת את הרעיונות של לנין, של מאו, של קאסטרו, של לומומבה, של כל מהפכן והוגה סוציאליסטי, ונפיץ את המסר: זה היה יכול לעבוד. הכשל לא נבע מהאידיאולוגיה שלהם, אלא מהאכזריות של אויביהם. בתנאים טובים יותר זה היה נראה אחרת לגמרי. חייבים לנסות שוב!

הבעיה היא שאין תנאים טובים יותר.

מהפכות לא מתרחשות בתנאים אידיאליים. אף מהפכה לא תקרה בלי תגובת נגד אלימה של האליטה המנושלת ושל בנות בריתה. הבורגנות מנהלת בהצלחה מלחמת מעמדות כבר מאתיים שנה ויודעת להניח בצד כל מחלוקת כשעולה איום ממשי לקיומה, רוח הבלהות של הקומוניזם.

כמובן, יגידו חלק מהסוציאליסטים המדינתיים. לכן צריך לתפוס את הכוח במכה אחת ניצחת, לחמש את מעמד הפועלים, ולהיות מוכנים להגן על המהפכה בכל מחיר.

אבל גישה זו היא בדיוק הגישה שהפכה כל ניסוי בסוציאליזם מהפכני לכישלון מוחלט אל מול העקרונות הנעלים שלו. תפיסת מרכז הכוח וארגון החברה כולה לכדי כוח לוחם המאורגן באופן ריכוזי היא מתכון מוכח לשלילת כוחו של ההמון, לדיכוי מוחלט של כל חירויות העובדים, לפירוק שיטתי ומיידי של כל כוח מעמדי עצמאי.

מרגע שאנו תופסים את השלטון ומתחילים לארגן את החברה כולה לכדי כוח לוחם, אנו הופכים למעמד שלט. אנו המהפכנים בלבד – לא המוני העובדים שבשמם אנו טוענים לפעול. כך קרה בכל מדינה סוציאליסטית, ובכך נגוז החלום. אמנם בוטלה הבורגנות הישנה – אך מיד הוחלפה בבורגנות חדשה, בירוקרטית, המרוכזת סביב המפלגה והמדינה.

חבריי החירותניים, האנרכיסטים, ודאי מהנהנים בהסכמה עד כה – הרי ההוגים האנרכיסטים חזו בדיוק את הדיאלקטיקה הזו של הכוח והזהירו מפניה עשרות שנים מבעוד מועד. אבל גם המסורת האנרכיסטית כושלת בלמידה ממסקנות אלו. המהפכות החירותניות הגדולות של המאה העשרים נמחצו עוד יותר מהר מאלו המדינתיות.

גם מהפכה חירותנית לא תקרה אי פעם בתנאים אידיאליים. גם בארצות בהן הכוחות החירותניים חזקים, המהפכה תראה מאבק כוחות בין החירותנים לבין הסמכותנים, במקביל למתקפת הנגד של הריאקציה. די ללמוד את תולדות המהפכה הספרדית כדי לאמוד את גודל האסון: לאחר עלייתו של פרנקו, סוציאליסטים חירותנים וסמכותנים כאחד הושמדו בהמוניהם, חודשים ספורים לאחר שהמאבק ביניהם נגדע בידי התבוסה לריאקציה.

עלינו להתרחק מחשיבה אוטופית כמו מאש. כל תכניותינו צריכות להתבסס על ההבנה שמאבק ודיכוי יהיו מנת חלקנו עד היום בו כל העולם כולו משוחרר מכבלי העבר. אין ולא תהיה נקודה בה נהיה חופשיים לפעול בתנאים שלנו. אף תיאוריה לא תגן עלינו מהמציאות: אין מהפכות מושלמות. אין מהפכה מבלי מהפכת-נגד. אין התקדמות בלי ריאקציה.

אין לי תכנית עבור המציאות הזו. כנראה שאף תוכנית לא תספיק. אבל בכל הגותנו, בכל תכנונינו, עלינו לצאת מנקודת ההנחה שנפעל אך ורק בתנאים הגרועים ביותר. משם אולי נוכל להתקדם.