למקרה שמישהוי עוד מביט.ה פה לפעמים – אני כבר לא מפרסם פה דברים שאני כותב, אלא
Author: Michael
כשהימין מפרק השמאל צריך לחבר: הערה על מדינת הרווחה
סקר מכון סמית: תושבי דרום תל אביב מתנגדים לגירוש מבקשי המקלט!
לא מזמן תהיתי בטוויטר איפה הסקרים בקרב תושבי דרום תל אביב על גירוש מבקשי המקלט. אף אחד לא ידע לספר לי על סקר שכזה, וזה די מדהים ביחס לדיון ציבורי סוער סביב סוגיה שבה תושבי דרום העיר משמשים שוב ושוב כהצדקה למדיניות אותה מקדמת מפלגת השלטון.
בשעה טובה, בטלוויזיה החברתית יזמו סקר מתאים, והתוצאות עשויות להפתיע את נציגות השכונות מטעם הימין ומטעם עצמן, פז וגולן – בדרום ת"א מתנגדים לגירוש יותר מאשר בצפון תל אביב, ובצפון תל אביב יותר מאשר יתר גוש דן!
עם זאת, מדובר בסקר של כלל תושבי גוש דן שרק מקצתם (16%) מתגוררים בדרום ת"א, כך שהדגימה קטנה מאוד ואולי לא מספיק מייצגת. יש צורך בעוד סקרים במבנה דומה, שיאפשרו לאשש או להפריך את התמונה שעולה.
אם נניח שהממצאים מדויקים, נראה שהם מאיימים ישירות על הנרטיב של פז. היא ותומכיה (ה"חזית לשחרור דרום תל אביב") נוהגים לטעון שרק הצעירים שעוברים לדרום העיר לחסוך בעלויות (כפי שהיא עשתה עשור קודם) רוצים לחיות בשכנות למבקשי מקלט, בעוד האוכלוסיה הותיקה והמבוגרת חיה בפחד. אבל הסקר דווקא מראה מגמה הפוכה, שחוזרת על עצמה ביחס לשאלות השונות – צעירים (עד גיל 29) יותר תומכים בגירוש, מבוגרים (בגיל 50 ומעלה) נוטים הרבה יותר להתנגד. אילו תושבים וותיקים ומבוגרים שחיים בפחד משכניהם כהי-העור היו מקרה נפוץ ומייצג, היינו מצפים לפחות לראות תמיכה גבוהה בגירוש בקרב תושבים מעל גיל 50, אבל המגמה שמציג הסקר הפוכה.
(החלוקה הגילאית חופפת את החלוקה בין וותיקים וחדשים, גם אם רק חלקית. בני 50 ומעלה בשכונות שיצא לי לגור בהן בדרום העיר הם רובם ככולם תושבים וותיקים, בעוד בני 29 ומטה כוללים גם מאסה גדולה של תושבים חדשים וגם אנשים שגדלו שם. חבל שהסקר לא עושה חלוקה ברורה בין תושבים חדשים ווותיקים – אולי בסקר הבא?)
אין מהפכות מושלמות
כולנו למדנו מגיל צעיר את הנרטיב הבורגני על ברית המועצות: שהיא הייתה דיקטטורה רצחנית ודכאנית שהוכיחה שהקומוניזם הוא מרושע. חלקנו למדנו עם השנים את האמת: שהמהפכנים הבולשביקים רצו עולם אחר, רצו להיטיב עם ההמון ולכונן דמוקרטיה אמתית, דמוקרטיה שנוגעת לכל תחומי החיים ומבטלת את העריצות הפרטית במקום העבודה. למדנו שהחלום הזה נגוז בשנים הקשות שאחרי שלקחו את המושכות, מוקפים באויבים ריאקציונרים, כך שהבולשביקים נאלצו להדק את שליטת המדינה על חיי האזרחים ו"לטהר" את שורותיהם נגד אינספור האויבים שניסו בכל דרך להפילם. ככל שאנחנו לומדים את ההיסטוריה, אנחנו מגלים שבכל מקום בו סוציאליסטים השתלטו על המדינה, הם נענו באלימות ריאקציונרית מצד ההון והמדינות הבורגניות, וכך שוב ושוב הפך החלום האוטופי לחלום בלהות עלי אדמות.
לאור התגלית הזו, רק טבעי שנרצה להוכיח שניתן אחרת. רק טבעי שנרצה לקחת את הרעיונות של לנין, של מאו, של קאסטרו, של לומומבה, של כל מהפכן והוגה סוציאליסטי, ונפיץ את המסר: זה היה יכול לעבוד. הכשל לא נבע מהאידיאולוגיה שלהם, אלא מהאכזריות של אויביהם. בתנאים טובים יותר זה היה נראה אחרת לגמרי. חייבים לנסות שוב!
הבעיה היא שאין תנאים טובים יותר.
מהפכות לא מתרחשות בתנאים אידיאליים. אף מהפכה לא תקרה בלי תגובת נגד אלימה של האליטה המנושלת ושל בנות בריתה. הבורגנות מנהלת בהצלחה מלחמת מעמדות כבר מאתיים שנה ויודעת להניח בצד כל מחלוקת כשעולה איום ממשי לקיומה, רוח הבלהות של הקומוניזם.
כמובן, יגידו חלק מהסוציאליסטים המדינתיים. לכן צריך לתפוס את הכוח במכה אחת ניצחת, לחמש את מעמד הפועלים, ולהיות מוכנים להגן על המהפכה בכל מחיר.
אבל גישה זו היא בדיוק הגישה שהפכה כל ניסוי בסוציאליזם מהפכני לכישלון מוחלט אל מול העקרונות הנעלים שלו. תפיסת מרכז הכוח וארגון החברה כולה לכדי כוח לוחם המאורגן באופן ריכוזי היא מתכון מוכח לשלילת כוחו של ההמון, לדיכוי מוחלט של כל חירויות העובדים, לפירוק שיטתי ומיידי של כל כוח מעמדי עצמאי.
מרגע שאנו תופסים את השלטון ומתחילים לארגן את החברה כולה לכדי כוח לוחם, אנו הופכים למעמד שלט. אנו המהפכנים בלבד – לא המוני העובדים שבשמם אנו טוענים לפעול. כך קרה בכל מדינה סוציאליסטית, ובכך נגוז החלום. אמנם בוטלה הבורגנות הישנה – אך מיד הוחלפה בבורגנות חדשה, בירוקרטית, המרוכזת סביב המפלגה והמדינה.
חבריי החירותניים, האנרכיסטים, ודאי מהנהנים בהסכמה עד כה – הרי ההוגים האנרכיסטים חזו בדיוק את הדיאלקטיקה הזו של הכוח והזהירו מפניה עשרות שנים מבעוד מועד. אבל גם המסורת האנרכיסטית כושלת בלמידה ממסקנות אלו. המהפכות החירותניות הגדולות של המאה העשרים נמחצו עוד יותר מהר מאלו המדינתיות.
גם מהפכה חירותנית לא תקרה אי פעם בתנאים אידיאליים. גם בארצות בהן הכוחות החירותניים חזקים, המהפכה תראה מאבק כוחות בין החירותנים לבין הסמכותנים, במקביל למתקפת הנגד של הריאקציה. די ללמוד את תולדות המהפכה הספרדית כדי לאמוד את גודל האסון: לאחר עלייתו של פרנקו, סוציאליסטים חירותנים וסמכותנים כאחד הושמדו בהמוניהם, חודשים ספורים לאחר שהמאבק ביניהם נגדע בידי התבוסה לריאקציה.
עלינו להתרחק מחשיבה אוטופית כמו מאש. כל תכניותינו צריכות להתבסס על ההבנה שמאבק ודיכוי יהיו מנת חלקנו עד היום בו כל העולם כולו משוחרר מכבלי העבר. אין ולא תהיה נקודה בה נהיה חופשיים לפעול בתנאים שלנו. אף תיאוריה לא תגן עלינו מהמציאות: אין מהפכות מושלמות. אין מהפכה מבלי מהפכת-נגד. אין התקדמות בלי ריאקציה.
אין לי תכנית עבור המציאות הזו. כנראה שאף תוכנית לא תספיק. אבל בכל הגותנו, בכל תכנונינו, עלינו לצאת מנקודת ההנחה שנפעל אך ורק בתנאים הגרועים ביותר. משם אולי נוכל להתקדם.
האדונים לא מפחדים מאינדיבידואליזם – אקטיביזם ופוליטיקה ללא תנועה הם חסרי משמעות
זה אולי כואב אבל זו המציאות. מבני הכוח ששולטים בנו ומנצלים אותנו לא מפחדים מאינדיבידואליזם. להיפך, הם בונים עליו. הם מטפחים ובונים על הצורך שלנו להתבדל, לפעול בנפרד, להתמקד בחיינו האישיים. הדבר שמפחיד את האדונים, הדבר שיכול לשנות את העולם, הוא לא החלטות אינדיבידואליות נטו, אלא מסגרות פעולה קבוצתיות שמאפשרות לנו להתגבר על ההפרדה בינינו ולאחד כוחות.
ההבדל בינינו לבין בעלי ההון והשררה הוא קודם כל ריכוז הכוח. הם מחזיקים בהרבה מאוד כוח מרוכז, אנחנו מחזיקים בהרבה מאוד כוח מפוזר. אם נפעל בנפרד, נמשיך לפעול בעמדת חיסרון מוחלטת. ביחד, אנחנו לגמרי יכולות להתגבר על ריכוזי הכוח של ההון ולהעמיד מולם כוח עממי, אזרחי, המוני.
זה לא אומר שחייבות לגלוש לפופוליזם זול או לפנות לרגשות הכי זולים של ההמון. אבל זה כן אומר שצריך לבנות אלטרנטיבות. בין אם בגדר הצעה או בגדר מבנים אלנטרנטיביים שאנחנו ממשות בשטח, אי אפשר לבנות תנועה בלי לבנות אלטרנטיבה.
קל וכיף להגיד שצריך לזרוק הכל ונראה מה הלאה. זה גם נכון במידה מסויימת. אבל זה לא מאחד.
כשמרקס ואנגלס כתבו את המניפסט הם יכלו להגיד בצדק ש"אין לפועלים מה להפסיד מלבד שלשלאותיהם". המהלך הכי גאוני של הקפיטליזם היה כשהסכים לתת לפועלים מה להפסיד. זה אומנם הולך ונשחק עכשיו בעידן הנאו ליברלי, אבל השפע היחסי של כלכלת העולם הראשון של אחרי מלה"ע עדיין שם, ומעטים מאוד האנשים שיכולים להרשות לעצמם לוותר על המעט שהם קוששו.
ברור שמגיע לכולם יותר מהפירורים האלו של האדונים. ברור. אבל מי שיש לו מעט וקורע את התחת לשמר את זה לא יוותר על המעט הזה בלי שאת לפחות אומרת לו בקווים כלליים איך אנחנו הולכות להשיג ביחד יותר. או יותר טוב, מראה לו שזו אפשרי בפועל, יעני בפעולה ישירה.
אישית אני כן מאמין שאפשר פשוט להפיל את מבני הכוח הנוכחיים ושיצא מזה משהו טוב. אבל זה רק בגלל שאני מתעסק כבר שנים בחזונות אוטופיסטיים ומבין שזה קצת מיותר לתכנן מראש מה יקרה. שהדברים יתהוו מתוך המציאות בכל מקרה. אבל לא כולם מגיעים למסקנות האלה שלי ושלך.
אנשים כלואים במערכת גאונית ומרושעת שמשעבדת אותם תמורת קיום בסיסי, מבטיחה להם הבטחות שווא על אפשרות להשיג הרבה יותר מזה, ובו זמנית מאיימת שאם הם לא ישתפו פעולה גם את מה שיש להם הם יאבדו. אז אנשים תלויים במערכות הקיימות ולא יודעים איך להסתדר בלעדיהן.
אנשים נמצאים במקום של חרדה קיומית בסיסית מתמדת, ואי אפשר לצפות מהם לזרום על מהפכה בלי להגיד להם איך הם הולכים להתקיים. בגלל זה צריך לדבר על כלכלה, בגלל זה צריך לדבר על אלטרנטיבות. לא בגלל שאנחנו אשכרה נממש איזה חזון מושלם מתישהו, אלא פשוט כי זו הדרך הכי יעילה לשכנע אנשים שאפשר אחרת.
ובלי שנשכנע הרבה מאוד אנשים שאפשר אחרת, בלי שנבנה כוח קולקטיבי משמעותי מאוד, המיעוט הקטן של הגברים הלבנים ששולטים בעולם ימשיכו לשלוט ביד רמה ולא יזיז להם בכלל שכמה מאיתנו חושבות שהם חארות ושאפשר להיפטר מהם אתמול ולעשות את העולם טוב יותר.
הפוליטיקה שלך היא תנועה, נשמה
פוליטיקה היא עניין של תנועה, לא עמדה.
"אוקיי, אתה בדעם, אבל מה ההבדל ביניכם לבין חד"ש/מרצ/בל"ד?"
יש הרבה הבדלים.
"אבל אתם רוצים את אותו הדבר, לא?"
אולי בטווח הקצר, פחות או יותר, בתחומים מסויימים, אבל זו בכלל לא הנקודה. פוליטיקה היא לא רק עניין של עמדה. מפלגות הן לא מצע שצף לו בואקום לבד ומחכה לקולות שיאשררו אותו. מפלגות הן מוסדות, מוסדות שמחוברים לתנועות.
פוליטיקה היא לא מאבק בין עמדות אלא מאבק בין תנועות. הרי גם אם יהיה לי רעיון מושלם לפתרון כל בעיות החברה (חה חה חה) אין שום סיבה לחשוב שהרעיון הזה יתממש רק בגלל שהוא טוב. כדי לממש רעיון פוליטי, צריך תנועה שתהפוך את הרעיון הזה למשהו ישים-פוליטית.
מה שלמעשה הרבה יותר חושב מהאידיאלים והעקרונות של תנועה פוליטית, זה האופי הפוליטי שלה. כלומר, לא מה התנועה מנסה להשיג, אלא איך.
הציונות שלכם עוד תהרוג את כולנו
כשאני פוסל על הסף תמיכה בתנועות ציוניות, קוראים לי טהרן. בולשיט. אני שולל תמיכה בציונות מסיבות פרגמטיות.
מה שמגדיר פוליטיקה ציונית בת זמננו זה שאיפה להסכמה כמה שיותר רחבה בקרב הציבור היהודי-ישראלי, ואולי לתמיכה של כוחות חוץ אוהדים (ארה"ב, גרמניה, יהדות ארה"ב ויהדות התפוצות) – תוך ויתור מראש על תמיכה משמעותית מצד ערבים.
אני לא שולל את הציונות (רק) בתור אידיאליסט, אני שולל את הציונות (בעיקר) בתור פרגמטיסט. אני מכיר בכך שהעתיד שלי ושל כולנו תלוי בשיתוף פעולה בין יהודים ופלסטינים (שתי האוכלוסיות העיקריות במרחב הפוליטי שבשליטת מדינת ישראל) – ומסרב לתת יד להמשך הבדלנות היהודית.
פוליטיקה הדרגתית מול פוליטיקה מהפכנית
עוד נדבך הוא הנחת היסוד לגבי צורת ההתקדמות ההסטורית הרצויה. אם תנועה פוליטית מכוונת למציאות שבה המצב משתפר אט אט, משנה לשנה, בלי אף נקודות שבר משמעותיות – זה הבדל בסיסי בפוליטיקה שלה לעומת תנועה מהפכנית, שמכוונת בדיוק לנקודת השבר ההיסטורית שבה הכל מתהפך.
פוליטיקה הדרגתית בהכרח תראה שונה באופן מהותי מפוליטיקה מהפכנית. פוליטיקה הדרגתית מחפשת לבנות כוח לאט לאט, לחתור לשיפורים מתונים בטווח הקצר ולהישגים מתונים שבונים אחד על השני. היא מוכנה לקבל את הדברים שלא תוכל לשנות – ולהשלים איתם.
תנועה שכזו בהכרח תשאיר מאחור את כל אלו ששינוי הדרגתי לא יעזור להם. אלו שכל כך רחוקים מהצלחת, שלא חשוב להם איך הצלחת מתחלקת, כי הם לא יקבלו יותר מפירורים בין כה וכה. תנועה מהפכנית מאידך, לא תשלים עם הדרתם של ציבורים שלמים מהשולחן, גם אם משמעות הדבר שיושבי השולחן לא ינהרו אליה בזמן הקרוב.
לכן אין מה לצפות ממני כפעיל בתנועה מהפכנית שאתמוך בתנועות ציוניות, ואין מה לצפות ממני כפעיל בתנועה אנטי-ציונית שאדגול בפוליטיקה הדרגתית ואשאף למספר הולך וגדל של קולות מבחירות לבחירות. פרוגרסיבים יכולים לתמוך בפוליטיקה ציונית והדרגתית ולקוות לטוב – אבל שלא יתפלאו שהאוכלוסיות המוחלשות ביותר שומרות מרחק מהתנועות שלהם. אנו בשוליים הרדיקליים בינתיים, נמשיך לפעול ליצירת בסיס רחב של שיתוף פעולה וסולידריות, כנגד כל הסיכויים, עד לרגע שבו כל הסיכויים מתהפכים.
משמעות המעצרים בהקשרם: ניטרול התנגדות
למעצרים בהפגנה של מוצאי שבת האחרונה היתה מטרה אחת: נטרול ההתנגדות למתקפה על רצועת עזה. החלטת המשטרה למנוע את ביטוי ההתנגדות הזה והנחישות בה היא פעלה נראות כמו עליית מדרגה באמצעים שבהם מבקש השלטון להשתיק מחאה אבל למעשה אין כאן דבר חדש. ניטרול אלים של התנגדות הוא תנאי הכרחי לקיומו של כל מפעל קולוניאליסטי מיסודו, והציונות לא שונה בכך.
בחסות המתקפה על השטחים הפלסטינים במבצעי "שובו בנים" ו"צוק איתן", נדמה שחווינו רמה חדשה של אלימות שמכוונות כלפינו כפעילים נגד הכיבוש הפועלים בתוך גבולות 48. יש תחושה רווחת שגבולות השיח נהיו צרים מהרגיל, והלם על "אובדן הדמוקרטיה" ועלייתן של מגמות "פשיסטיות".
כאשר הגענו להפגנה בכיכר הבימה במוצאי שבת, הכיכר הייתה מגודרת מכל כיוון, תחת שמירה כבדה של שוטרי יס"מ, חלקם מסתובבים בכיכר עם תת-מקלע צבאי, רובם בכפפות שחורות, והם מונעים הכנסת שלטים ומגפונים לכיכר ומבקשים מפעילים שהם מזהים לצאת מהמתחם.
דברים בהקשרם
בתור תופעה נקודתית, זה חדש. אולם חשוב להבין את סגירת הכיכר, את הנסיון למנוע את ההפגנה ואת המעצרים שליוו את הנסיון הזה, בהקשרם הפוליטי וההיסטורי.
בחודש האחרון נעצרו כ- 600 פעילים פלסטינים אזרחי ישראל סביב ההתנגדות למתקפה על עזה.
בהפגנות בגדה המערבית בשבועות האחרים, כבר נורתה אש חיה על מפגינים בידי מתנחלים ובידי כוחות, הכיבוש, ונהרגו כ- 15 בני אדם.
כל הדברים האלה נמצאים על רצף אחד, פנים שונות של אותה התופעה: מפגינים תחת מרותה של ישראל מוחים נגד הפעילות הישראלית ברצועת עזה או בסולידריות עם קורבנותיה, ונענים באלימות ממסדית.
קולוניאליזם לא סובל התנגדות
בתור פרוייקט קולוניאלי, הציונות מפעילה שלל אמצעים לניטרול התנגדות, מאז שידה הייתה לעליונה במהלך הנכבה/קום המדינה. כדי להצליח, קולוניאליזם חייב לדאוג להפוך מתנגדים פוטנציאלים לסבילים, בין אם בתור נתינים מושפלים, בתור משת"פים, או בתור גופות.
את השימוש המתוחכם באלימות להשגת המטרה הזו אנו מכירות היטב מהיחס לו זוכים פלסטינים (עם ובלי אזרחות) ממדינת ישראל, מאז היווסדה וביתר־שאת מאז כיבוש שטחי 67. כאמור, גם בשבועות האחרונים אנו עדים לשימוש נרחב באלימות כלפי פלסטינים לניטרול ההתנגדות שלהם.
אלימות היא לא הדרך היחידה
אך אלימות איננה האפיק היחיד שבאמצעותו ניתן לנטרל התנגדות. כיוון שמקורות ההתנגדות הפוטנציאלית הם רבים ומגוונים – פלסטינים ויהודים, אזרחים ונתינים – גם אופני ניטרול ההתנגדות חייבים להיות מגוונים.
כך פועל בחברה הישראלית מערך נרחב של תעמולה פנימית, תעמולה המופנית כלפינו האזרחים. מטרתה לשכנע אותנו שלא נכון להתנגד כי הציונות צודקת – ושגם אם היא טועה, הצד השני טועה יותר. התעמולה מושרשת היטב במערכת החינוך ובהמשכה (בעיקר עבור יהודים חילונים) בצבא, ובמסגרות האלה מתחנכים עיתונאים שכמעט ולא מעזים לפקפק ולשאול שאלות, והעיתונות משמשת לרוב שופר ממושמע של טענות המשטר.
וכך פועלת גם הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית כאמצעי לניטרול התנגדות – היא מספקת אפיק מבטיח לפעולה נגד הציונות, אבל ההגמוניה הציונית בכנסת מחרימה מראש את כל מי שאינו שייך אליה, מסמנת אותו כ"זועביז", ומצֵרה מאוד את מרחב התמרון הפוליטי שלו.
הגזענות באה פה לשרת מגמה בסיסית בדינמיקה הקולוניאליסטית: הפרדה. נדרשת הפרדה חברתית ופוליטית בין הקולקטיב הכובש לקולקטיב הנכבש כדי להבטיח שלא תהיה התנגדות אפקטיבית, חוצה-מגזרים, להמשך הכיבוש. המגמה הזו מתקיימת בכנסת וברחוב במקביל, בפוליטי וגם באישי – אין זה צירוף מקרים שבעת שלאחרונה התחזק ארגון להב"ה התחזקה גם מפלגת "הבית היהודי".
יהודים שעוברים את הגבול הגזעני הזה ומשתפים פעולה עם פלסטינים מוקעים כבוגדים, גם ברחוב וגם בכנסת, וגם המתונים שביניהם – יש חלק לא מבוטל מהימין שמתייחס אפילו למרצ הציונית בתור "שמאל קיצוני" אנטי-ישראלי.
כך הכנסת מצליחה להכיל חלק נכבד מפוטנציאל ההתנגדות מבלי לתת לו יכולת לשנות מהותית את יחסי הכוחות וסדרי השלטון בפועל.
לא לעולם חוסן
אל דיכוי ההפגנה של ה- 2 באוגוסט והמעצרים שהיו שם הגענו על התרופפות היכולת של הציונות למנוע התנגדות בלי אלימות, באמצעים תעמולתיים ופרלמנטריים.
במשך שבועות, השמאל הפרלמנטרי הראה חוסר יכולת להנהיג התנגדות ציבורית למתקפה על עזה, בעוד רבים מתומכיו הזדעזעו עמוקות מההרג וההרס ההולכים ומתרחבים והיו חייבים לעשות משהו – או לפחות לצעוק. ללא תיווך פרלמנטרי בין הרחוב למשטר, היחס של השלטון להפגנה תמיד יהיה פחות מרוסן.
ובתהליך של שנים, הטוטאליות של התעמולה הפנימית הציונית הלכה והתרופפה. למבצע "צוק איתן" הגענו עם מקורות מידע אלטרנטיביים רבים וגישה ישירה לנקודות מבט מצדו השני של המתרס ומרחבי העולם, תודות לאינטרנט, למדיה החברתית, ולהתעוררות העיתונות האזרחית האקטיביסטית בישראל-פלסטין בשנים האחרונות.
וכך נוצר מצב שפלח של מאות או אלפים במגזר היהודי, מצויד במודעות פוליטית, כבר לא קנה את ההצדקות של הציונות למתקפה המזעזעת על רצועת עזה, לא מצא בנציגות הפרלמנטרית הרשמית ייצוג מספק לעמדתו ולמאבקו – ונאלץ לצאת לרחוב על אף כל הסיכונים והאיומים.
משטרה למפגינים: תוותרו
לאחר שבועות שבהם יצאנו לרחוב שוב ושוב, לא נותר למשטר אלא להביא אלינו את הבריונות שהוא כה מיומן בהפעלתה על הפלסטינים, אותה הבריונות שהתגלמה גם ב"צוק איתן" בעצמו.
הבחירה האקראית למדי בעצורים והבחירה האקראית עוד יותר בקומץ מתוכם שהואשם בתקיפת שוטרים – כולל איש משפחה צנום, שקט ומאפיר שהתלונן במעצר על בעיות גב – מבהירה את המטרה ההרתעתית של המעצרים. ואם זה לא מספיק, תנאי הערבות של כל העצורים משלימים את העבודה – הרחקה ל- 15 יום מכיכר הבימה וכיכר רבין, שני מוקדי ההפגנה הקבועים.
אל תעמדו בדרכי," אומר המשטר, "או שאחטיף לכם. לא כדאי לכם. רדו מזה כבר."
כל המטרה היא ניטרול ההתנגדות.
ובדיוק לכן, התשובה שלנו צריכה להיות ברורה – להמשיך להתנגד, בכל הכוח, בלי פחד.
תודה רבה לנאס, שליווה את הטקסט הזה עוד טרם נכתב ועד עריכתו.
מרצ מעדיפה את הציונות על הדו-קיום
לפני כמה ימים, חברה יקרה כתבה לי בייאוש אחרי ששמעה שמפלגת מרצ משכה את תמיכתה בהפגנה של מוצ"ש האחרון – הפגנה שקראה בשם "מחנה השלום" להפסקת המתקפה על רצועת עזה בעד חתירה מיידית לפתרון מדיני. הפגנה שלגמרי היה סביר לצפות ממרצ להשתתף בה.
זרקתי הערה אנטי-ציונית סתומה כלשהי, כהרגלי, משהו כמו, "רואה, אי אפשר לעבוד עם ציונים." החברה, שגם היא אינה ציונית, הקשתה ואמרה, "בסדר, אבל מעבר לתוויות, איך יכול להיות שהם לא משתתפים?"
בשמאל הישראלי מתקיים דיון ער סביב העניין הזה, מסתובבות הרבה שמועות וטענות סותרות, והדיון נראה חלוק בעיקר בין תומכי מרצ שמכחישים את העמדה הבעייתית של המפלגה ומדגישים רק את התנגדותה למבצע, לבין השמאל האנטי-ציוני (עליו אני נמנה) הקופץ על ההזדמנות לגנות ולהוקיע את המפלגה הוותיקה, המתיימרת לייצג את "השמאל של ישראל."
מה היא בעצם ציונות?
מאז שאני אנטי-ציוני, ומאז שאני מתבטא נגד הציונות, נדרשתי הרבה פעמים (בידי תומכי מרצ במיוחד) להגדיר מהי אותה ציונות שאני יוצא נגדה. למעשה התרשמתי שזו שאלה כנה, שגם לציונים אין תשובה עליה. מה היא בעצם ציונות?
עם הזמן הגעתי למסקנה מסויימת לגבי המכנה המשותף למי שמשתייכים לתנועה הזו (או שלא מתנגדים לשיוכם אליה) מימין ומשמאל – שאיפה לשימור העליונות היהודית בתחומי פלסטין ההיסטורית.
אבל זוהי הגדרה אידיאולוגית והייתי רוצה עכשיו להציע הגדרה פוליטית. ציונים בפוליטיקה הישראלית – ממרצ ועד עוצמה לישראל, על כל ההבדלים – רואים בציבור היהודי-ישראלי את מסגרת הייחוס הפוליטית שבה מתקיים עתידם.
מרצ כמקרה מבחן
מרצ היא מקרה מעניין מכיוון שהיא יושבת כיום על קו שבר אידיולוגי ופוליטי עמוק. רבים מפעיליה ורבים מתומכיה אינם ציונים, אולם המפלגה מזדהה כציונית ומתנהלת בהתאם. הקושי לעמוד מאחורי הפגנה שקוראת לסיום מבצע האימים הנוכחי ברצועת עזה הוא דוגמה לכך, כמו גם התבטאויותיה המקוממות של זהבה גלאון בגנות אלו מאיתנו שהפגינו נגד המבצע עוד לפני שזה נהיה עניין המוני.
הרי בציבור הציוני שימינה ממרצ יש קונצנזוס ברור בעד המבצע. הוא נתפס כפעולה הגנתית מוצדקת, בין אם מקבלים את מותם של מאות חפים מפשע בצהלות שמחה או בבכי מר. ולעומת זאת בציבור הפלסטיני (משני צדי הקו הירוק) ובשיח הלא-ציוני בשמאל הקונצנזוס הוא הפוך – המבצע הוא פעולה התקפית, נבזית, חסרת תועלת ואף מזיקה ונפשעת, הגובה חיים רבים לשווא.
ציונות באה על חשבון דו-קיום
אני מציע, וכך גם אמרתי לחברתי המתוסכלת, שהסירוב של מרצ לעמוד באופן חד משמעי לצידנו כנגד המתקפה על עזה הוא תוצאה ישירה של היות המפלגה ציונית – כלומר, תוצאה של כך שמפלגה זו מחפשת את שותפיה ותומכיה בקרב הציבור היהודי קודם כל. היא מחפשת את הציבור שרוצה בדו-קיום, כן, אבל בו זמנית היא מדגישה שוב ושוב את נאמנותה למדינה (שמכונה לעתים בידי פלסטינים פשוט "הכיבוש") ואת תמיכתה בצבא (שנתפס אצל פלסטינים כצבא הכיבוש, לא צבא הגנה, ובצדק.)
הצורך להצהיר השכם וערב על נאמנות למוסדות אלו, הוא מכשול בפני כל הזדהות פלסטינית עם הצהרותיה של המפלגה, מכשול בפני כל אפשרות לאחד תחת גישתה המוני יהודים ופלסטינים. (יעיד על כך טקסט החובה של רמי יונס, אין לנו את הפריבילגיה להיות מתונים בזמן שילדים מתים בעזה.)
שותפות יהודית-פלסטינית היא הדרך היחידה לדו-קיום
דו-קיום, כלומר קיום של יהודים ישראלים לצד ערבים פלסטינים וביחד איתם במרחב שבין הירדן לים, דורש מאיתנו כיהודים ישראלים לחפש קודם כל את השותפות עם פלסטינים. אם נידרש כל פעם להיצמד לקונצנזוס של הכובש, שרואה בהרג מאות בני אדם (שלא משלנו) כל שנה-שנתיים דרך סבירה להתקיים, ברור שאין מה לדבר איתנו.
גם אם מקבלים את הטענה עצמה כנכונה, את ההרג כרוע הכרחי, הרי שהדרישה לקבל את הגישה הזו מציבה רף בלתי הגיוני עבור מי שיש לו קרובים קרובים או רחוקים בעזה וזיכרונות חיים של הנכּבּה במשפחה.
מי שבאמת ובתמים רוצה פתרון של שלום כאן חייב להעז לדבר כנגד הקונצנזוס שמצדיק ומשמר את הקיים. שמאל מתבסס קודם כל על שיוויון בין בני האדם, ולא ייתכן שמה שמכונה "מחנה השמאל" יתיישר ברגע משבר לפי זעמו של הציבור הישראלי ויתעלם לחלוטין מנקודת המבט הפלסטינית, אם ברצונו להגיע לקיום משותף במרחב אחד עם העם הפלסטיני.
הגיע הזמן להפרד מהציונות לשלום.
אל נא ברוגע
מי שרוצה לשנות את המציאות צריכה להתחיל לכעוס, ובשביל לכעוס צריך על מי או על מה.
עבודה עצמאית – בין פאניקה לבחירה
כבר שבוע בערך שאני בפאניקה. לכן, בגדול, לא עמדתי בהתחייבות שלי לכתוב 300 מילים כל יום. כשאני בפאניקה קשה לי לקחת הפסקה לכתוב. את הפאניקה הזו אני בטוח שכל עצמאית מכירה או לפחות זוכרת. כי מצד אחד להיות עצמאי זה להיות הבוס של עצמך – אבל מצד שני זה להיות תחת אינספור בוסים, ורובם מהסוג הגרוע ביותר, שיש רק שלוש שאלות שבאמת מעניינות אותם – האם זה מוכן, מתי זה יהיה מוכן, וכמה זה עולה.
כשהייתי שכיר הייתי עובד חמישה ימים בשבוע. בימים גרועים יכולתי, לפעמים, לשבת בעבודה ולעשות די מעט עבור המעסיק שלי, אבל עדיין לסיים בשעה כזו או אחרת, ללכת הביתה, ולאכול בידיעה שיש לי כיסוי לאוכל לפחות לעוד חודש, גם אם היה לי יום גרוע. בתור עצמאי, אני מוצא את עצמי עובד שישה ימים בשבוע במקרה הטוב, ושעת הסיום היא בדרך כלל מתי שאני צריך לצאת אם יש תוכניות בערב, או מתי שאני כבר לא מסוגל להתרכז אם אין. ימי עבודה של 12 שעות (עם הרבה הפסקות, כמובן, ומן הסתם אין לי בהן רגע של מנוחה מהפאניקה.)
הפרילנס, ה"עצמאות", היא הצורה האולטמטיבית של הפרטה. ה"חופש" המופקר האולטמטיבי של הקפיטליזם המאוחר. כן, אני יכול "לבחור" אילו עבודות לעשות ומתי, וזו ללא ספק פריוילגיה עצומה (ללא שמץ של ציניות). היא גם מאבדת ממשמעותה מהר מאוד ברגע שעצם האפשרות לסגור את החודש עומדת בספק. גבולות מכל סוג מתגמשים ברגע שעצם הפרנסה עומד בספק. גם כשיש לי כמות עבודה שמרגישה כמו יותר מדי, אני מוצא את עצמי "בוחר" לקבל עוד עבודות מתוך תקווה שאיכשהו אני אשרוד כלכלית עוד חודש.
כן, יש לי זכות לסרב, ואני עושה בה שימוש מדי פעם. זו אותה הזכות שיש לשכיר להיות מובטל, רק שאני נדרש באופן אקטיבי להחליט אם לנצל את הזכות הזו או לוותר עליה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.
בתור "עצמאי", כל עוד לא הייתה לי הצלחה ממש יוצאת דופן שמאפשרת לי להיות שאנן (תמיד מצב זמני לחלוטין) אני בעצם מהווה משאב זמין, עבודה גולמית, נגיש לכל דורש במחירי השוק – שהם פשוט המחירים שבהם תזרים העבודה הממוצע שלי מצליח בד"כ לקיים אותי.
אין ללקוחות שום מחוייבות אליי מעבר לתשלום על התוצר. בניגוד לשכיר, משלמים לי אך ורק על העבודה שלי ולא על הזמן שלי. (כשמשלמים לפי שעה, מובן הרי שמדובר רק בשעות שמוקדשות לעבודה, בניגוד לעבודה שכירה בה הנוכחות במקום העבודה היא בד"כ מה שקובע. השכר השעתי מצויין יחסית לעבודה שכירה, אבל מספר השעות מצומצם ביותר.) ותודות לתחרות המקודשת של השוק ה"חופשי" אני גם יודע היטב שההכנסה שלי מכל לקוחה נמצאת תמיד במרחק של פאשלה אחת גדולה מסיום. תמיד אפשר למצוא תחליף, ולמה להם להסתכן?1
צורת ההעסקה האנטי-חברתית הזו היא לא רק דרך נוחה לבעלי הון להשיג מוצרים ושירותים מבלי לקבל אחריות חברתית כלפי מי שמייצר את הערך הנסחר עבורם. זהו גם כלי חוקי שמשמש חוד-חנית בריסוק העבודה המאורגנת והתנערות מאחריות כלפי מי שבמובהק מועסקים כשכירים. כך עשתה עיריית ת"א במשך שנים עם החברים ממתחם בית ביאליק, שהועסקו במשרה מלאה בתור "פרילנסרים", קיבלו שכר שעתי (חלקי לעתים,) ואפס זכויות סוציאליות. וכיוון שהמעסיק שלהם מעסיק אלפים, וכיוון שהם מוגדרים כפרילנסרים, המאבק שלהם על זכויותיהם הוא קשה מאוד, ומרגע שהתחיל ההנהלה ששה לפטר (סליחה, להפסיק להעסיק) את חלקם, מבלי שתהיה לכך שום השלכה פרט לתמרוץ המאבק.
כאשר כזו צורת העסקה זמינה למעסיקים, התנאים של כל הפועלים במשק נמצאים בסכנה. אבל כמובן שבגלל הפריוילגיות המפוקפקות של "בחירת" העבודות שאני לוקח, המצב שלי נחשב למצויין ואין לי כביכול על מה להתלונן.
אגב: במקרה רצה עכשיו עצומה חשובה למתן תנאים לעצמאים בביטוח לאומי. אנא חתמו, זה לוקח שניות.
הערות שוליים:
- למזלי הרב מאוד, הרבה מהלקוחות שלי הם אנשים שאני מכיר, מה שמאפשר נאמנות כלשהי שאין ביחסי ספק-לקוח אנונימיים יותר. [↩]