אין מהפכות מושלמות

כולנו למדנו מגיל צעיר את הנרטיב הבורגני על ברית המועצות: שהיא הייתה דיקטטורה רצחנית ודכאנית שהוכיחה שהקומוניזם הוא מרושע. חלקנו למדנו עם השנים את האמת: שהמהפכנים הבולשביקים רצו עולם אחר, רצו להיטיב עם ההמון ולכונן דמוקרטיה אמתית, דמוקרטיה שנוגעת לכל תחומי החיים ומבטלת את העריצות הפרטית במקום העבודה. למדנו שהחלום הזה נגוז בשנים הקשות שאחרי שלקחו את המושכות, מוקפים באויבים ריאקציונרים, כך שהבולשביקים נאלצו להדק את שליטת המדינה על חיי האזרחים ו"לטהר" את שורותיהם נגד אינספור האויבים שניסו בכל דרך להפילם. ככל שאנחנו לומדים את ההיסטוריה, אנחנו מגלים שבכל מקום בו סוציאליסטים השתלטו על המדינה, הם נענו באלימות ריאקציונרית מצד ההון והמדינות הבורגניות, וכך שוב ושוב הפך החלום האוטופי לחלום בלהות עלי אדמות.

לאור התגלית הזו, רק טבעי שנרצה להוכיח שניתן אחרת. רק טבעי שנרצה לקחת את הרעיונות של לנין, של מאו, של קאסטרו, של לומומבה, של כל מהפכן והוגה סוציאליסטי, ונפיץ את המסר: זה היה יכול לעבוד. הכשל לא נבע מהאידיאולוגיה שלהם, אלא מהאכזריות של אויביהם. בתנאים טובים יותר זה היה נראה אחרת לגמרי. חייבים לנסות שוב!

הבעיה היא שאין תנאים טובים יותר.

מהפכות לא מתרחשות בתנאים אידיאליים. אף מהפכה לא תקרה בלי תגובת נגד אלימה של האליטה המנושלת ושל בנות בריתה. הבורגנות מנהלת בהצלחה מלחמת מעמדות כבר מאתיים שנה ויודעת להניח בצד כל מחלוקת כשעולה איום ממשי לקיומה, רוח הבלהות של הקומוניזם.

כמובן, יגידו חלק מהסוציאליסטים המדינתיים. לכן צריך לתפוס את הכוח במכה אחת ניצחת, לחמש את מעמד הפועלים, ולהיות מוכנים להגן על המהפכה בכל מחיר.

אבל גישה זו היא בדיוק הגישה שהפכה כל ניסוי בסוציאליזם מהפכני לכישלון מוחלט אל מול העקרונות הנעלים שלו. תפיסת מרכז הכוח וארגון החברה כולה לכדי כוח לוחם המאורגן באופן ריכוזי היא מתכון מוכח לשלילת כוחו של ההמון, לדיכוי מוחלט של כל חירויות העובדים, לפירוק שיטתי ומיידי של כל כוח מעמדי עצמאי.

מרגע שאנו תופסים את השלטון ומתחילים לארגן את החברה כולה לכדי כוח לוחם, אנו הופכים למעמד שלט. אנו המהפכנים בלבד – לא המוני העובדים שבשמם אנו טוענים לפעול. כך קרה בכל מדינה סוציאליסטית, ובכך נגוז החלום. אמנם בוטלה הבורגנות הישנה – אך מיד הוחלפה בבורגנות חדשה, בירוקרטית, המרוכזת סביב המפלגה והמדינה.

חבריי החירותניים, האנרכיסטים, ודאי מהנהנים בהסכמה עד כה – הרי ההוגים האנרכיסטים חזו בדיוק את הדיאלקטיקה הזו של הכוח והזהירו מפניה עשרות שנים מבעוד מועד. אבל גם המסורת האנרכיסטית כושלת בלמידה ממסקנות אלו. המהפכות החירותניות הגדולות של המאה העשרים נמחצו עוד יותר מהר מאלו המדינתיות.

גם מהפכה חירותנית לא תקרה אי פעם בתנאים אידיאליים. גם בארצות בהן הכוחות החירותניים חזקים, המהפכה תראה מאבק כוחות בין החירותנים לבין הסמכותנים, במקביל למתקפת הנגד של הריאקציה. די ללמוד את תולדות המהפכה הספרדית כדי לאמוד את גודל האסון: לאחר עלייתו של פרנקו, סוציאליסטים חירותנים וסמכותנים כאחד הושמדו בהמוניהם, חודשים ספורים לאחר שהמאבק ביניהם נגדע בידי התבוסה לריאקציה.

עלינו להתרחק מחשיבה אוטופית כמו מאש. כל תכניותינו צריכות להתבסס על ההבנה שמאבק ודיכוי יהיו מנת חלקנו עד היום בו כל העולם כולו משוחרר מכבלי העבר. אין ולא תהיה נקודה בה נהיה חופשיים לפעול בתנאים שלנו. אף תיאוריה לא תגן עלינו מהמציאות: אין מהפכות מושלמות. אין מהפכה מבלי מהפכת-נגד. אין התקדמות בלי ריאקציה.

אין לי תכנית עבור המציאות הזו. כנראה שאף תוכנית לא תספיק. אבל בכל הגותנו, בכל תכנונינו, עלינו לצאת מנקודת ההנחה שנפעל אך ורק בתנאים הגרועים ביותר. משם אולי נוכל להתקדם.

2 comments

  1. אני ממש לא מסכימה. אני לא חושבת שצריך להתרחק מחשיבה אוטופית. כדי לטייב מהפכה צריך שיהיה מהלך דיאלקטי בין הריאליסט הפרגמטי לבין האידאליסט הרדיקלי. הריאליסט הפרגמטי ידע להיזהר שהאידיאליסט לא ירמוס את הפרט בדרך, והאידיאליסט מציב יעד, מטרה, אוטופיה לפנות אליה, לקוות לה, לחלום עליה. מהסינתזה ביניהם לדעתי יכול להתבשל משהו.

    • Michael says:

      אבל אני דווקא מסכים :)
      כשאני אומר חשיבה אוטופית אני מתכוון לחשיבה בלי האיזון הזה, שמתרכזת אך ורק בצורה עתידית רצויה עבור החברה בלי התייחסות לאופן בו ניתן להשיג אותה. אם זה מלווה בחשיבה פרגמטית, זו כבר לא חשיבה אוטופית להבנתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *